ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות: חזרתו המופלאה של קאובוי החלל

הקאמבק הענק של ג'מירוקוואי, פצצת ההיפ-הופ של Run the Jewels, ההבטחה הגדולה של SHALOSH וזריקת החמצן של עומר קורן: מארז תרבות פותח שנה עם ארבע הפתעות מוזיקליות

סינגל: Jamiroquai - Automaton

הייתה לי הרגשה שקאמבק של ג'מירוקוואי אחרי שבע שנות שתיקה יהיה מפתיע, אבל מה שהלהקה הבריטית שחררה כמתאבן לאלבום שיצא בחודש מרץ הוא לא רק הפתעה, אלא חגיגה מחשמלת של גרוב ואור פנימי, כדור מראות בקוטר קילומטר, שכבר הוכרז על ידי מספר מבקרים ברחבי העולם כשיר הטוב ביותר לשנת 2017 עד כה ומסמל - לא רק קאמבק, אלא ממש לידה מחדש של הלהקה הכי גרובית משנות התשעים בעידן הדיגיטלי.

בדיוק כפי שהמציאה מחדש את הגרוב בשנות התשעים, ג'מירוקוואי ממציאה אותו מחדש כעת, 21 שנה אחרי Virtual Insanity המופתי. והו, כמה ששנות האלפיים צמאות לערבוביה הלוהטת הזאת של fאנק, פופ אלקטרוני ואסיד ג'אז שרק יחידי סגולה מסוגלים לחבר בצורה כל כך מוצלחת.
 
כמו כל הלהיטים הכי גדולים של ההרכב, גם Automaton שואב השפעות ממקורות שונים ותקופות שונות, ועם זאת מצליח להשמע כמו הדבר הכי פרֶש שאפשר להעלות על הדעת. הבית מזכיר טכנו ניינטיז בריטי, סטייל אלבום הבכורה של פרודיג'י, הפזמון הוא הדבר הכי קרוב לדאפט פאנק שמישהו אי פעם הצליח לעשות ואפילו הגשר, מעיין הומאז' לשוגר היל גאנג, מתחבר איכשהו באופן מושלם לפסיפס הצבעוני הזה שהוא הלהיט החדש של הלהקה.

חוץ מזה, לג'יי קיי יש כובע חדש. וזה כנראה הדבר הכי מגניב שיצא לכם לראות בזמן הקרוב.

אלבום: SHALOSH – Rules of Oppression

על אף שינוי בהרכב ועל אף שזהו רק אלבומו השני, Rules of Oppression של טריו SHALOSH הוא אלבום מהודק לחלוטין ולא בוסרי בשום צורה. להפך, כל השירים, בדגש על שיתופי הפעולה באלבום (זמרת האופרה טל גנור, נגנים מהתזמורת הפילהרמונית וחטיבת כלי נשיפה), מעידים על בשלות מלאה וחשיבה קדימה על בסיס קיים, מוצק ואיתן.

האלבום הראשון של הטריו, The Bell Garden, היה בשורה מרעננת כל כך, עד כדי קבלת מחמאות מכל קצוות הקשת הג'אזיסטית והזמנת הופעות של הלהקה לפסטיבלים בכל רחבי העולם. האלבום השני לא רק ממשיך לקיים את ההבטחה הכמוסה בחיבור הפנומנלי של שלושת חברי הילדות הירושלמיים, אלא גם משכלל את האופי הייחודי של הטריו.
 

כמעט ואין רגע באלבום בו מישהו מנגן לבד, והכוונה היא לא רק למיעוט הסולואים באלבום ג'אז – עניין לא סטנדרטי כשלעצמו, אלא שבמשך כל 50 הדקות שלושת חברי ההרכב מחוברים זה לזה בחבל טבור לנשמה אחת. "שלוש" הם גוף אחד, ולא צירוף של מספר נגנים או טריו עם מנהיג דומיננטי, כפי שמקובל בתחום. בהתאמה, כל הקטעים באלבום נשמעים כמו שירי רוק שעובדו לג'אז, והדבר נכון לא רק עבור הקאברים ללהקת Human League  וללנה דל ריי, שלהיטה Video Games קיבל גרסת ג'אז מבריקה שמצליחה להעביר את כל הכאב האצור בטקסט העצוב של הזמרת מבלי לשלח רסן לשנייה, אלא גם לקטעים המקוריים שחיבר הפסנתרן גדי שטרן ועובדו על ידי שלושת חברי ההרכב.

אפשר לומר ש"שלוש" עושים ג'אז עבור מי שלא אוהב ג'אז. אבל מדויק בהרבה יהיה להגיד שהטריו המצוין הזה, בדיוק כמו טריו הפיוז'ן "טטרן", מרחיב את גבולות הג'אז לקהלים נוספים – וזאת דווקא בזכות הידוק וריסון יצירתו המקורית. אחרי בשורת האלבום הראשון ועם קיום ההבטחה והרחבת המנעד באלבום השני, אפשר להכריז על הטריו כאחד המעניינים בג'אז הישראלי, וכאחד המבטיחים בסצנת הג'אז הבינלאומית.

אלבום: Run the Jewles – RTJ3

זהו? אפשר כבר להכריז על Run the Jewels כהרכב ההיפ-הופ המעניין בעולם, או שצריך עוד יצירה מעלפת מבית היוצר של EL-P ו-Killer Mike כדי להכריע בסוגיה הזאת?

האסימון נפל לי בפסטיבל פרימוורה 2015. קילר מייק עלה עם יד שבורה ומגובסת על אחת הבמות הגדולות ביותר בפארק, ובכל זאת השניים אכלו את הבמה, עם שלוש ידיים בלבד. מה זה אכלו? השאירו לבאים אחריהם אבק, שלוליות זיעה וטונות של עשן שאפף את אחת ההופעות הטובות ביותר שנצפו בפסטיבל - וכל מי שהיה אי פעם בפסטיבל המוזיקה המשוגע הזה יודע טוב מאוד כמה תחרות הייתה להם.

אחרי אלבום בכורה מפתיע ואלבום שני מעולה, הציפיות לאלבום השלישי של הצמד היו גבוהות מאוד. ומה יש לומר? עם כל האזנה נוספת לאלבום השלישי של ההרכב נדמה שהם הצליחו שוב להתעלות על עצמם, עם יצירה אינטליגנטית וספוגה בטונות של כישרון. El-P ממשיך לבסס מעמדו כאחד המפיקים המעניינים ביותר בתחום (בקרוב מאוד אלבום הסולו של זאק דה לה רוחה, הסולן המיתולוגי של רייג' אגיינסט דה מאשין בהפקתו יראה אור) ושניהם מרגשים ברכבות של מילים שדוהרות לתוך הנשמה מבלי לעצור לנשום לרגע.

ומה הכי כיף אצל Run the Jewels? הם לא מתיימרים, כמו יותר מדי אמני היפ-הופ בזמן האחרון, להחדיר מקסימום עוצמה במינימום צלילים. אחרי אלבום המופת המינימליסטי של קניה ווסט Yeezus, כל הנסיונות לשחזר את האוטטיון הצורם אך מענג ואת השקט הפתאומי אחרי הסערה שלו כושלים בזה אחר זה. ראן דה ג'ולס, לעומת זאת, מעמיסים ביטים על סקרצ'ים על טקסטים על גיטרות, והתוצאה מורכבת, מעניינת ומפתיעה בכל האזנה מחדש.
 

EP: עומר קורן – "יש לי אישה"

לא הרבה שמעו עליו, ובכל זאת, ה-EP החדש של עומר קורן חיוני לתרבות הישראלית. שלושת השירים המרכיבים אותו הם יותר מרק "משב רוח רענן", הם ממש זריקת חמצן לאותו תחום במוזיקה הישראלית שעל אף שיש יחידי סגולה שדואגים לשמר אותו, הוא בכל זאת נדחק לקרן פינה לא פופולרית או מלהיבה.

כמו אלבומי הבכורה של להקת מוּרה ושל דניאל רביצקי, גם המיני-אלבום של קורן מורכב משירי משוררים - משוררות, במקרה הזה, שקיבלו לחנים מפתיעים, מקוריים, רעננים ושונים זה מזה בתכלית, שלוקחים את היצירות הנשגבות כשלעצמן למקום גבוה אף יותר. בתפריט המצומצם – שיר הנושא של חני כבדיאל, פצצת כאבי מחזור ותכנותים מרובדת למשעי בחסות צמד המפיקים העולה מתן ספנסר ואורי רוסו (ספנסרוסו); "חמצן" של דליה רביקוביץ' המפורק והמחובר מחדש בתפירה גסה, מזכיר לעתים את ערן צור ברגעיו הטובים ביותר; וגולת הכותרת – "שים שכר גדול" של יונה וולך, בועת אמבייינט ודרים-פופ שצפה בנחת מעל זרמים תת קרקעיים חזקים ומערבולות. האחרון מלווה גם בקליפ יפהפה ומרשים מאוד.

החיוניות של האלבום הקטן הזה לא נעוצה רק ביכולת הלא ברורה מאליו כלל להלחין שירים שלא נועדו מראש להלחנה, אלא גם בבחירה של השירים עצמם ובעיבוד וההפקה המצוינים המכבדים את המילה הכתובה כשם שהם מביאים את הטקסטים למקום הכי מודרני שיכול להיות מבלי להיכנע לתכתיבי התקופה הנדושים. אם היה זה אלבום באורך מלא ברמה אחידה, אז אפשר היה לסמן אותו כאחד המפתיעים והמעניינים של השנה, אך גם כעת, בפורמט מצומצם של שלושה שירים בלבד, מדובר ביצירה חשובה, יפה ומעוררת הערכה.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg