ראשי » תרבות » מוזיקה

פרידות כואבות ונהדרות: אלבומי השנה 2016

חלק גדול מאלבומי השנה שעברה עסקו בפרידה באופן כזה או אחר - מאדם שמת, מהעולם או מבן או בת זוג. כל הכאב הזה הצטבר להרבה מאוד מוזיקה מעולה. 14 אלבומי השנה של מארז תרבות

אה טרייב קולד קווסט הצליחו לארגן עבורנו אלבום מופתי למרות הפרידה מפייפ דוג שמת מסוכרת, דיוויד בואי ולאונרד כהן הספיקו להקליט עבורנו אלבומי פרידה יפהפיים, בעקבות הפרידה מבת זוגו ב-20 השנה האחרונות תום יורק הזכיר את המילה Love באלבום החדש יותר פעמים מבכל האלבומים של רדהיוד ביחד וביונסה הפכה את הכמעט-פרידה מבעלה לאלבום הטוב בקריירה שלה.

קו גרוטסקי במיוחד מקשר בין כמה מאלבומי השנה, בדגש על המוצלחים ביותר שבהם. הקשר הזה, הוא אחד מהסממנים המובהקים ביותר לעדינות נפשנו, לשבריריות שמסתתרת בקרבנו תמיד ובמכה אחת יכולה להפוך את חייו של אדם על פיהם. בין אם זו פרידה מאדם שמת, פרידה ממערכת יחסים ארוכה או התמודדות עם פרידה מהעולם – הפרידה, כמה אירוני, מסמלת יותר מכל את מצעד אלבומי השנה 2016, שנה ארורה בה נפרדנו מכל כך הרבה אמנים שתרומתם לתרבות העולמית גדולה מכפי שאפשר להביע במילים.

אפשר לשנוא את 2016, לעזאזל - יש לנו את כל הסיבות לכך. אבל אפשר להסתכל אחורה על השנה שחלפה לה, לקלוט כמה מוזיקה מדהימה היא סיפקה לנו (רק 14 אלבומים קיבלו ביטוי במצעד שלפניכם, אבל מדובר רק בקצה הקרחון), ולקוות שהשנה שהתחילה כעת תספק לנו כמות דומה של אלבומים להתאהב בהם. משהו אומר לי ש-2017 לא תאכזב. רק עם קצת פחות הספדים, בבקשה.

את אלבום הפרידה של לאונרד כהן מהעולם אפשר לראות למעשה כחלק מטרילוגיה, שלושה אלבומים שחותמים קריירה ותוחמים תקופה בקריירה של האמן הדגול, שיצאו במהלך ארבע שנים בלבד, קצב מטורף עבור מי ששוקל כל מילה במיליגרמים של דיוק. המשורר החל להתמודד עם המוות האורב לו מעבר לפינה כבר בשנת 2012 עם האלבום Old Ideas, המשיך ב-Popular Problems המופתי שיצא סמוך ליום הולדתו ה-80 והסתיים ביום הולדתו ה-82 עם האלבום דנן, חודש וחצי לפני שמצא כהן את מותו, אותו רגע בחיים שהטריד את מנוחתו מזה שנים.

במבט ביקורתי, Popular Problems הוא ללא ספק הטוב בטרילוגיה, ואולי אפילו האלבום הטוב בקריירה של כהן. במבט רוחני, נכון היה לאלוהים לאפשר לכהן לדלות מבין עצמותיו הזקנות אלבום נוסף, שיבטא, מעבר לחן, ההומור, האלגנטיות והאינטליגנטיות המזוהים עמו ועם Popular Problems, את הפרידה מהחיים האלה שהוא כל כך היטב לעמוד על טיבם.

האלבום האחרון של כהן פחות אופייני לו. You Want It Darker, כמתבקש משמו, הוא אלבום כבד, קודר ומדכא, שעל אף אורכו הצנוע יחסית (36 דקות), אחרי ההאזנה לו בשלמותו ניכרת תחושה של תשישות אצל המאזין. כהן הצליח ביצירתו האחרונה לא רק לבטא את מה שעובר עליו באופן יוצא מן הכלל, כפי שידע תמיד, אלא גם לגרום למאזין להרגיש את אותה התשישות שאדם חולה בן 82 מרגיש, ולא רק קולו העמוק מתמיד אחראי לכך.
 

האלבום הראשון של אנוני (אנתוני הגרטי) לא חף מבעיות. אבל למרות הבכיינות והזעקות שמהדהדות לכל אורכו ללא כל מענה, עדיין מדובר באלבום מחאה לא פשוט שמצליח לדקור את המאזין היכן שצריך עם ביטים מהוקצעים וסגנון השירה הכל כך יחודי של אנוני.

לזכותו יאמר שהוא לא מתיימר, כמשתמע משמו, להציע משהו מעבר לזעקות כאב אבסורדיות. עם זאת, האלבום הזה נותן את ההרגשה שלו הייתה אנוני עובדת עליו עוד כמה חודשים, מנסחת את טענותיה מחדש ואולי אפילו מחליפה שניים-שלושה שירים באחרים, היתה זו יצירה שמתחרה בגאון על פסגת המצעד. אולי בפעם הבאה.
 

הן פיצ'פורק והן npr, שניים מהמפעלים היותר נחשבים ומוערכים בכל הנוגע למוזיקה פחות מיינסטרימית, בחרו באלבום השלישי של סולאנג' כאלבום השנה. בצעד מעניין, עורכי npr בחרו בלימונדה של ביונסה, אחותה של סולאנג' ואשתו של ג'יי זי שחטף מהאחות הקטנה מכות במעלית, כסגן לאלבום השנה.

אין ספק, מדובר באלבום מצוין. המינימליזם ההססני ועם זאת הכמעט-כאוטי של סולאנג' קולע בדיוק רב לרוח התקופה, ודי בעובדה שסולאנג' נמנית לצד ארקייד פייר וגרייס ג'ונס כאחת ההדליינרים של פסטיבל פרימוורה, אולי אירוע המוזיקה האלטרנטיבית החשוב ביותר באירופה, אומר דרשני. עם זאת, יש משהו מעוות בבחירת האלבום הזה לאלבום השנה, הן בהשוואה המתבקשת אך החוטאת והמחטיאה לאחות המפורסמת, והן בהשוואה ליצירות דומות ונועזות יותר שיצאו לאחרונה (FKA Twigs, למשל).
 

אפשר ומותר לשנוא את האקספרימנטליות החורקת במכוון של בון איבר באלבומו החדש. הוא לא המציא את הגלגל ולעולם לא ימציא, כנראה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח – בון איבר הוא אחד מכותבי הטובים היפים ביותר של שנות האלפיים. לו היה מקליט את האלבום החדש והמוזר הזה באמצעים וכלים מקובלים יותר, מבלי להתעקש על סאונד שמדמה מכונת כביסה מקולקלת, קפיצות מכוונות וניתוקים בלתי צפויים, אזי גם הוא היה מוצא את עצמו גבוה בפסגת כל רשימות אלבומי השנה. אקספרימנטליות מוגזמת או לא, האלבום הזה מחזיק כמה מהשירים היפים ביותר שיצאו השנה.
 

יציר הכלאיים שהוא "התבגרות 2" של מיצקי, הוא בדיוק מה ששמו מעיד עליו – שליש ילד תמים וסקרן, שליש נער מסריח מזיעה, שליש אדם מפוקח. התוצאה עדינה ומחוספסת, מרדנית ושובת לב.

יש אלבומים שדי להתרשם מרמת הכנות שלהם על מנת לדרג אותם גבוה במצעד אלבומי השנה. זה לא אלבום פורץ דרך, גם לא מרשים בתחכום מוזיקלי או מבריק טקסטואלית. אבל זהו אלבום שחתכה היוצרת המוכשרת הזאת מבשרה, והתוצאה טעימה כשם שהיא מדממת. הרי ידוע שמנות איכותיות באמת מגיעות עם קצת אדום באמצע.
 

המקום התשיעי שייך לנבואה שהגשימה את עצמה. אספרנסה ספולדינג, לאחר שהייתה אמנית הג'אז הראשונה אי פעם לקבל את פרס הגראמי בקטגוריית האמן החדש הטוב ביותר בשנת 2011, קיימה את ההבטחה בשנת 2016 עם אלבום שלהגיד עליו "חוצה ז'אנרים" יהיה אנדרסטייטמנט ולהגדיר אותו כפיוז'ן זה כפל משמעות.

לאחר שהוכיחה את עצמה כבסיסטית מעולה וזמרת הרפתקנית, הלכה ספולדינג צעד אחד קדימה. היא הלחימה רוק וג'אז, הלהיטה אותם עד להתכתם המושלמת, לכדי סגנון אחד, מלודי ושובר מסגרות. כל חובב מוזיקה בעל זיקה כלשהי לסגנון הג'אז החשמלי שספולדינג מפליאה לשלוט בו, חייב לתת לאלבום המצוין הזה צ'אנס.
 

זו הייתה שנה נהדרת להיפ הופ, ולא בגלל שקניה ווסט הוציא אלבום. לעומת ווסט, שהוציא אלבום שמצד אחד מעיד על כישרונו הגדול ומצד שני מעיד על שיגעונו האינפנטילי, אלבום מקושקש וחסר עמוד שדרה אך כזה שגם מכיל שירים מעולים, אה טרייב קולד קווסט הוכיחה את עצמה שוב כאחת מלהקות ההיפ הופ החשובות והגדולות בכל הזמנים, עם אלבום שבו כל שיר הוא להיט בפני עצמו, וכולם ביחד מתחברים ליצירה אדירה.

והיצירה האדירה הזאת הגיעה בדיוק בזמן. בדיוק כשחשבנו שלא נשמע מההרכב הזה יותר בעקבות מותו של פייפ דוג, בדיוק בזמן כדי להרים הופעה בלתי נשכחת ב-SNL יחד עם דייב שאפל שגם הוא נעלם מאור הזרקורים הרבה יותר מדי זמן, בדיוק בזמן כדי להגיד משהו על מערכת הבחירות ההזויה ביותר שידעה ארה"ב, בדיוק בזמן כדי לשגע את המעריצים הוותיקים עם ההפתעה מספר אחת של השנה.
 

תואר האלבום המתעתע של השנה שייך לתגלית השנה החולפת. אחרי קטיפת כל תואר אפשרי וקבלת טונות של מחמאות מכל כיוון, שחרר קנדריק לאמאר אלבום שלא מתיימר להיות אלבום, אלא אוסף של בי סיידים, או סקיצות לא ערוכות, או הקלטות צדדיות שאפילו לא זכו לכותרות משלהן.

מה כל כך מתעתע באלבום חסר שם ולא רפרטוארי, כביכול? שזהו אלבום מצוין, ואף יותר מזה. ההבדלים בינו לבין אלבום המופת משנת 2015 To Pimp A Butterfly, קיימים, אך כמעט ולא מורגשים. מינוריים ממש. אם זה אוסף של סקיצות ושאריות, אז מפחיד לדמיין איך לאמאר יפתיע אותנו בהמשך הקריירה שלו. האלבום הזה, שהוגש למאזינים כגילופים ונסורת שנותרו על רצפת נגריה בסוף יום עבודה, רק מחזק את מעמדו של לאמאר כאחד המוזיקאים המעניינים ביותר בעולם כיום.

אנדרסון .פאק עשה השנה מה שקנדריק לאמאר עשה בשנת 2012 עם אלבומו השני – הביא משהו שכמותו עוד לא נשמע למרכז השיח המוזיקלי הבינלאומי. אמנם כמו לאמאר, גם לו לקח קצת זמן לקבל את ההכרה לה ראוי, אבל ההמתנה השתלמה. Malibu נשמע כמו פרי אהבתם של Common ו-The Weekend, קוקטייל מתוק וסמיך של 40% אלכוהול.

.פאק לא רק מדליק בגרוב ממכר, אלא גם מרתק בריבוד סגנונות באופן פנומנלי. ללא ספק פריצת השנה ואחד האלבומים שהיה הכי כיף להכיר בשנת 2016. אם הוא הצליח לסמפל את "התקווה" שלנו למשהו כל כך גרובי, אין שום דבר שגדול עליו.
 

אולי האלבום השנוי ביותר במחלוקת בקריירה של היוצרת הבריטית, למרות שאין לכך שום סיבה מוצדקת. פי ג'יי הארווי היתה ועודנה אחת היוצרות המעניינות, הנועזות והמפתיעות ביותר ברוק האלטרנטיבי, אפילו אם לראשונה מזה שלושה עשורים, הארווי לא התכוונה להפתיע אף אחד.

גם אם The Hope Six Demolition Project הוא לא האלבום הטוב ביותר שלה, עדיין מדובר באחד האלבומים המוצלחים ביותר שיצאו השנה. האכזבה הלא רציונלית שדבקה בו עם צאתו דווקא מהמעריצים הכי גדולים, מעידה על ציפיות לא פרופורציונליות, כביכול, ממי שמפתיעה את המאזינים כל פעם מחדש. אז הפעם היא פחות הפתיעה, זה לא מוריד כהוא זה מאיכות האלבום.
 

האם Blackstar היה מקבל כל כך הרבה תשומת לב אילולא בואי הלך לעולמו ימים בודדים אחרי צאתו? יתכן שלא. האם הוא עדיין היה מככב גבוה גבוה במצעדי השנה? אין ספק שכן. למעשה, מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר של בואי, וזה מספיק כדי להעיד על טיבו.

הטרגדיה שליוותה את צאת האלבום הפכה אותו לבעל משמעות כבדה, אך למעשה ממילא מדובר באלבום פרידה, שנועד לצאת בסמוך למותו. צירוף המקרים הזה הופך את האלבום הזה לפלא אמנותי באותה מידה שהוא מורבידי, ובהתאמה הוא מרומם את הנפש כשם שהוא עצוב.

המעריצים הכבדים יצליחו לזהות מוטיבים מכל הקריירה המפוארת של האמן האייקוני באלבום המורכב הזה. BlackStar נושא משקל שרק יחידי סגולה כדיוויד בואי, אמני-על, גיבורי תרבות אלמותיים, יכולים לייצר. עם כל הכאב שבפרידה מאמן דגול שכזה, אי אפשר היה לדמיין מתנת פרידה יפה יותר מאמן דגול כמו דיוויד בואי.
 

עוד אלבום ספוג אֶבל כבד הוא Skeleton Tree של אחד מגדולי מספרי-הסיפורים שנותרו בחיים (לאונרד כהן אמנם הלך לעולמו, אבל טום ווייטס עדיין חי ושמור לו המקום הראשון בכל הנוגע לז'אנר העילאי הזה), גם אם זה מכבר הוא הפסיק לספר סיפורים פֶּר סה, והחל להשפריץ על הנייר ולמיקרופון רצפי תודעה מסובכים ומתסבכים שרק מפלצת פואטית שכמותו יכולה לייצר.

אבל לא צירופי המילים, לא ההקשרים הביזאריים, לא הנרטיב החבוי מאחורי חומות בצורות של הוויה פנימית מוזרה הם שהעניקו לאלבום הזה את אופיו הקודר, כי אם תהליך הפקתם ליצירה מוזיקלית, כפי שמעיד הסרט One More Time With Feeling שליווה את צאת האלבום, חודשים בודדים לאחר מות בנו של ניק קייב. בלי להתכוון, כביכול, מאחר שהשירים עצמם נכתבו טרם מותו של הנער, אלבום הפרידה הזה הוא אחד מאלבומי ההתמודדות עם אובדן החזקים ביותר שיצאו אי פעם.
 

נגייס לשם הדגמת כוחו של האלבום הזה פעילות מוטורית פשוטה, כביכול. כולנו מבינים עד כמה מורכבת כל תנועה של הגוף, על אף שמרגע הכוונה להוציאה לפועל במוח ועד להפעלת השרירים האחראים לתנועה עצמה, עובר פרק זמן אפסי, שאינו נקלט בתודעה בכלל. קייב ושותפו וורן אליס הצליחו להעביר את כל התהליך המורכב הזה, מרגע הכוונה ועד רגע הפליטה.

כל תהליך שנמשך חלקיק שניה קיבל באלבום הזה נפח אימתני. כל הברה שיוצאת מפיו של קייב באלבום הזה נשמעת – לא כרגע חולף שבקושי נקלט, אלא כניצוץ שהחל אי שם במערכת הבקרה שבראשו, שעבר דרך שבעת מדורי גיהנום (או חמישה שלבי אבל, אם תרצו), עד לרעד מיתרי הקול והבל פיו על המיקרופון הקר. כל רעד שנוצר ממגע הקשת על המיתר המתוח נשמע כמו צליל ארוך שמגיע מתהומות של הסתגלות, התמודדות בלתי אפשרית וכאב. כל כך הרבה כאב.

מאותן ציפיות בלתי הגיוניות מהאלבום החדש של פי ג'יי הארווי שהדביקו לו תווית של אלבום נחות לעומת כל יצירות המופת ששחררה האמנית במהלך הקריירה שלה, סובלת להקת רדיוהד כבר 15 שנה. מי ששחררה אלבום מופת אחר אלבום מופת אחר אלבום מופת, שברה מוסכמות הפצה ושיווק, המציאה את עצמה מחדש למורת רוחם של המעריצים הוותיקים ולשמחתם מבקרי המוזיקה ושהוכתרה זה מכבר כלהקה החשובה בעולם, ממשיכה לסבול וליהנות מכמות הציפיות שנלווית לכל יציאת אלבום חדש שלה, על אחת כמה וכמה כשהלהקה מרשה לעצמה לשחרר אלבום חדש אחת לארבע-חמש שנים.

כל התייחסות לאלבום החדש והיפהפה A Moon Shaped Pool, אולי האלבום היפה ביותר של הלהקה אי פעם במובן האסטטי של המילה, נגועה בהשוואות מטשטשות פוקוס. בין אם זה ל-The Bends, OK Computer ו-Kid A, רצף אלבומי המופת המשוגע של הלהקה, ובין אם זה ל-The King of Limbs, האלבום האחרון של הלהקה משנת 2011 והכי לא מוערך שיצא תחת ידיה מאז אלבום הבכורה שלה שלא מייצג אותה כלל.
יש להודות שכמעט בלתי אפשרי להמנע מאותן השוואות. בין אם תרצה ובין אם לאו, רדיוהד היא הלהקה החשובה ביותר בעולם מזה שני עשורים, והתואר מחייב.
 

אז לא, לא מדובר באלבום מופת שיכול לעמוד באותה שורה עם OKC או Kid A, ואפילו לא עם In Rainbows המבריק מ-2007. אבל בהשוואה ל-TKOL הניסיוני לעייפה, זהו אלבום שהחזיר את הלהקה למרכז השיח, ויותר מכל מעיד על היזמות המוזיקלית הבלתי נדלית של ג'וני גרינווד, על העומקים הרגשיים הבלתי נתפסים של תום יורק ועל כמות הכישרון האדירה של חמשת חברי הלהקה ביחד.

זה לא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, הוא אולי מגיע למקום החמישי מבין תשעת אלבומיה. אבל האלבום הזה מכיל כמה מההברקות הגאוניות ביותר של גריוונוד (המיתרים הקטועים של Burn the Witch) וכמה מהביצועים הווקאליים היפים ביותר של יורק (Present Tense, דוגמה אחת מני רבות). זהו אלבום שכמחצית מהשירים הכלולים בו חיכו לזמן המתאים כדי לצאת, וקיבלו את העיבוד הכי שברירי והולם שאפשר להעלות על הדעת (True Love Waits). זה אלבום שלוקח מאפיינים מכל תקופות הלהקה ושוזר אותם יחד בחוט בלתי נראה לכדי יצירה קוהרנטית מרשימה (Ful Stop). זה אלבום כל כך יפה ומורכב בו זמנית, שמתאהבים בו משמיעה ראשונה, אבל מבינים למה זה קרה רק אחרי השמיעה המאה. וזה בדיוק מה שהופך את רדיוהד ללהקה החשובה בעולם, גם כשהיא יוצרת אלבום יפה ולא אלבום מופת.

אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שאבחר באלבום של ביונסה לאלבום השנה, הייתי אומר לכם ללכת לישון על האף, כי זה מה שאמרו לפני חמש שנים. אם האלבום החמישי של הזמרת נחשב לפסגת הקריירה שלה, אז הגיע האלבום השישי של הזמרת, אסופת שירים שגדולה מסכום חלקיה, כמו שאלבום טוב באמת צריך להיות, וטרף את הקלפים.

אלבום קונספט טוב הוא כזה שאפשר להקשיב לשירים ממנו לסירוגין ובנפרד, ליהנות מהם כבודדים, אך כאשר מאזינים לו בשלמותו, החוויה מתעצמת פי כמה. אלבום קונספט טוב בכלל לא חייב להיכתב או להיות משווק ככזה. אלבום קונספט טוב הוא אלבום ששומעים אותו ברצון רב מההתחלה ועד הסוף, ולא נתקעים אחרי שיר 4 כי כל מה שמגיע אחרי הרצועה האמצעית נשמע כמו פילרים סתמיים לעומת הלהיטים ששובצו בתחילת האלבום.
 

עם הרבה כוונה, ביד בוטחת ובשיניים חורקות, יצרה ביונסה את Lemonade, אלבום הקונספט הטוב ביותר שנוצר מזה שנים רבות. זהו אלבום חכם, מגוון, מדויק ומהנה מוזיקלית באותה המידה שהוא מעצים, מרגש ואפילו מהפכני, במידת מה. זהו אלבום שרק אישה חזקה כמו ביונסה יכולה היתה לחבר, כי רק אישה חזקה כמו ביונסה יכולה גם לסלוח בסופו של דבר, להאמין ולאמץ מחדש את האהבה, לנשוף על הגחל על אף כל הקושי ולחדש את האש.

מן העבר השני, רק אישה חזקה בתעשייה כביונסה יכולה לרתום ליצירתה החדשה את האמנים הכי חזקים בשוק העכשווי, בהם דה וויקנד וקנדריק לאמר, ואפילו כאלה שרחוקים שנות אור מהסגנון המאפיין אותה, כמו ג'ק ווייט וג'יימס בלייק. היא יכולה לשכור את המפיקים הכי חמים ולעשות מסע יחסי ציבור לאלבום שמתחיל בקליפ מהפנט, ממשיך עם גניבת ההצגה כאורחת באירוע המחצית של הסופרבול ומסתיים בסרט מוזיקלי, מהמושקעים והיפים שנראו אי פעם.

אבל כאן גם נעוץ כוחה האמיתי. ביונסה לא מסתפקת במועט, לא בהרבה וגם לא בהרבה מאוד. היא הולכת על כל הקופה, מדייקת בכל טון, מתבררת כמפיקה משובחת בעצמה, אוספת את השירים הכי טובים, משפצת אותם על מנת שיתאימו לה כמו כפפה, מגייסת את האנשים הכי נכונים עבור כל שיר  – הכל כדי לייצר את האלבום הכי טוב שהיא יכולה לעשות.
 
ואין מה לומר, יצא לה יותר ממושלם. אחרי עשרות שנים בתעשייה, ביונסה היא הדוגמה המובהקת שאפשר לעשות מוזיקה קליטה ועמוקה, פופולרית ובעלת מסר, עוצמתית ולא תבניתית, מיינסטרימית מבלי לזלזל במאזיניה. זה אלבום שילדה בת 12 יכולה ליהנות ממנו כשם שגבר בן 70 יכול, וכשהילדה תגדל היא תחווה אותו מחדש באופן שונה לגמרי.

הלימונדה הזאת, שנסחטה מבגידה שטלטלה את עולמה של הזמרת וגזענות אותה חוותה על עורה מאז ומתמיד, תיזכר כאלבום מפתח בקריירה של הפרפורמרית, הרקדנית והזמרת המוכשרת ביותר בעולם, ועכשיו - גם אחת האמניות החשובות והטובות של התקופה. מסקרן מאוד לדעת איך ישמע האלבום השביעי של מי שהלכה והשתפרה מאלבום לאלבום, עד ליצירה המצוינת הזאת. קשה להאמין שהיא תצליח להתעלות על אלבום השנה 2016, אבל מצד שני, אותו דבר בדיוק חשבנו אחרי ששחררה את אלבומה הקודם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg