"הלחנתי את 'החטאים' בזמן הכימותרפיה": המלחינה שהעניקה השראה לסרטו של אבי נשר
"זה חלום שהפך למציאות, אבי נשר עשה בסרט הזה תיקון גדול", מספרת המלחינה אלה מילך-שריף, שעליה, אחותה שנפטרה מסרטן ועברו הסבוך של אביה בתקופת השואה, מבוסס הסרט המצליח "החטאים". מי ידע שבזמן שתלחין את הפסקול ליצירה, תחלה היוצרת בעצמה באותה מחלה ארורה. סיפור על אהבה וחושך
סרטו החדש והמדובר של אבי נשר "החטאים", מושתת על סיפור חייה של המלחינה אלה מילך שריף ואחותה, חוקרת התיאטרון והעיתונאית ד"ר שוש אביגל (1946 – 2003). הסרט מתאר את היחסים המורכבים בין השתיים, את התמודדותה של שוש הצעירה עם מחלת הסרטן שבסופו של דבר תיטול את חייה ועם העבר המשפחתי הסבוך והטעון של אביהם בתקופת השואה.טריילר "החטאים":
"החטאים" ייחודי בנוף הישראלי, אולי מפני שהוא סרט עלילתי המתמקד במוזיקה הקלאסית בארץ, ואולי מפני שהוא מתמקד באישה מלחינה - יצירותיה של אלה מילך זוכות לביצועים על ידי הטובות בתזמורות והמנצחים, בארץ ומחוצה לה.
ייתכן מאוד ש"החטאים" מהווה מפתח לגוף עבודתה של מילך-שריף, ודאי שכך באשר לזיכרונותיו הכואבים של אביה, כרופא בזמן מלחמת העולם השנייה, זיכרונות אשר ראו אור כספר "ואולי השמיים ריקים" ב-1999 (הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות), וחלקים מספר זה הולחנו על ידה. פרסום זיכרונותיו היה מצוואותיו של אביה. "אם לא תעשו מזה ספר אנשל אתכן, הוא אמר. לא באמת פחדנו שיעשה את זה, אבל זו הייתה אמירה ברורה", היא מעידה מביתה שבאבן יהודה, אותו היא חולקת עם בעלה המלחין הישראלי הנודע נעם שריף. כלב הלברדור האהוב עליה מתיישב בלויאליות לצדה, כאשר היא משוחחת על סרטו של נשר, המושתת על חייה.
בשיחה איתה, מתבררת אלה מילך שריף כאמנית מרתקת, זאת בהתאם לאמירה החזקה והעצמאית של יצירותיה, בהן דגש רב על אלמנטים ריתמיים ושפה הרמונית מודרנית, אך נגישה. לעתים קולה רועד באיזושהי התרגשות פנימית, בעיקר כאשר היא מדבר על אחותה.
"הכל התחיל מזה שאבא שלי כתב את זיכרונותיו בשנותיו האחרונות והשביע את אחותי ואותי לעשות מזה ספר. אני ואחותי חילקנו בינינו את העבודה, אני דאגתי לעברית תקנית ואחותי ערכה את הטקסט. זמן מה לאחר שאבי, ברוך מילך, נפטר בשנת 1989, קבלתי הזמנה לכתוב יצירה תזמורתית מהסימפונט רעננה. זו הייתה היצירה התזמורתית הראשונה שלי, והחלטתי שאני חייבת לכתוב יצירה שמבוססת על ספרו של אבי. 'הספר של אבא', כפי שאחותי ואני כינינו אותו.
"את הקנטטה 'ואולי השמיים ריקים', כשם ספרו של אבי, השלמתי ב-2003 והיא בוצעה באותה השנה. שוש נפטרה חודש לפני הבכורה, אבל היא הספיקה לראות את הפרטיטורה הגמורה שאותה הקדשתי לה.
אלה מילך שריף, קנטטה "ואולי השמיים ריקים", לקריין, מצו סופרן ותזמורת:
גם האופרה הקאמרית שלך, "שתיקתו של ברוך" מובנת על ספרו של אביך?
"כן. מה שקרה הוא שיום אחד פנה אלי מנהל בית אופרה בגרמניה ששמע את 'ואולי השמיים ריקים' ורצה שאלחין זאת כאופרה. היו לי התלבטויות בעניין משום שתהיתי לעצמי איך אפשר לשיר את זה? בקנטטה נתתי לאבא תפקיד של קריין שמדקלם, מדבר, אבל באופרה שרים. חיפשתי ליברטיסט שיעזור לי למצוא את המרחק הנכון מהחומר שבו אני כל כך מעורבת לפני ולפנים, בקרביים שלי. בסופו של דבר מצאתי את יעל רונן, שכתבה את הליברטו לאופרה וכך התאפשרה האופרה.
אלה מילך שריף, "שתיקתו של ברוך", אופרה קאמרית:
מקנטטה, לאופרה, לסרט.
"המון אנשים שנכחו בהפקות של האופרה פנו אלי והציעו שנעשה מזה סרט והרעיון התחיל לנקר במוחי. בסופו של דבר נפגשתי עם אבי נשר. מסרתי לו את ה-DVD של האופרה ואת הספר של אבי. הוא אמר: 'סרט שואה אני לא מתכוון לעשות, העולם שבע מסרטי שואה. אבל אם אני אמצא דרך לספר את הסיפור בדרך ששנינו נהיה שבעי רצון, אז יהיה לנו סרט'.
"התחלנו להיפגש ולדבר עלי ועל אחותי. בסופו של דבר הוא כתב תסריט וכאשר קראתי אותו הבנתי שהסיפור העיקרי בו הוא של האחיות, של שוש ושלי. שתי צעירות ישראליות שרוצות כל כך לחיות חיים נורמליים ויצאו מבית שהוא לחלוטין לא נורמלי - כמו בתים רבים אחרים בארץ".
מה חשבת על הסרט?
"אבי נשר עשה בסרט הזה תיקון גדול מאוד, שזה משהו שלא קרא לי בחיים. כאשר בוצעה היצירה, אבי ואחותי לא היו בחיים, אבל בסרט מבוצעת יצירה שספי כתבה, כלומר אני, בנוכחות האחות ננה והאבא והאמא. הייתי פשוט בדמעות בצילומים. זה חלום שהפך למציאות, כל כך רציתי שזה יקרה והנה זה קורה – בסרט".
הלחנת את המוזיקה לסרט?
"אני כתבתי את המוזיקה לדמותה של ספי ואבנר דורמן לדמותו של תומס. את מוזיקת הרקע הלחין מלחין צרפתי בשם סיריל אאפורט. היוצא דופן בסרט הוא בכך שכל היצירות - הכל הוחלט והוקלט לפני הצילומים. הדברים תוכננו על פי המוזיקה, וזה דבר נדיר בקולנוע".
ב-2006, רק שלוש שנים לאחר מות אחותה, הלחינה מילך-שריף את "שירים על פי תהום" מאת אנט פאשאיין, בהם מתארת פאשאיין את התמודדותה עם סרטן שד גרורתי, בדיוק באותו תהליך שעברה אחותה. על יצירה זו, שהולחנה כאקט של סולידריות, טוענת המלחינה: "זו אחת מהיצירות היותר טובות שלי".
אלה מילך שריף, "שירים על פי תהום", מאת אנט פאשאיין לרביעיית מיתרים ומצו סופרן:
כיצד התחלת להלחין?
"התחלתי להלחין בגיל 12, אלה היו שירים, לא יצירות. שרתי שנים במקהלה. שרנו גם שירים שלי במקהלה. ואז התחלתי להרחיב את זה ולכתוב יצירות. בשלב מסוים ראיתי שנעים לי שאחרים שרים את המוזיקה שלי. למעשה, המעבר היה עם הקנטטה שלי 'ואולי השמיים ריקים'. בתחילה הועדתי את התפקיד לעצמי, אבל ראיתי שאני לא יכולה לשיר את זה, לא רגשית ולא טכנית. מאז לא שרתי יותר. אבל אבי נשר התאהב ברעיון של המקהלה והסרט סובב סביב זה".
עד כמה קרוב הסרט לסיפור חייך האמיתי?
"המהות של הסרט היא אמיתית, הסיפורים העיקריים הם אמת. אך הדרך שבה הסיפור עובר היא מבעד לפריזמה של אבי נשר. בסך הכל זה סרט עלילתי ולא דוקו – אישי. לכן גם השמות שלנו שונו".
האם הסרט מתאר נאמנה את היחסים עם אחותך?
"אחותי ואני היינו מאוד שונות. היא הייתה אשת המלים ואני אשת הצלילים. בהיותה אשת המילים, היא הייתה הרבה יותר מוחצנת, אקסטרוברטית, ואני יותר סגורה ביישנית. תמיד רציתי להתנתק מסיפורי העבר, לא להיות חלק מהם".
לרוע המזל לא בכך תמה הנגיעה האישית של אלה מילך-שריף בנושא. אף היא סבלה מאותה מחלה ממנה אחותה נפטרה.
"כאשר נולד הרעיון לסרט, לא שערתי שזמן קצר לאחר מכן יאובחן גם אצלי גידול ממאיר בשד – בדומה לאחותי", היא מספרת. "אבי נשר נתן לי המון כוח לעבור את הניתוח בשלום, הוא אמר לי שזו תהיה שנת הניצחון שלי, וכך היה. את המוזיקה לסרט כתבתי בזמן הטיפולים של הכימותרפיה ואבי פשוט לא וויתר לי, למרות שהייתי בתקופה קשה. זה מאוד עזר לי, הצורך לספק לו משהו שהוא אני, ומצד שני זה מה שהוא רוצה היה פנטסטי בשבילי בתקופה הזו.
"יום אחד אבי מתקשר ואמר 'אני ונלי תגר באים לטיפול הכימו הבא שלך. והנה אני יושבת מחוברת לאינפוזיה בתל השומר באונקולוגיה, ומגיעים אבי נשר ונלי תגר, שמגלמת את אחותי, עם צלם. ואנחנו מדברות כאילו אנחנו אחיות במציאות. כלומר, התחקיר של נלי תגר על העניין הזה נעשה על ידי האחות האמיתית. זה יותר סוריאליסטי ממה שניתן להעלות על הדעת".
מה חשבת על ג'וי ריגר שמגלמת אותך?
"היא מקסימה. פגשתי אותה בחזרת מקהלה עם הקאמרטה ירושלים ומקהלת תלמה ילין. המנצח ישי שטקלר לחש לי שזו הדמות שתגלם אותי. היא שרה וראיתי שהברכיים שלה רועדות. היא עברה עשרה חודשים של אימוני פסנתר וקול מפרכים לקראת התפקיד הזה, והיא בעצמה שרה ומנגנת בסרט, זה פשוט לא יאמן".
אחד הנושאים המרכזיים בסרט הוא הקושי של דמותה של מילך-שריף, ספי, להתקבל כקומפוזיטורית באקדמיה. "ספי לא מקבלת על זה עידוד מיוחד. אני יכולה לומר כך - אני הייתי זמרת ויש מעט מאוד מקרים, אם בכלל, שזמרת נהיית מלחינה קלאסית. היה חוסר אמון מאוד גדול ביכולת שלי לכתוב את היצירות שלי, במיוחד מצדם של קולגות".
מה באשר לשאלת המגדר והפערים בין גברים מלחינים ונשים מלחינות?
"האם האופרה הישראלית הזמינה אי פעם אופרה ממלחינה ישראלית?", עונה המלחינה המוערכת. "זו והתשובה שלי לשאלת המגדר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם