ביקורת "לה לה לנד": לפעמים חלומות מתגשמים
סרטו החדש של במאי "וויפלאש" הוא המשך טבעי לסגנונו המיוחד בו מוזיקה היא השחקן המרכזי. יתרה מכך, מדובר בתזכורת מהנה ושובת לב על יכולתו של מיוזיקל לרומם את הנפש ולכוחו של הקולנוע לחלום. מי שכבר הספיד את הז'אנר יאכל את הכובע עם פרסום המועמדויות לטקס האוסקר הקרוב // ביקורת קולנוע
''לה לה לנד'', במאי: דמיאן צ'אזל
אי שם בסוף שנות השישים אמרו בהוליווד שהמיוזיקל מת. טענו שאבד עליו הכלח, שהקהל מאס בו, שהפנטזיה המתקתקה בהקיץ שאפיינה אותו איבדה לחלוטין את קסמה. אך מאז ההכרזה על מותו בשיבה טובה של הז'אנר, החזירה אותו הוליווד לא פעם לחיים מתוך אהבה רבה ובעיקר מתוך געגועים. "גריז", "שיער" ו"מופע הקולנוע של רוקי", כמו גם "האחים בלוז", "חנות קטנה ומטריפה", "שיקאגו" - זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר מ-2002 , ואפילו אן האתוויי, זוכת האוסקר עבור סצנת השירה המרגשת שלה בגרסה הקולנועית ל"עלובי החיים" מ-2012, הן רק כמה תזכורות בודדות לכך שהמיוזיקל אולי מת, אך מפעם לפעם, כמו רוח רפאים שלא מרפה, הוא מתעורר, דורש בשלומנו ומזכיר לנו... ובכן, שהוא לא באמת מת.
"לה לה לנד", אשר צפוי להכות גלים באוסקר הקרוב, לא יחזיר את הז'אנר לחיים ולא יגרור אחריו שרשרת של חיקויים, אך מה שכן – הוא תזכורת מהנה, שובת עין ומשובחת להפליא ליכולותיו של המיוזיקל לרגש ולכוחו הווירטואוזי של הקולנוע לחלום. זהו סרט אשר כל כולו שיר אהבה לז'אנר הנשכח ולימי התום המזהירים של תעשיית החלומות ההוליוודית. המיוזיקל, להזכירם, בישר את לידת הסרט המדבר עם "זמר הג'אז" ב-1927 והגיע לשיאיו הסוחפים, הצבעוניים והמרגשים בשנות החמישים עם סרטים כמו "שיר אשיר בגשם" ו"'קרון הלהקה". "לה לה לנד" לא שוכח זאת לרגע, וכבר מהפריים הראשון שלו, ואפילו עוד מהלוגואים והקרדיטים שבפתיחה, מודע לעובדה כי הוא מדובר בקולנוע על תקן פנטזיה המזמינה את צופיה, בדיוק כמו פעם, לחלום בצלילים.
"לה לה לנד" מתרחש בלוס אנג'לס של ימינו ומתאר סיפור אהבה משעשע בין בחור ובחורה. מיה (אמה סטון המופלאה) היא מלצרית בבית קפה באולפני האחים וורנר החולמת להיות שחקנית, אך מעבירה את זמנה בין הגשת קפה לכוכבות לבין היבחנות באודישנים מתסכלים מול מלהקות מעצבנות. סבסטיאן (ריאן גוסלינג החתיך) הוא נגן פסנתר תפרן אך מוכשר המכור לג'אז וחולם לפתוח מועדון משלו. בינתיים הוא מתפרנס מעבודות ניגון מזדמנות שאינן מבליטות את כישוריו ובזמנו הפרטי פורט על פסנתרו מנגינות מקוריות שמרגשות אותו. סדרת מפגשים אקראיים-משעשעים בין השניים מובילים את מיה וסבסטיאן להבין שאולי הם נועדו להכיר. במהרה הם מתאהבים, מתוודים על חלומותיהם הגדולים ומספקים כל אחד השראה ועידוד לאחר. אך כאשר חלומותיהם מתנגשים עם המציאות הקשוחה, הדבר מעמיד למבחן את אהבתם ובעיקר את המשך הקשר ביניהם.
דמיאן צ'אזל, היוצר העומד מאחורי ההומז' המרהיב הזה, הוא יוצר מסקרן ומוכשר ביותר. סרטו הקודם, "וויפלאש", כבש את המסך לפני שנתיים וגרף שלושה פרסי אוסקר. לא מדובר היה אז במיוזיקל כלל, ובכל זאת המוזיקה הייתה במרכזו, עם סיפור תלאותיו של מתופף מוכשר ומורו הקשוח. "וויפלאש" היה סרט של יוצר וירטואוזי שסיפק חוויה קולנועית טהורה המושתתת לא רק על סיפור טוב ומותח ומשחק מהפנט, אלא גם על אפקט המפגש שבין סאונד ותמונה. לכן שלא במקרה, ובצדק רב, זכה הסרט בפרסי משחק, עיצוב-פסקול ועריכה.
סרט נוסף אשר חתום עליו צ'אזל (אמנם רק כתסריטאי) היה "גראנד פיאנו" (2013), מותחן מוזיקלי היצ'קוקיאני מרתק, על פסנתרן טראומטי אשר מתנקש מסתורי מאיים לפגוע בו בזמן קונצרט בו הוא מנגן. "לה לה לנד" הוא בעצם המשך טבעי לסגנונו העקבי ולרעיונות החוזרים המכילים את סרטיו של צ'אזל, בהם המוזיקה היא השחקן המרכזי.
למרות שמוזיקה היא המנגנון העיקרי המניע את הסרט ומפגיש בכל פעם בין דמויותיו, "לה לה לנד" אינו רק סרט על מוזיקה או על מוזיקלס. הנושא העיקרי בו הוא נוגע ומטפל בצורה מושכלת וחכמה הוא חלומות ושברם, עד כמה פנטזיה היא חלק מחיינו וכיצד דברים שמאוד רצינו פעם עלולים להשתנות ולהתפוגג באבק חלומות ככל שאנו מתבגרים. "לה לה לנד" נפתח בצורה הכי מוזיקלית-פנטסטית שיש, בסצנת המונים עם עשרות רקדנים מזמרים על רקע פקק תנועה על כביש מהיר בעיר המלאכים. משם הוא משופע בנאמברים מוזיקליים אך כל אחד מהם נבדל לחלוטין מקודמו ויוצר סוג של נסיגה. ככל שהסרט מתקדם הפן המוזיקלי מוריד הילוך, הופך בומבסטי הרבה פחות, מרוכז, קטן, אישי בהרבה, עד לסיקוונס הסיום המסכם בו צ'זאל מזקק את המיוזיקל למצבו הטהור והחד ביותר של תמונה וסאונד בלבד, החפים מכל מלל. זהו רגע עוצמתי היוצר את אחד הסיומים היפים והנוגעים שנראו מזה זמן על המסכים.
למרות שפע הסופרלטיבים שניתן להרעיף על הסרט (ורובם הגמור מוצדקים) הסרט לא מצדיק את אורכו (128 דק') ומייצר תחושה שניתן היה לקצר ממנו עשרים דקות לפחות. גוסלינג וסטון המככבים יחד ואשר שיחקו כבר זוג אוהבים בשני סרטים קודמים ובהצלחה רבה אפקטיביים וחינניים, אך עם כל הכבוד לכריזמטיות של ריאן גוסלינג, מי שגונבת את המחזמר היא אמה סטון - מועמדת וודאית לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר המתקרב. המשחק שלה בלבד הוא אירוע קולנועי שלא תרצו לפספס.
אקו"ם