"המרגל - סנודן": האח הגדול זה לא רק ריאליטי
השפה הוויזואלית העשירה, הביקורת הנוקבת והנושא המרתק של "המרגל - סנודן" מחזירים את אוליבר סטון המוערך של שנות השמונים והתשעים למסך הגדול. והפעם על הכוונת - אשליית הפרטיות של שנות האלפיים // ביקורת קולנוע
''המרגל - סנודן'', במאי: אוליבר סטון
חדר ישיבות אטום ומאובטח באחד המתקנים של הסוכנות לביטחון לאומי האמריקאית. בחור צעיר וממושקף ממתין לבדו בחדר הגדול, לחוץ. הוא ראה יותר מדי, יודע יותר מדי והסודות שהוא אוצר בתוכו מעיקים עליו, מכבידים על נפשו, אפילו על בריאותו. לפתע מסך אדיר ממדים נדלק, מכיל את כל הקיר, מבליט בקלוז אפ את פניו הקשוחות והבוחנות של אחד הבכירים ב-CIA. הוא נראה ענק ומאיים אל מול הבחור השברירי והצנום הצופה בו חזרה בחשש. הם מתקשרים דרך שיחת ווידאו, צופים אחד בשני בחשדנות כל העת.
למרות ידידותם הקרובה של השניים אשר מתוארת לאורך הסרט, זהו רגע מכונן עבור גיבור הסיפור הצעיר, רגע אשר עתיד לשנות את מהלך חייו ולהשפיע על התלבטויותיו המוסריות. בידיו של הבמאי המיומן אוליבר סטון הוויזואליה של הרגע הזה מזכירה, בכוונה תחילה, את אחד האימז'ים המרכזיים מתוך "1984" של ג'ורג' אורוול. זהו רגע העוסק ב'אח הגדול' שיודע ורואה הכל, מה שהופך את הסצנה הזאת לאחת המרתקות והמצמררות של הסרט.
אוליבר סטון, אשר מאחוריו רפרטואר מרשים של סרטים מצוינים ובאמתחתו שלושה פרסי אוסקר (שניים על בימוי ואחד על תסריט), הוא במאי נועז ואחד הביקורתיים ביותר שידע הקולנוע האמריקאי. סרטיו הטובים ביותר נגעו בפצעים הפתוחים של החברה האמריקאית, דרך מחווית מלחמת ווייטנאם ב"פלאטון" (1986) והשלכותיה הטראומטיות של אותה מלחמה ב"נולד ב-4 ביולי" (1989) דרך ההשחתה המוסרית ותאוות הבצע והשליטה, בין אם של "וול סטריט" (1987) או "ניקסון" (1995) ועד תעלומת ההתנקשות הבלתי מפוענחת ב"ג'יי.אף.קיי" (1991). בנוסף לביקורת החברתית והפוליטית הבולטת בסרטיו, הסיפורים בהם הוא עוסק מציבים כמעט תמיד גיבור צעיר המאבד את תמימותו תוך שהוא נחשף למערכת קשוחה ודורסנית המעמידה למבחן את ערכיו ואת מוסריותו. סרטיו שואבים לא פעם השראה מגיבוריו התמימים של הבמאי פרנק קפרה ("מר סמית הולך לוושינגטון", למשל) אך מציגים עולם שאינו נתפס רק במונחים של שחור/לבן, טובים/רעים, פטריוטים/בוגדים, אלא כזה אשר הינו מורכב בהרבה.
"המרגל - סנודן" מחזיר למסך את אוליבר סטון של שנות השמונים והתשעים ומציב את סרטו המעניין והטוב ביותר בעשרים השנה האחרונות. זה ניכר מאוד בשפה הוויזואלית העשירה של הסרט שכמעט כל פריים בו משקף היטב את הנושא המרתק בו הוא עוסק – הפגיעה בפרטיות שעידן האינטרנט והרשתות החברתיות הביאו עמם.
הסרט נפתח עם קלוז אפ על עיניו הממושקפות של גיבור הסרט, שובר השתיקה אדוארד סנודן (ג'וזף גורדון לוויט), הצופה בסתר במספר עיתונאים אשר ממתינים לו בקניון הומה לקראת פגישתם הסודית הראשונה. הוא מוביל אותם לחדר המלון שלו בהונג קונג, מכניס את הניידים שלהם למיקרוגל בחדר על מנת לוודא שלא יצוטטו להם. בעוד הם משוחחים ניתן להבחין ברקע כי חדר האמבטיה בחדר לגמרי שקוף ושקירותיו עשויים זכוכית. זוהי בחירה מבריקה של במאי אשר משתמש בכל פרט ואמצעי ויזואלי על מנת לשקף עבור צופיו את הרעיון אותו הוא בוחן – שאין יותר פרטיות, שהדברים הבסיסיים אותם לקחנו עד כה כמובן מאליו פרוצים וחשופים כעת, שאין יותר קירות מאחוריהם ניתן עוד להסתתר.
וסטון לא עוצר שם. בהמשך, פגישתו הראשונה של סנודן עם אהובתו לינדסי (שיילין וודלי), הופכת אף היא לסצנה מטרידה. בעוד הם מנהלים את הדיאלוג הראשון ביניהם, היא מחזיקה כל העת מצלמה המכוונת ישירות אליו ומתעדת אותו, מה שמחבר אף את הסצנה הזאת לרעיון וכן לטענה שעומדת במרכזו של הסרט – שהיום הכול מצולם, מוקלט, מתועד על ידינו, שכולנו הפכנו לסוג של מרגלים. בעוד סנודן שוקע אל תוך עולם המודיעין, הוא מתחיל לחשוש שאמצעי המעקב הטכנולוגיים אותם הוא מפעיל ומפתח מופנים אף אליו ומרגלים אחריו, עד שהפרנויה מתחילה לכרסם בו.
באחת הסצנות חברתו לא מבינה מדוע הוא חושש מצילומי עירום שלה שהיא מאחסנת במחשב האישי שלה ומדוע הוא מדביק פלסטר על עינית מצלמת הלפטופ שלהם – הרגעים הללו מועצמים בסרט ומבליטים את הרעיון שהטכנולוגיה כיום מתהפכת עלינו, עוקבת אחרינו, שלא ניתן יותר לבטוח בה, או במילים אחרות – שג'ורג' ארוול אולי חזה את העתיד, ש"1984" אולי הפכה כבר למציאות, שאולי 'האח הגדול' היא כבר לא רק תכנית ריאליטי אלא קיומנו הממשי.
(CITIZENFOUR (2014, סרטה הדוקומנטרי זוכה האוסקר של לורה פויטראס, תעד את המפגש של צוות עיתונאים עם אדוארד סנודן בהונג קונג ואת הגילויים שלו בדבר היקף איסוף המודיעין של ה-NSA האמריקאי. "המרגל סנודן" של אוליבר סטון מתחיל אמנם במפגש המתועד שבין פויטראס ושותפיה עם סנודן, אך עיקר הסיפור אותו מבקש סטון לספר עוסק לא בגילויים עצמם אלא בשינוי ובקונפליקט שעבר סנודן בחייו מאז קבלתו לשורות ה-CIA ועד לעזיבתו את תפקידו ב-NSA. סרטו של סטון מתפקד יותר בכיוון של מותחן ריגול פסיכולוגי. הוא מציג את סנודן כאיש מחשבים מצטיין אשר במפגש הקבלה שלו ל-CIA הוא אומר ש"זה יהיה ממש מגניב להיות בעל הרשאה לחומר מסווג", ומוביל את הצופה דרך מסע איבוד התמימות שהוא עובר. אט-אט תחושת המגניבות מתפוגגת לה עם כניסתו אל תוך לב המאפליה של עולם המודיעין הפוקח את עיניו ומגלה לו עולם שונה בהרבה מזה שתיאר לעצמו, דבר אשר מערער אותו ומביא אותו לקונפליקט אישי.
ג'וזף גורדון לוויט ("לופר", "התחלה", "500 ימים של סאמר") בתפקיד סנודן יוצר דמות מורכבת ומרתקת. הוא אמנם מנסה לחקות את סנודן האמיתי מבחינה פיזית, אך בעיקר מנסה להציב דמות של אמריקאי ממוצע ונאיבי במעט, כמו הדמויות אותן גילמו ג'יימס סטיוארט וגארי קופר בסרטיו הקלאסיים של פרנק קפרה, מה שמייצר את התחושה כי לא מדובר בסרט על אדם הבוגד במערכת אלא על אדם המנסה לעמוד על הבעיות שבה.
לצד לוויט המצוין מופיעים שיילין וודלי ("מפוצלים") בתפקיד חברתו של סנודן ורייס אייפנס ("נוטינג היל"), שמפתיע ואפקטיבי ביותר בתפקיד לא שגרתי כבכיר ב-CIA. כמו כן מופיעים ניקולס קייג', מליסה ליאו, זאכרי קווינטו, טום וילקינסטון וטימותי אוליפנט בתפקידי משנה. הצילום של אנטוני דוד מנטל (זוכה האוסקר עבור צילום "נער החידות מבומביי") מרהיב ומדויק ולצד הרעיונות הוויזואליים החוזרים בסרטיו של סטון, הוא יוצר בסרט עולם צללים מתעתע ופרנואידי אשר מתחבר מאוד עם ז'אנר סרטי הפרנויה האמריקאים של שנות השבעים, סרטים דוגמת "כל אנשי הנשיא" ו"שלושת ימי הקונדור" ובעיקר סרטו המבריק של פרנסיס פורד קופולה "השיחה".
יש לציין שבשורה התחתונה קשה לומר עד כמה הסרט הזה מדויק ונאמן למציאות, אך גם אם לעולם לא נדע מה אמת ומה בדיון, בכל זאת מדובר במותחן ריגול מרתק והסרט הטוב ביותר של אוליבר סטון מזה שנים.
אקו"ם