ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת "לב שקט מאוד": פחד וחשדנות בירושלים

הסרט המבוסס על סיפור אמיתי מציג שדה קרב מפחיד בין הדת לעולם החילוני באופן חד צדדי אך מלא כוונות טובות. שלוש מסקנות עולות מצפייה ב"לב שקט מאוד": הפחד מרחיק, האמנות מחברת ואניה בוקשטיין פשוט מדהימה // ביקורת קולנוע

נעמי (אניה בוקשטיין) עוברת לגור בשכונת קריית יובל בירושלים. אפשר גם להגיד שהיא בורחת, מקריירה של נגינה על הפסנתר ומההורים. אבל הבריחה הזו לא עוברת בשקט. מהר מאד יכנסו לתמונה אלו שמהם היא מנסה לברוח והשכנים החדשים בחייה יתדפקו על דלתה, בעוד כל אחד מהם ינסה לגייס אותה למחנה שלו: מאיה (רונה לי שמעון) היא צעירה חילונית המזהירה אותה מפני השכונה המתחרדת, דוביק (יואב לוי) הוא מאבטח שגם הופך למחזר, השכנה יהודית החרדית (עירית קפלן) ופקח החנייה (אורי גוטליב) רוצים שהיא פשוט תחזור למקום ממנה הגיעה או תסדר כבר תו חניה. נעמי מגלה שהיא הגיעה לשדה קרב, כזה שכבר היו לו קרבנות, ואולי מותה של הדיירת הקודמת - אישה מבוגרת ערירית שניגנה גם היא על פסנתר, קשור לכך.
 
רק שני אנשים מצליחים לפרוץ פנימה לחייה של הירושלמית החדשה. האחד הוא הילד השכן, שמחה, (הפסנתרן הצעיר ליאור ליפשיץ) שלא מדבר אבל אוהב את הפסנתר שהשאירה מאחוריה הדיירת הקודמת ומסתכן בכניסה לדירה דרך החלון בכל הזדמנות. השני הוא פבריציו (ג'ורג'ו לופנו), נזיר מעין כרם השכנה, אצלו מתחילה נעמי ללמוד לנגן על עוגב. כצפוי, הביקורים התדירים שלה במנזר מצליחים להרגיז מישהו ומתחילה בעקבותם מסכת הטרדות. מה שמתחיל במכתב להורים וכתובות גרפיטי, הופך למאיים ואלים יותר, ולתעלומה בלב הסרט. מי מנסה לאיים על נעמי? והאם מותה של הדיירת הקודמת קשור לכך?

גיבורה נוספת של "לב שקט מאוד" היא העיר ירושלים עצמה. הבמאי איתן ענר עושה שימוש נהדר בגאוגרפיה של העיר ובפרט בקריית יובל - שכונה יהודית, מודרנית, המביטה מעל עין כרם, לא רק  מוקד עלייה לרגל של חילונים רעבים בשבת אלא גם מקום משכנם של כנסיות ומנזרים ורחובות ציוריים.
 
מתחילת הסרט ירושלים נראית חורפית ואפרורית למראה. האפרוריות הזו נעלמת מהמסך כשנעמי נכנסת לראשונה למנזר בעקבות צלילי העוגב שהיא שומעת. התמונה מתמלאת צבע והופכת עשירה יותר, כאילו היא דורותי שעברה עכשיו לארץ עוץ. המבע הקולנועי עושה את שלו.

יש מי שעלולים להפגע מהאופן שבו מוצג שדה הקרב בין הדת לעולם החילוני. להם כדאי להזכיר שהאירועים בסרט מבוססים על מקרה אמיתי. יאלי ברון היא פסנתרנית שביקשה ללמוד נגינה על עוגב בכנסיית רטיסבון בירושלים. מה שקרה אחר כך הוא מסע התנכלות מצד ארגון "יד לאחים" שלא כל כך אהבו את העניין. ענר שמע את הסיפור מאחיה של ברון, סיפור שגם היכה גלים בתקשורת. ברון עצמה גם היתה מעורבת בעשיית הסרט, ולמעשה היא זו שהדריכה את אניה בוקשטיין בנגינה על עוגב. לצד זאת, ענר נטל לעצמו מידה מרובה למדי של חירות בעיבוד הסיפור לקולנוע, בעוד הסיפור האמיתי עירב יותר מכתבים והתערבות בינלאומית מאשר מסכת ההטרדות שבסרט.
 
בידיו של ענר הופך הסיפור הזה למשל על פחד וכוחו להפריד בין אנשים, כשמנגד המוזיקה היא גורם מחבר. התעלומה בסרט, שמוצג כסרט מתח, היא לא בהכרח "מי עשה את זה", אלא מי ינצח, הפחד או המוזיקה. כמו בסרט קודם של ענר, "סיפור חצי רוסי", האמנות - בין אם מדובר במוזיקה, ריקוד או כל דבר אחר היא המענה הטוב ביותר לשסעים בין בני האדם.

הרבה רעיונות נזרקים לאוויר בסרט, עשויים במידה טובה יותר או טובה פחות, לגבי אמנות, אגו, שמירת גבולות, הצורך להיות לבד והתגברות על פחד. אחד מהם מועבר לנו דרך הפלירט המילולי מדי של גיבורת הסרט עם אותו רעיון שהדת היהודית לא כל כך אוהבת - נזירות. נעמי נמשכת לרעיון של הפרישה ממרוץ החיים, חיי המשפחה ומהתחרותיות של הקריירה שבחרה לעצמה. אף אחד בחייה החדשים או הישנים לא מקבל את הרצון שלה להסתגר, חוץ מפבריציו המייצג את האופציה הזו כנזיר בעצמו. הנגינה על עוגב, ככלי נגינה שדורש פחות אגו מהפסנתר, הופכת לביטוי שלו.
 
רגעים בהם הסרט מנסה ליצור אווירה המשלבת פחד וחשדנות באמצעות חתירה למחוזות פרנואידיים רומן-פולנסקיים, מתקבלים לעתים בגיחוך. עם זאת, אניה בוקשטיין מצליחה לצוף מעל הרגעים המגוחכים האלה באמצעות משחק מצוין שגם מאפשר לה להראות את הצד המוזיקלי של המולטי-טאלנטית. היא והסרט גרפו פרסים בפסטיבל טאלין האחרון. היא – בצדק מוחלט, הסרט עצמו – בעיני המתבונן.

זהו סרט חורפי, אנושי ושקט על הסתגרות אבל גם על חיבור בין אנשים, למרות הקשיים והפערים ולמרות הפחד, נושא שימשיך להיות רלוונטי בחברה השסועה שלנו ללא ספק בזמן הקרוב, ויתכן מאוד שגם בעתיד הרחוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg