ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת 'החטאים': הסרט הטוב ביותר של אבי נשר

שתי אחיות יוצאות למסע מסקרן בנבכי עברו של אביהן ניצול השואה. כל האלמנטים המוכרים מסרטיו של נשר נמצאים כאן, בהם סודות שנחשפים לאיטם וקשר אמיץ בין שתי נשים המשלימות אחת את השנייה. אך משחק מצוין, עיצוב מרשים ופסקול חכם, הופכים את "החטאים" למורכב והמרגש בסרטיו של הקולנוען הישראלי

השנה היא 1977. בתום קונצרט באולם מופעים באירופה, אישה מבוגרת ניגשת אל מוזיקאית ישראלית צעירה ונאה. היא שואלת את הצעירה לגבי זהותו של אביה ומבינה שאכן מדובר בבתו. האישה המבוגרת הופכת כעוסה, פניה מבטאות שנאה, זעם שהיה אצור בה שנים משתחרר מתוכה והמילה 'רוצח' נזרקת לאוויר אל מול הצעירה הישראלית המבוהלת והמבולבלת. חוזרת ארצה, היא מתקשה להשתחרר מהדברים שהוטחו בה, שהיא בתו של רוצח. אותו אירוע עומד לפתוח תיבת פנדורה ולהוביל את המוזיקאית הצעירה במעין מסע בלשי אובססיבי חוצה יבשות אל עבר פרשה עלומה מתקופת השואה אשר חשיפתה תשפוך אור על עברו המסתורי של אביה.
 
יש משהו מאוד נכון בחיבור שבין ז'אנר הדרמה המשפחתית לבין זה של סרטי בילוש וחקירה. בכלל, הסרטים הבלשיים המעניינים ביותר הם אלו אשר בהם החקירה מלמדת את החוקר משהו על עצמו, על זהותו האמיתית ועל המקום ממנו צמח ואליו הוא משתייך. כמו פאזל שהולך ונשלם החוקר נחשף אט-אט לתמונה הבלתי מצונזרת המרכיבה את עולמו השברירי. אבל יותר מכך, כאשר החוקר נדרש לחקור את הקרובים אליו ביותר, כמו למשל לצלול אל עברם של הוריו, מדובר במסע אל תוך הלא נודע אשר מצד אחד מבטיח להיות מסקרן ומותח ומצד שני מאיים להיות מפחיד עד משתק עבורו.

אבי נשר ("הלהקה", "דיזינגוף 99", "זעם ותהילה") הוא אחד היוצרים המעניינים והטובים ביותר של הקולנוע הישראלי (גילוי נאות: אני מכיר את אבי מזה כמה שנים וחשבתי כך עוד טרם היכרותנו). "החטאים", סרטו החדש, הוא מעין המשך טבעי של סרטיו הקודמים - "סוף העולם שמאלה", "הסודות", "פעם הייתי" ו"פלאות". יש בו את הרעיון החוזר של שתי בחורות צעירות המאוד קשורות האחת לשנייה, אשר משלימות כל אחת את האחרת כאילו היו דמות אחת מפוצלת, ושתיהן מנסות למרוד במשפחה ובמקום ממנה צמחו. בנוסף יש בו את הרעיון החוזר הקשור בחשיפת סודות כמוסים וחקירת עברן של דמויות מפתח לעלילה. "החטאים", בצורה מתוחכמת, מאחד בין הרעיונות הללו ויוצר ביניהם מפגש מרתק.
אמנם הרעיון של דרמה משפחתית המשלבת בתוכה אלמנטים בלשיים כבר נוסה בעבר בהצלחה, כמו למשל בסרטיו של הבמאי האירני אסגאר פרהאדי "פרידה" (2011) ו"העבר" (2013), אך סרטו של נשר, "החטאים", למרות הבדלים רבים, מתקשר יותר דווקא עם סרטו של קוסטה גבראס, "תיבת נגינה" (1989). שניהם עסקו בקשרי אב-בת, בשניהם נדרשה הבת לחקור את עברו המסתורי של אביה, בשניהם יש אלמנט מוזיקלי המובנה אל תוך העלילה ושניהם פתחו חלון אל העבר, אל תקופת השואה.

אם בסיפורי הבילוש הקלאסיים של אגתה כריסטי השאלה המרכזית הייתה תמיד "מי עשה את זה?", כאשר הכוונה היא למבצע העלום של הפשע המתואר בתחילה, בחיבור הקולנועי שבין הדרמה המשפחתית לעלילת הבילוש השאלה המרכזית עוסקת דווקא ברעיון ההיכרות שלנו עם הקרובים לנו ביותר, עד כמה אנחנו באמת מכירים את האח או האחות, את הבעל או האישה, או יותר מכך – את ההורים שלנו? מי הם האנשים האלה באמת? ומהם החטאים החבויים בעברם אשר עשויים לחזור ולרדוף גם אותנו?

ככל שהאחיות ספי המוזיקאית (ג'וי ריגר) וננה הדעתנית (נלי תגר) ממשיכות לנבור בעברו המסתורי של אביהם ניצול השואה, מתגברת השפעת החקירה על חייהן ובריאותן. בעוד ננה נחלשת ונעשית חולה, ספי מתחזקת בכישוריה ושמה לה למטרה לפתור את התעלומה מן העבר, גם כדי לדעת את האמת על האב וגם כדי להציל את אחותה השברירית.

"החטאים" מספק שעתיים מותחות ומרתקות. בסרטים בלשיים הפתרון שבסיום אמור להיות השיא הדרמטי, זה אשר כולנו מצפים לו בשקיקה, אך לרוב זה דווקא המסע, זה אשר מביא את הגיבור הסקרן בסופו של דבר אל הפתרון, המהווה את לב הסיפור ואת הסיבה העיקרית לצפות בו. נשר מציב במרכז סרטו שתי דמויות מרדניות, סקרניות מטבען. המסע אליו יוצאות השתיים מכניס אותן למסלול התנגשות ישיר מול טראומות השואה אשר עברו הוריהם והשפעתן של הטראומות אשר כעת ניכרות גם בהן. זהו סרט, שמעבר לקטלוגו כדרמה משפחתית בלשית, הוא בבסיסו סרט על השפעותיה של השואה על בני הדור השני, הדור שאולי לא רצה לדעת מה עברו הוריו, אבל גם לא יכול שלא לדעת.

הבימוי של נשר סוחף ומדויק. התסריט יוצר הזדהות מיידית עם גיבוריו ומייצר מתח לכל אורכו. מאחר שהגיבורה הראשית היא מוזיקאית, לצד העלילה המשפחתית-בלשית מלווה את הסיפור גם רובד מוזיקלי מאוד בולט הנשזר באפקטיביות רבה אל תוך הסרט ומעניק לכל חלק בו את המקצב המתאים. העיצוב התקופתי הממקם את הסרט בסוף שנות השבעים, החל מהארט ועד התלבושות, מרשים ביותר. ריגר ("החממה") המככבת בתפקיד הראשי ממגנטת ומצוינת בתפקידה, כמו גם נלי תגר המשחקת את אחותה הכריזמטית, אשר יוצרת במשחקה דמות מורכבת ומפתיעה. לצדן מופיעים דורון תבורי בתור האב המסתורי ויבגניה דודינה בתור האם, תום אבני מרשים בתור בעלה של ננה ואף גילת אנקורי, בוגרת סרטו הראשון של נשר, מופיעה בסרט בתפקיד משנה.

חדי העין ישימו לב שברקע אחת מסצנות החוץ התל-אביביות, ישנו אוטובוס "הלהקה" המפורסם שמצטלם לסרט אשר צילומיו נעשו בדיוק באותה שנה בה מתרחשת עלילת "החטאים" – מעין קישור אינטרטקסטואלי מחויך לסרטו המכונן של נשר, "הלהקה" (1978). מבין סרטיו של נשר, "החטאים" הוא ללא ספק המורכב והמרגש ביותר שבהם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg