תחנות תרבות: הנשים החזקות של אליוט
המשוררת אסתר ראב, היוצרת לורי אנדרסון, מנהיגת הלהקה האנרכיסטית וי סאבוורסה והזמרת לאורה מבולה הן רק חלק מהנשים הגדולות מהחיים המרכיבות את תחנות התרבות של המוזיקאית, התקליטנית והשדרנית האהובה אליוט
חברת ההרכב המיתולוגי 'פוליאנה פרנק' שגם הוציאה אלבום סולו מוערך לפני כשלוש שנים, שדרנית, תקליטנית ומלחינת הפסקולים אליוט, תחגוג היום (ב') יום הולדת 50 בערב מיוחד עם החברות קורין אלאל, עדי קיסר, עינב ג'קסון כהן והאחיות ג'משיד באוזןבר, תל אביב. עוד ינגנו על הבמה יהוא ירון, סתיו בן שחר ועידית מינצר.יחד עם החברות והחברים, אליוט תנגן שירים מכל קצוות הקריירה שלה – מאלקטרוניקה עדינה ועד גיטרות רושפות, שירים חדשים שטרם נשמעו, והפתעות נוספות.
לרגל האירוע המיוחד שוחחנו עם אליוט על תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייה, בדרך ליצירתה האמיצה ושוברת המוסכמות.
אסתר ראב הייתה משוררת יוצאת דופן, עזה ופורצת דרך, והיא הייתה גם אחות של סבא שלי. הבית שלנו היה מלא בספרים שלה ולמעשה היא המשוררת הראשונה שהכרתי. ידעתי את השירים שלה בעל פה, כי חזרתי וקראתי בהם, וזה היה רק טבעי בגיל ההתבגרות כשהתחלתי להלחין שירים, שאלחין גם שירם שלה. באלבום השני של פוליאנה פרנק ב-1990 הכללנו את ''חלמתי תבל מכוסה אפר ושנאה'', ובאלבום הסולו הראשון שלי ב 2003 הופיע ''שיר לים התיכון''.
אני ממשיכה לעבוד ולהלחין אותה ובסוף גם יצא מזה אלבום והופעה שלמה. העברית שלה עשירה וסקסית וזה ממש לא פשוט לפעמים לשיר משפטים כמו ''ולשדך כליל מתלהלה'', אבל אני אוהבת אותה בכל לבי, ובסוף אצליח.
בכיתה י' בתיכון מקיף יהוד זכינו בשיעור ''תולדות האמנות''. אני לא בטוחה עד היום איך לתיכון מנומנם וסחי בפרוורים של האייטיז נכנס תוכן כזה, אבל המורה המקסימה נורה הקרינה לנו סרטים של פליני, לקחה אותנו למיסת חצות של חג המולד, הראתה לנו שקופיות של אמנות אפריקאית ובעיקר הכירה לי את לורי אנדרסון.
מאז ועד היום, השילוב בין החדשנות הטכנולוגית, הטקסטים המושחזים, הפרשנות הפוליטית האמיצה והמוזיקה המרגשת הם מופת בעיני של איך מוסיקה צריכה להיות.
בגיל 21 נסעתי לגלות את העולם, והעולם לא אכזב. פגשתי נשים נפלאות שהן חברות נפש שלי עד היום, רובן היו קצת יותר מבוגרות, והן לימדו אותי הכול: לבשל, לשרוד, לאהוב, לחגוג, לכתוב, לריב ולסלוח. הן גם חשפו אותי, כל אחת בדרכה, לעולמות שלמים של תרבות שלא הכרתי בכלל. ככה נכנסה לחיי גם וי סאבוורסה, סולנית להקת הפויזון גירלז, גדולת הלהקות האנרכיסטיות הבריטיות.
וי התחילה לשיר בגיל ארבעים כשהייתה כבר אמא לשניים. מאז ועד מותה השנה בגיל שמונים לא הפסיקה לאתגר, לרגש, להצחיק, להפחיד ולעשות הכול בדרך המיוחדת שלה.
אם הייתי צריכה לקחת רק ספר אחד איתי לאי בודד, זה היה האחד. אני קשורה באופן עמוק מאוד גם לספרים של טוני מוריסון ומריון זימר ברדלי וג'ומפה להירי, למשל, אבל הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנייה כריסטה וולף, מפרק אותי שוב בכל קריאה, ובסוף מרכיב אותי מחדש. בפעם הראשונה שקראתי אותו בתחילת שנות העשרים שלי, לא ישנתי כל הלילה, ואז כשאור ראשון של בוקר ניצנץ על ענפי עץ אגוזי-המלך שמחוץ לחלוני, כתבתי את השיר שלי שאני הכי אוהבת, עד עכשיו לפחות - Escape will always fail.
השיר מדבר על האהבה העמוקה שלי למקום שבו נולדתי, על כמה קשה לראות אותו הולך ונשטף בתעמולת שנאה, ועל חוסר התוחלת המוחלט שבמלחמה. על כל הדברים הללו מדברת וולף ב-''קסנדרה'' בפיוטיות מרהיבה ובהירות מכאיבה ואני מזהה אותנו שם בין המילים, אז ובוודאי היום.
אני מקשיבה למוסיקה חדשה כל הזמן, גם בשביל תכנית הרדיו השבועית שלי ברדיו מהות החיים, ''התדר האינטימי של אליוט'' אבל גם בשביל עצמי. כל פעם מחדש אני מתמוגגת מאוקיינוס הכישרון וההמצאה האין סופי שהוא העת החדשה. ברור שיש גם הרים עצומים של חקיינים ושעמום אבל יש גם כל כך הרבה יופי וכיף והתרגשות, מכל פינות הכדור.
לאורה מבולה היא אנגליה מברמינגהם, היא למדה ניצוח וקומפוזיציה, ולתוך הידע והמסגרת הזאת היא שופכת הרמוניות משגעות, תעוזה ועומק. אני משוגעת עליה.
יסמין חמדן היא זמרת ויוצרת לבנונית שחיה בפריז. המוסיקה שלה מלנכולית, סרקסטית וחושנית בבת אחת, וזה הדבר אולי שהכי קשה להגיע אליו באמנות בכלל: יופי וביקורת, ליטוף ונשיכה, אהבה וכאב יגורו יחד, ויתפחו לכדי יצירה הגדולה בהרבה מסך חלקיה.
חמדן היא קול ברור ואמיץ ומרתק במוזיקה העולמית, וכמובן שכמזרח תיכונית בעצמי, אני נמשכת בעיקר למוזיקה שנעשית כאן ועכשיו על ידי בנות האזור שלי. אני מחכה מאוד גם לראות אותה מופיעה, וגם לאלבום חדש, כי עברו שנים מאז האחרון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם