ראשי » תרבות » מוזיקה

הופעה על קולית: דודו טסה ייצר רגעי מופת של תרבות ישראלית

אם לא די בעובדה שאחד האמנים המעניינים והחשובים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות השיק אלבום מעולה נוסף ברצף מרשים, הוא גם אירח את ברי סחרוף ואביתר בנאי בהופעה שתיחקק בזכרונם של אלפיים איש כאחד האירועים הגדולים של השנה

למעלה משבועיים לפני מועד ההופעה של דודו טסה, כל הכרטיסים להאנגר 11 נמכרו כליל. אי אפשר היה להשיג כרטיס אף לא בספסרות או באמצעות שוחד. והיו מי שניסו. אפשר היה לתרץ את זה עם המשפט "לא כל יום משיק אחד האמנים המעניינים של המוזיקה הישראלית אלבום מצוין חדש", אבל האמרה הזאת לא תופסת, כשמזה שש שנים דודו טסה עושה את זה שוב ושוב, שנה אחרי שנה, משחרר אלבום חדש שמוכיח שמוקדם מדי להספיד את הרוק הישראלי, אפילו אם הוא בעיראקית.

ובכל זאת, אפשר למצוא שני תירוצים שכן מסבירים את העובדה שכרטיסי הופעת ההשקה החגיגית לאלבום המעולה "הגולה", נמכרו כמו מטריות עם הגשם הראשון (גם אם האיכויות שהאמן הזה מפגין ראויות למלא פעמיים את קיסריה, אבל לא נכנס לזה). כי אולי דודו טסה משיק אלבום יפהפה נוסף בקצב של אחת לשנה בערך, אבל לא כל יום הוא מארח על אותה הבמה את ברי סחרוף ואביתר בנאי. ומעל כל הציפיות שאפשר היה לרקום שבועיים וחצי מראש לפני ההופעה בנמל תל אביב, הרגעים האלה, בהם שני ענקי הרוק הישראלי חלקו עם טסה במה, היו מרגעי השיא של השנה החולפת בתרבות הישראלית, לא פחות.
אבל מה שהתברר להיות אחד המופעים הישראלים הטובים של השנה החולפת, התחיל דווקא במהירות מתונה והתגבר לאט לאט. על אף חימום לא רע של תומר ישעיהו, נדמה היה שדודו טסה מחמם בעצמו את הקהל בחצי השעה הראשונה של הערב, לקראת המנה העיקרית שהתבררה להיות פילה מיניון מוזיקלי. הוא אמנם עלה לבמה באנרגיות גבוהות, רביעיית כלי קשת עטפה את ארבעת הנגנים האחרים בהדרת כבוד חגיגית, התאורה הרשימה מהשנייה הראשונה, הסאונד סחף והפלייליסט היה מתוק כמו דבש עם טוויסט מריר כמתבקש מטסה, עם "יש בינינו בית" שהגיע אחרי "עיר ובהלות" שפתח את הערב, "איזה יום", "שכחתי לאהוב", "באת עם השקט" ו"עם חלומות כאלה". מושלם, ובכל זאת, משהו היה חסר, ובכלל לא ברור מה.

ואז, החל מביצוע "בסוף מתרגלים", שיר עשירי אל תוך הלילה, בקפיצות של עשר דקות, המופע העלה הילוך אחר הילוך, ללא הפסקה. מרגע לרגע התברר שלתיבת ההילוכים של דודו טסה, יש גם הילוך שביעי ושמיני, אפילו תשיעי, ובאיזשהו שלב נדמה שהקהל נשבה במהירות על קולית בהופעה שרק הולכת ומשתבחת משיר לשיר.

כמה שניות אל תוך "לא מרגיש טוב", אביתר בנאי עלה לבמה ללא הזמנה מיוחדת, ומרגע שהוא עלה נפתח החלק המשמעותי ביותר של הערב. אחרי הביצוע שסחף תשואות רמות מהקהל, הם עברו לבצע את "מתנות" של בנאי, בונוס ראשון בעשרים וחמש דקות של מוזיקה שמעבירה רטט בקהל.

ה"מתנות" של בנאי למעשה בישרו על המתנה הגדולה ביותר של הערב. מתנה שכל אחד מ-2,200 האנשים שנכחו במקום באותו זמן, ינצור לעוד הרבה מאוד זמן. מתנה שיותר מהיותה ביצוע נהדר לקלסיקה ישראלית, היתה רגע מופת של תרבות ישראלית, כזה שלומר שכבוד היה להיות נוכח בו, זה אנדרסטייטמנט משוגע.

בעוד בנאי עמד מימינו של טסה, הצטרף לבמה גם ברי סחרוף ונעמד משמאלו. אשכרה היכל התהילה של הרוק הישראלי נפרש לאורך הבמה של ההאנגר. אם זה לא מספיק, הכריז טסה באותו הרגע "לזכרו של אריק אינשטיין וחיים ארוכים ליצחק קלפטר", רגע לפני שהחלו שלושתם לשיר את "שביר". תמונת מצב: הדור השלישי של הרוק הישראלי, מארח את הדור השני של הרוק הישראלי, לביצוע שיר של דור המייסדים של הרוק הישראלי. קשה להסביר את רוממות הרוח ותחושת הכבוד להיות נוכחים לדבר הזה. הקהל הגיב בהתאם, כאשר עשרות נדחפו לקדמת הבמה ומאות החזיקו פלאפונים באוויר, להנציח את מה שמרגיש כמו אירוע חד פעמי שחובה לתעד.

ולא, זה ממש לא היה הסוף. כי לאחר הביצוע המרטיט הזה, בנאי ירד מהבמה והשאיר את סחרוף וטסה לבצע את הדואט "לאן תקחי אותי" מהאלבום החדש, ובבת אחת מובן היה מה נעדר מההופעה כל הזמן הזה. עוד גיטרה. טסה גיטריסט מעולה, שלא יהיה ספק, ומובן מאליו שעוצמתו של ברי סחרוף אחד שווה לשניים-שלושה גיטריסטים לפחות. ועדיין – גיטרה צנועה אחת שהייתה מלווה את טסה בחלקו הראשון של הערב הייתה משדרגת את המופע פי כמה. המסקנה הזאת בולטת עוד יותר עם ביצוע הבונוס היוקרתי השני של הערב הזה, "עיר של קיץ" של סחרוף, שעל אף שבוצע בהופעה של טסה, יתכן מאוד שמדובר בביצוע הטוב ביותר שקיבל השיר הזה על במה אי פעם. שני הענקים האלה המשיכו עם "לא תר'יב עני ותרוח" של טסה והכוויתים, וסגרו למעשה את ועידת הפסגה המטורפת הזאת של נובמבר 2016.
גם את המשימה הבלתי אפשרית, להשאיר את המופע באנרגיות גבוהות אחרי ששת השירים האלה שהרימו את המופע לרמה בלתי נתפסת כמעט של איכות מקומית, צלח טסה, כשביצע את "פוג אל נחל" על רקע ניצוצות של רביעיית הקשתות, והמשיך עם  "קחי אותי לטייל", "הלילה לא" בגרסת הרגאיי שלו, אותה הוא פתח ביכולת מופלאה לשיר בסגנון מוואלי במשך דקה שלמה בלי לנשום, "זוזי", ושיר הנושא של האלבום החדש, שסיים את חלק הארי של המופע לאחר שעה וארבעים דקות. ההדרן המושקע אף הוא, נמשך עוד כמעט 25 דקות עם שישה שירים, בהם ביצוע מעולה של "משטרה" - בו סוף סוף נוצלו ששת המסכים על הבמה ליצירת אפקט רציני מעבר לווידאו ארט מנומנם ומטורלל, "מעליות" ו"אני רץ".

את המופע סיים טסה בביצוע סולו של "אני גיטרה", והזכיר לקהל מבלי להתכוון שמדובר בממשיך דרכם של הגדולים ביותר ששרו ושרים כיום על במות ארצנו. יותר מזה, כבר אין מה לומר. הגיטרה של טסה, לצד קולו הנדיר, יכולתו לחבר מזרח ומערב, רוק ופופ, שורשי ומתפתח, אתני ומודרני, הם מזמן חלק בלתי נפרד וזוהר באור יקרות בפסגת היכל התהילה של הרוק הישראלי. מעבר לזה, לראות ולשמוע אותו מבצע יחד עם שני ענקים אחרים שיר של אינשטיין וקלפטר, זו פריבילגיה עצומה שתכנס לספרי ההיסטוריה של לפחות 2,200 אנשים ברי מזל. ומי יודע. אולי שנה הבאה בקיסריה? באמת שהגיע הזמן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg