"הסרבן": מל גיבסון מקשה עלינו לשנוא אותו
מל גיבסון היה ונותר דמות הוליוודית שנויה במחלוקת, אך סרטים בבימויו כמו "הסרבן", המגולל סיפור אמיתי ובלתי אפשרי כאחד של חייל פציפיסט במלחמת העולם השנייה, מוכיחים שלמרות הכל, מדובר בקולנוען מוכשר // ביקורת קולנוע
''הסרבן'', במאי: מל גיבסון
ישנו קו ברור המחבר בין סרטיו של מל גיבסון כבמאי, המורכב מאלמנטים צורניים ועלילתיים החוזרים על עצמם בעבודותיו מאחורי המצלמה. כמו אצל מיטב הבמאים אשר יצירותיהם משקפות אחידות סגנונית לצד חזרה אובססיבית על דימויים ורעיונות המפרים ו/או רודפים אותם, סרטיו של גיבסון מגוללים לרוב מסע ייסורים אשר הגיבור נדרש לעבור, מסע המעמיד למבחן את כוחו הפיזי, הנפשי ובעיקר את אמונתו, רק כדי להוביל אותו בסיום אל הגאולה המובטחת.
עוד כותרות:
• בן 13: "גוף מושלם, רוצה אותך לכבוש"
• "הטוב מכולם": מספיק לראות חצי תכנית
• הישג מרשים ליצירה הדוקומנטרית הישראלית
• שי חי נחקר בחשד לאיומים והפצת תמונות עירום
לצד מסע הייסורים הנורא, גם האופן בו גיבסון מאפיין את גיבוריו מסרט לסרט דומה – הם לרוב יוצאי דופן בחברה בה הם חיים, עקשנים הדבקים באמונתם בכל מחיר, אינם מפחדים לשלם מחיר אישי בעבור זה ומעל כל זאת הם רודפי שלום ואוהבי אדם – מעין דמויות ישועיות אם תרצו. איך זה מסתדר עם הפרסונה הבעייתית של גיבסון? לא ברור. אין ויכוח כי בנוף ההוליוודי גיבסון היה ונותר דמות שנויה במחלוקת, שהסתבך בעבר עם אמירות דוגמת "היהודים אחראים לכל המלחמות שבעולם", אך לצד זאת גם אין ויכוח כי גיבסון הוא במאי מוכשר היודע לייצר פרויקטים קולנועיים מרשימים ומסקרנים.
• פרס לגיבסון למרות התנגדות הקהילה היהודית
דבר נוסף הבולט וחוזר בסרטיו של מל גיבסון, מ"לב אמיץ" זוכה האוסקר, דרך "הפסיון של ישו" ועד "אפוקליפטו", נעוץ בעובדה שסרטיו הם לרוב תקופתיים, משגרים את הצופה עשרות, מאות ואף אלפי שנים לאחור, בוחנים מאבקים וקונפליקטים אישיים אשר חרף הבדלי התקופות, עדיין נותרו טריים ורלוונטיים, החל מחופש דת ועד השאיפה לעצמאות. כמו כן, מרבית סרטיו, כמו גם סרטו החדש "הסרבן", מבוססים על סיפוריים אמיתיים.
"הסרבן" מתרחש בשנות הארבעים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועוקב אחר דסמונד דוס, בחור מעיירה אמריקאית קטנה וטיפוסית, בן לאב אלכוהוליסט אשר שכל את כל חבריו במלחמת העולם הראשונה. דוס הוא בחור אמריקאי צעיר דתי המתנדב לצאת למלחמה בתור חובש, אך בד בבד מאתגר, מפתיע ומעמיד למבחן את הצבא בשל עקרונותיו ההומניים בהם הוא דבק בתקיפות. אירוע טראומטי מילדותו של דוס, בו התקוטטות שגרתית עם אחיו הובילה לפרץ מפתיע של אלימות וכמעט למותו של האח, גורם לדוס לנדור נדר שהוא לעולם לא ינהג שוב באלימות ואף לא יאחז לעולם בנשק.
בדיוק כשהוא מתאהב באחות בית חולים יפהפייה (תרזה פלמר) ומתכוון להתחתן עמה, ארה"ב מצטרפת למלחמה ודוס, כמו אחיו, מחליט להתגייס. אך בעודו בטירונות, מפקדיו מגלים שטוראי דוס היינו חייל שונה ומיוחד שכן הוא מצהיר שאינו מתכוון לאחוז ברובה אלא לצאת לקרב ללא כל נשק ושכל כוונתו היא לא לגדוע חיים אלא להציל חיים. בעוד מפקדיו וחבריו לפלוגה רואים בו פחדן ומשוגע, דוס דבק בעקרונותיו גם כאשר הצבא מאיים לכלוא אותו בשל סירובו לשאת נשק. כאשר הוא נשלח כחלק מהפלוגה בה הוא משרת לכבוש רכס אסטרטגי במזרח הרחוק עליו שולט הצבא היפני, דוס עתיד להפתיע את כולם ולהפוך לסרבן המצפון הראשון בצבא האמריקאי אשר יזכה בעיטור הכבוד.
לצד ביצועיו ההרואיים של דוס בשדה הקרב, מה שמתחיל כסיפור אהבה רומנטי, קיטשי וחביב, מתפתח לדרמה אנטי מלחמתית מסקרנת ומרתקת. בוא נאמר שאם הסרט לא היה מבוסס על סיפור אמיתי כפי שהוא טוען שהוא ומגבה זאת בסיומו בקטעי ארכיון וראיונות דוקומנטריים עם הגיבורים האמיתיים, קשה היה להאמין שאירוע מסוג זה אכן התקיים. בהחלט מדובר בסיפור יוצא דופן, והודות למשחקם המצוין של כל המעורבים, הוא אפילו מרגש.
עוד ביקורות קולנוע:
• "אמריקן האני" ראוי לכל המחמאות
• דוקטור סטריינג': חורים שחורים וחורים בעלילה
• פסטורלה אמריקנית: מקגרגור, תחזור לבי"ס
• רואה החשבון: איש הגשם פוגש את ג'ייסון בורן
• "היא" של פול ורהובן: דרך אגב, נאנסתי
• השכנים של ג'ונס: גל גדות שולטת!!!
הבימוי של גיבסון מוביל את הסרט ביד בטוחה, בונה גיבור מעניין אשר האירועים בהם הוא בוחר לקחת חלק מעמידים למבחן את דבקותו בעקרונותיו. מאחר וזהו סרט אנטי מלחמתי, במסורת הסרטים האנטי מלחמתיים, הסרט הינו אלים וגרפי עד מאוד. סצנות הלחימה האינטנסיביות מציגות לא מעט מזוועות המלחמה בצורה ישירה ובלתי מתפשרת באופן המזכיר לא מעט את הסגנון הריאליסטי והמדמם של סרטו של ספילברג "להציל את טוראי ראיין". זה אמנם מבטא את הטענה שמלחמה היא גיהינום, אך במקביל עוזר לתאר גם את המסע שנאלץ גיבור הסרט לעבור כדי לבחון את עצמו ואת חוזק אמונתו ועקרונותיו, ואת החלק הזה משקף ומעצב גיבסון היטב.
מה שעוד עובד יפה בסרט הם היחסים שבין הדמויות, בעיקר בין דוס, אותו משחק היטב אנדרו גרפילד הכריזמטי מסרטי "ספיידרמן המופלא" לבין שני מפקדיו הישירים אותם משחקים כוכב הקומדיות וינס ווהן וסם וורטינגטון ("אווטאר"). ווהן מספק תפקיד קשוח ורציני לשם שינוי ועושה זאת מצוין, כמו גם וורטינגטון אשר השינוי שדמותו עוברת ביחס לגיבור הסרט מובאת בצורה אפקטיבית למדי.
למרות שסצנות האקשן בסרט הן רבות ועשויות היטב, דווקא החלק הזה קצת מזייף ולא תמיד מעניק לנו את נקודת המבט של גיבור הסרט על האירועים, היכן הוא נמצא, כיצד הוא חווה אותם. משום מה הוא לרוב מופיע משומקום כמלאך מושיע, ודווקא הימנעות מהצגת אירועי הלחימה דרכו, מנקודת מבטו, היא החלטה קצת מוזרה. למרות זאת מדובר בסרט עשוי היטב, מותח לכל אורכו ומשוחק היטב. יותר מכך, מה שעומד לזכות הסרט, מעבר לעמדה הדתית והאנטי מלחמתית שהוא מפגין, הוא העובדה שהוא מספר סיפור טוב, לא צפוי, כזה שידביק אתכם לכסא לכל אורכו. ומהווה תזכורת חיה לעובדה שגיבסון הוא מספר סיפורים מיומן ומעניין, חרף כל מה שאנחנו חושבים עליו ומרגישים לגביו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם