ראשי » תרבות » קולנוע

פסטורלה אמריקנית: מקגרגור, תחזור לבית הספר

אמנם גם לאחר הפתיחה המוצלחת והמשעשעת של סרטו הראשון של יואן מקגרגור כבמאי תמשיכו לצחוק, אך מכל הסיבות הלא נכונות, בהן ז'אנר מתעתע, משחק מוגזם ומעל לכל – בימוי לקוי // ביקורת קולנוע

 
שחקנים יכולים להיות במאים מצוינים. זאת עובדה. שחקנים שעשו שיפט חד אל מאחורי המצלמה היו אחראים לכמה מן הפרויקטים השאפתניים, המוצלחים והמצליחים ביותר שנעשו בהוליווד, ראו ערך "רוקד עם זאבים" של קווין קוסטנר או "לב אמיץ" של מל גיבסון או אפילו "ארגו" של בן אפלק. חלקם אפילו כל כך נהנו מתפקידם מאחורי המצלמה, שהם הפכו זאת לעיקר העיסוק שלהם, ראו ערך רון האוורד אשר עבר בלעדית לבימוי או קלינט איסטווד אשר מאז שנות השבעים מביים סרטים בקצב של מכונת ירייה.

• את מי גל גדות מעדיפה, בן אפלק או הנרי קאוויל?
• יום הולדת לקלינט איסטווד: מה הסרט הכי גדול שלו?

לצד ההצלחות והסבות המקצוע המוצלחות היו כמובן גם מעברים פחות טובים ואפילו מפדחים. "פסטורלה אמריקנית" בבימויו של יואן מקגרגור, אשר גם מככב בו בתפקיד הראשי, הוא לחלוטין מהזן הגרוע. מדובר בסרט מבולבל ומסורבל אשר ככל הנראה ייזכר כקוריוז, ככישלון קולנועי אשר יככב ברשימות 'הסרטים הגרועים ביותר שבוימו אי פעם על ידי שחקן מוצלח'.

עוד כותרות:
• מוקי: למה עזבתי את הכוכב הבא
• גל גדות: "ישראל היא הבית שלנו"
• בן 13: "גוף מושלם, רוצה אותך לכבוש"

הבחירה לביים מאתגרת כשלעצמה, אך הבחירה לעבד למסך ספר של פיליפ רות, על כל המורכבות שלו, מאתגרת אף יותר כסרט ראשון. אפשר לומר שכהכנה לפרויקט הזה מקגרגור זכה ללמוד אצל מיטב הבמאים אשר עמם עבד בעבר, מדני בויל דרך וודי אלן ועד רומן פולנסקי, יוצרים אשר אחראים לסרטים שאפתניים לא פחות, אך סרטיהם, כבר מהראשון שבהם, היו תמיד חדים וממוקדים. אך במקרה זה, ביצירת הבכורה שלו כבמאי, נראה כי מקגרגור פספס בלימודיו את השיעור החשוב ביותר – לשאול את עצמך על מה לעזאזל הסרט שלך? שאלה אשר התשובה עליה אמורה לכוון את היוצר כמו מפה אל יעדו. מקגרגור לא עונה על השאלה, מותיר את צופיו תוהים ומתוסכלים ומניח לסרטו לשייט בחשכה ללא מצפן וכיוון ברור.

הפתיחה של הסרט דווקא מוצלחת. הסרט מתחיל בפגישת מחזור בין שני חברים לספסל הלימודים שלא נפגשו עשרות שנים. מיד אחד מהם פותח בסיפור על אחיו, מי שכונה 'השוודי' (יואן מקגרגור), אשר נפטר לאחרונה והיה גיבור נעוריהם של השניים, ומשם הסרט הופך לפלשבק. הסצנה הראשונה מציגה את השוודי, אשר מתברר כי הוא יהודי, וארוסתו השיקסה היפהפייה דון (ג'ניפר קונלי) המנסים לשכנע את אביו (פיטר ריגרט) שייתן את ברכתו לחתונתם, למרות הדת. האב כמובן לא מתלהב מהרעיון, מה שמוביל לסצנה מצחיקה ומשעשעת. אך הפתיחה המוצלחת הזאת מחזיקה עשר דקות בלבד. מכאן והלאה אמנם יש רגעים מצחיקים, אך הם לא מכוונים, אלא תוצר של משחק מוגזם, תסריט רע ובימוי לקוי.

לאחר שהשוודי ודון מתחתנים נולדת להם בת יפהפייה אך מגמגמת בשם מרי. בעוד מרי מתבגרת, הקשר שלה עם אמה מתערער, היא מפתחת תודעה פוליטית, מתנגדת למלחמת וייטנאם, תומכת בזכויות השחורים ומבקרת בחריפות את מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון. כאשר תחנת דואר מתפוצצת בעיירה הקטנה והשלווה בה הם חיים, סוכני FBI חושדים במרי כאחראית לו, והיא נעלמת כאילו בעלה אותה האדמה. היעלמותה של הבת גורמת לאם למשבר נפשי קשה ולאב לנסות לחפש אותה בכל הזדמנות.

עוד ביקורות קולנוע:
• רואה החשבון: איש הגשם פוגש את ג'ייסון בורן
• "היא" של פול ורהובן: דרך אגב, נאנסתי
• השכנים של ג'ונס: גל גדות שולטת!!!
• התופת: חלופה קולנועית לגבינה שוויצרית
• הבחורה על הרכבת: קולנוע עם אמירה
• מאסטר מיינדס: מבוסס על זימבור אמיתי
תקציר העלילה עלול להישמע מבטיח וממוקד, אך הסרט עצמו כלל אינו כזה. הוא אינו שומר על אחידות ולא ברור לקהל אם הוא צופה בדרמה קומית משפחתית, דרמה חברתית פוליטית תקופתית או בכלל בסרט מתח או מלודרמה. חלק מהסצנות מבוימות כקומדיה, אחרות כמותחן והרוב בכלל כאופרת סבון. מעבר לכך התסריט הבעייתי לצד עבודת הבימוי החורקת יוצרים סצנות מביכות, וכאמור – אף מצחיקות ללא כל כוונה, אפילו מבחינת המשחק.

הבעיות הרבות של "פסטורלה אמריקנית" רק מבהירות עד כמה חשובה ידו המכוונת של הבמאי או לחלופין של מפיק אחראי המסוגל לפקח ולשמר את הרעיון הראשוני, את הסיבה שבגינה נעשה הסרט ושהלהיבה את יוצריו מספיק עוד בשלב הטרום הפקתי כדי לרצות לעשות אותו. כוונותיהם של היוצרים הן תמיד טובות, תמיד ישנו רעיון ראשוני מוביל אשר מצית בהם התלהבות, מעורר בהם רצון עז לתרום את מיטב כישוריהם על מנת להפיך בו חיים, אך כאן נראה שכל כוונה טובה שהייתה – בין אם לספר סיפור על תקופה מסוימת בארה"ב או לייצר מלודרמה משפחתית עצובה ומרגשת – הלכה לה לאיבוד בדרך ולא מצאה את דרכה אל המסך.
על התסריט למלודרמה המעייפת והמאוד לא מספקת הזאת חתום ג'ון רומנו, תסריט בעייתי מאוד אשר היה חתום גם על מלודרמה מצחיקה שלא בכוונה נוספת בשם "לילות ברודנטה". לצד מקגרגור, ג'ניפר קונלי מככבת בתור אשתו היפה, דקוטה פנינג בתור הבת המגמגמת ומולי פרקר בתור הפסיכולוגית. פיטר ריגרט, המשחק את אביו היהודי של מקגרגור בסרט, הוא היחיד שניתן לומר שצולח את הקטסטרופה הזאת בכבוד ואף מספק חיוך.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg