אתרים מומלצים

הגרסה הבריטית של "פלפלים צהובים" טובה יותר

שש שנים אחרי שנסחפנו לסיפורה של משפחה שמתמודדת עם בן אוטיסט מגיעה "סוג א'", הגרסה הבריטית לסדרה הישראלית, שמשאירה רושם עמוק בהרבה מסדרת המקור

תגיות: סוג א',פלפלים צהובים,עלמה זק,יוסי מרשק,BBC,שידורי קשת

ילד בן 5 פוסע לבדו על הכביש, בידו שבשבת, אוזניו מכוסות באוזניות ענקיות והוא מאזין למוזיקה – כך נפתח הפרק הראשון של "פלפלים צהובים" בשנת 2010, וכך נפתח גם הפרק הראשון של "סוג א'" (באנגלית "The A-Word"), הגרסה הבריטית לסדרה הישראלית שעלתה בשנה שעברה. בתקופה שבה ידיעות על רכישת סדרות 'מייד אין יזרעאל' על ידי רשתות שידור ברחבי בעולם מגיעות כמעט על בסיס חודשי, כבר קל להמעיט בערכה של סדרה שעושה זאת מעבר לים אחרי שהצליחה בישראל. אבל האמת היא שגם ללא ההשוואה לגרסת האם שלה, "סוג א'" היא סדרה מסקרנת ומוצלחת, ובמובנים מסוימים היא אפילו עולה על המקור.

יכולת משחק מרשימה. מקס וונטו בן ה-6, ''סוג א''' צילום: באדיבות yes

תזכורת קצרצרה: "פלפלים צהובים" בכיכובם של עלמה זק, יוסי מרשק ואחרים הביאה את סיפורה של משפחה בערבה שמגלה יום אחד כי בנם מתמודד עם אוטיזם, והציגה את ההשפעות של זה על הדמויות השונות. הגרסה הבריטית ששודרה בשנת 2016 ברשת BBC מביאה למסך את סיפורם של בני זוג שבנם ג'ו מבודד את עצמו מחבריו לגן ובחר לשקוע בתוך האוזניות שלו לעולם מוזיקת הרוק שהכיר לו אביו. בדומה לעלילה בסדרת המקור, גם כאן ההורים מתכחשים בתקיפות לעובדה שבנם סובל מקושי מסוים ולבסוף דווקא סב המשפחה הוא זה שמחליט לנקוט צעד ולוקח את ג'ו לאבחון, שכתוצאה ממנו מתגלה כי הוא סובל מאוטיזם.

"סוג א'" מעתיקה את מקום הסיפור מהמדבר החמים לרקע של נוף הררי וקריר, אבל במובן מסוים יש בה משהו מחמם לב אפילו יותר מהסדרה עליה היא מבוססת. העלילה, שחלקים בה לא הצליחו לגעת בגרסת המקור, הפכה למהודקת יותר על פני ששת פרקי הגרסה הבריטית והדמויות הפכו חדות ועוצמתיות יותר, כשבראשן יש לציין את מורוון קריסטי שמשכנעת עד כאב כשהיא נלחמת על ה"נורמליות" של בנה (תפקיד אותו גילמה עלמה זק ב"פלפלים צהובים").

ההשוואה לא עושה חסד עם סדרת המקור. ''פלפלים צהובים'' צילום: פיני סילוק, באדיבות 'קשת'

גם בדמותו של הילד ניתן לראות שיפור משמעותי – מקס וונטו בן ה-6 מגלם בכישרון רב את דמותו של הילד ג'ו, ועל אף שלא מדובר בתפקיד מרובה שורות ומי שמניעים את העלילה לרוב הם המבוגרים שחגים סביבו בדאגה, קשה להתעלם מיכולת המשחק המרשימה שהוא מציג לגילו, ומכישרון השירה שלו שמוסיף נפח לעולם הפנימי של דמות הילד האוטיסט שמתקשה להתנתק מהצלילים המרגיעים.

אפשר לסכם ולומר שברמת ההפקה והתקציב, ואפילו המשחק, ההשוואה בין "סוג א'" ל"פלפלים צהובים" לא עושה חסד עם סדרת המקור. ובכל זאת, מדובר בייצוא ישראלי מרשים ובפורמט מוצלח כל כך, עד שגם הבריטים התאהבו מספיק בילד עם האוזניות והשבשבת כדי להזמין עונה שנייה של הדרמה.