מתמוז עד רימון: יהודה עדר מדבר אל הדור הבא
אחרי שעמד במרכזו של כמעט כל צומת מוזיקלי משמעותי בישראל, יהודה עדר מתפנה לספר על ההצלחות וההישגים, מסביר מדוע שד הריאליטי לא נורא כל כך ומעניק עצות למוזיקאים הצעירים
כחמש מאות מטרים מפרידים במתחם בית הספר "רימון" בין חדר העבודה הקטן ועמוס תקליטי הזהב של יהודה עדר לבין הבניין החדש והמרשים שניצב בקצהו. בשתיים וחצי הדקות שלוקח לנו לחצות את המדשאות הרחבות, הספיק עדר להכיר לנו בהתלהבות שלושה תלמידים שעברו במקום באקראי, שתי להקות חדשות שבדיוק ניגנו באחת מכיתות הג'ם־סשן הסמוכות, את נציגת השיווק של בית הספר, את המוזיקאי והמורה לניצוח תמיר הרפז ואת ההיסטוריה המשותפת שלהם בבית הספר למוזיקה ברקלי שבבוסטון. כל זה בזמן שהוא מראה לי בסלולרי סרטון וידאו שצולם בערב מוזיקלי שארגן לפני כחודש. כך מתגבשים להם סיפורים שיכולים להספיק לחמש כתבות נפרדות, מלבד הריאיון שלשמו התכנסנו.המחשבה הראשונה שעוברת בראש באותם רגעים היא שגם בלי דיפלומה של רופא אפשר לזהות בקלות מי גדל כאן בדור שלא ידע ריטלין. במקרה של עדר, טוב שלא היה רופא בסביבה: אם מישהו היה מנסה לווסת את הדרייב ואת ההתלהבות שלו, ניתן להעריך שלא מעט מהמוזיקה ומהמוזיקאים שעיצבו פסקולים במיינסטרים הישראלי לא היו קיימים היום. מבט קצר ברשימת האמנים שעדר עבד לצדם כנגן, מפיק, מורה או מנהל מוזיקלי, מפריך גם את האופציה הצינית ששטף הדיבור הזה הוא תצוגת תכלית למטרת הריאיון.
עדר, שגדל בקיבוץ כפר־הנשיא, החל את דרכו המקצועית בלהקת הנח"ל. בהמשך הצטרף ללהקת תמוז המיתולוגית, שימש גיטריסט בלהקת דודה, ניהל את המחלקה הישראלית של חברת התקליטים "הד ארצי", הפיק אלבומים מיתולוגיים כמו "גלוי עיניים" של מאיר אריאל, "ירח" של של שלמה ארצי, "יאללה ביי" של אריאל הורוביץ, "שלום לתמימות" של רונית שחר ו"מה החזאי מבין" של אבטיפוס. באמתחתו שני אלבומי סולו, תוכנית רדיו זוגית, ומעל הכול הקמתו של מוסד המוזיקה היוקרתי "רימון" ברמת השרון לפני 32 שנה וניהולו השוטף. וזה עוד בלי שהזכרנו את האישה, מיקי קם, שני ילדים - אחד מהם הוא המוזיקאי אלון עדר, וכלב.
אם היית מביים סרט על החיים שלך כמוזיקאי, באיזו סצנה היית פותח?
"בתוך כל השמות והתארים, בסופו של דבר המרכז אצלי נמצא קודם כול בדבר הזה שאני מחזיק פה עכשיו", הוא אומר ומכוון לגיטרה הקלאסית שניצבת על השולחן לידנו. "אני קודם כול גיטריסט. אספר לך סיפור, כשהקמתי את הבניין החדש הזה שלנו, היינו סוג של צוענים. לא באמת היו לנו מקום וחוזים ומה שצריך. בשלב מסוים התחלנו לקבל קריאות מצד העירייה שהמצב המשפטי של המקום לא ברור. לנו כמוזיקאים היה נוח המקום המעורפל הזה, אבל פתאום הבנתי שאני חייב לצלול לתוך זה, אז לא היה יום שלא חפרתי לכל מי שבסביבה שלי מקטן ועד גדול: ראש העיר, מהנדס העיר. לאורך כל הדרך, מול שר הפנים ומול תורמים, במכתבים שהוצאתי חתמתי בתור יהודה עדר - גיטריסט. אפשר להגיד אפילו בהתרסה".
עדר לוקח לידיו גיטרה קלאסית, העובדה שחסרים בה שני מיתרים לא מפריעה לו לנגן. "בדיוק עשיתי הבוקר סדנה לתלמידים שלי, איך גיטריסט עושה את ההבדל בשירים", הוא אומר. "התלמידים נכנסים מזה כל פעם להלם. אני שם להם את ההקלטה המקורית שקיבלתי בזמנו על טייפ, ל'ירח' של שלמה ארצי. אגב, שלמה קיבל אותה ממני ממש לא מזמן. בכל מקרה, אני משמיע את המקור ומנגן להם את התוספות שעשינו עם הגיטרות - כולם משוכנעים שזה אבי סינגולדה, אבל לא, זה אני. אחרי ששומעים כזה דבר מבינים את הכוח של הגיטריסט ובכלל של כל נגן שכותב מוזיקה לשירים".
אי אפשר להתעלם מכך שההתרפקות של עדר על הגיטריסט שעומד במרכז, עומדת בסתירה לדור הנוכחי שקודם כול חולם להיות זמר ומפורסם - ורק אחר כך מוזיקאי אמיתי.
"יש לי כאן בבית הספר כמה תלמידים שחברות התקליטים וחברות הפקה כמו זו של טמירה ירדני לקחו וגילו דרך תוכניות ריאליטי, אבל שלחו אותם אליי לשיעורים", הוא אומר, "מעבר להייפ שקיים סביב הריאליטי, לאט־לאט כולם מבינים שהתחום הזה לא עובד ככה ושאתה לא באמת יכול לבנות קריירה מוזיקלית טובה בלי הבסיס שאתה מקבל כשאתה לומד מוזיקה. אבל שלא תבין לא נכון, אני ממש לא מאלו שאומרים שהכול רע בריאליטי. דווקא מתוך זה שניהלתי חברת מוזיקה בתחילת שנות האלפיים ואני מכיר את התעשייה מכל הצדדים שלה, מלמעלה ומלמטה, אני יכול לומר שהטלוויזיה עשתה הרבה דברים טובים לשם הטוב של המוזיקה ושל המוזיקאים.
"לפני 'כוכב נולד' ו'דה וויס' היו פה שנים רעות מאוד לתעשיית המוזיקה הישראלית, מבחינת האופן שבו הסתכלו עליה. היה זלזול גדול במוזיקה ובמוזיקאים. אני זוכר איך בתחילת שנות האלפיים עשו סקר של 'המקצועות המוערכים ביותר'. להיות מוזיקאי דורג אז בתחתית הרשימה. כשהתחילו התוכניות האלו, הן החזירו את היוקרה למוזיקה הישראלית. כמו שאתה יודע, אני חטיאר. הייתי בשנות השישים והשבעים כשהיה מדהים להיות מוזיקאי וכולם הסתכלו עליך בהערצה ורצו להיות כמוך, והיו הופעות וקהל ובלגן - כיף אחד גדול. אז יש לי פרספקטיבה כשאני אומר לך את זה".
הביקורת על בית הספר רימון נעה במטוטלת בין זה שאתם אליטיסטים של ג'אז, לבין העובדה שהנפקתם אמנים מאוד מיינסטרימיים כמו קרן פלס, אריק ברמן ומירי מסיקה.
"אני ער לכל הביקורות, אבל רימון הוכיח שהוא כור היתוך של כל דבר שזז במדינה הזאת. נכון שהגענו באיחור לזמר הים־תיכוני, אבל טוב שהגענו ואין מאושר ממני לגבי זה. תמיד היה כאן כור היתוך פרסונלי, מאתי אנקרי הטוניסאית ואביב גפן בן ה־16 שמגיע לשער של בית הספר יחף, ועד שנים מאוחר יותר, כשקרן פלס מהאליטה של יבנאל יושבת עם מירי מסיקה, שהיא בת לסוחרי ירקות מהרצליה. שתיהן נכנסו וקיבלו בדיוק את אותה ההזדמנות ועמדו בפני אותם מבחנים. זה נון־אישיו פה, ברגע שנכנסים לשערים של בית הספר לא מעניין אף אחד מאיפה הגעת, עד כדי שבכלל לא שמתי לב שהדברים האלו קיימים.
"כשיש לך רעיון טוב אתה חייב סביבה סוערת כדי לפתח אותו. יש הרבה בתי ספר שאתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל בהם. אצלנו אין את זה. פה אני רוצה שתלמיד ייכנס ויקבל תחושה של ג'ונגל, שהוא לא באמת יודע איך הוא ייצא ממנו. גם קרן ומירי ואריק ברמן לא באמת ידעו איזה סוג של מוזיקאי ייצא מהם. את המוזיקה והתוצר הסופי שלהם הם גיבשו אחרי שיצאו מבושלים מפה".
מה אתה מסמן לעצמך כהצלחה עם תלמידים שלך?
"הכי חשוב זה לייצר השפעה על החברה הישראלית. הדבר הראשון שאני מסתכל עליו אצל בוגרים שלנו זה לא כרטיס הכניסה לתעשייה - שהוא חשוב ואני לא מזלזל בו - אלא אם תלמיד לקח את המוזיקה ונכנס איתה לתוך הקהילה שהוא חי בה. כל שנה אני אומר לתלמידים בכנות שאני לא יודע אם הם יצליחו או לא, אבל שייקחו בחשבון שהרבה דברים חשובים שהם יוכלו להגיד לסביבה שלהם או בעתיד לילדים שלהם יהיו בעזרת המוזיקה. דרך השירים אפשר לראות מחשבות ומצוקות ודברים שלא תמיד אפשר להעביר בדרך אחרת. המטרה של השיר שיכתבו הוא לא רק שישמיעו אותו ברדיו אלא גם ליצור קשרים לדור הבא. האלבומים שלי, אגב, הם קודם כול בשביל הילדים שלי, כדי שיבינו דברים שעוברים עליי".
כשאני אומר לעדר שהגישה שלו מזכירה לי יותר רבנים בישיבת הסדר ופחות של מנהל בית ספר למוזיקה, הוא מחייך אבל גם מבהיר מיד: "שלא תטעה, הדי־אן־איי של רימון זה קודם כול רמת מצוינות מטורפת. יהיה לך אולי קל להתקבל לרימון, אבל קשה לשרוד בו ובזה אני מאוד מקווה שלא נשתנה. ללמוד שפה חדשה של מוזיקה זה לא קל. בקטע הזה אנחנו דורשים המון, וזאת גם הסיבה שמקומות אחרים שנפתחים מלמדים קורסים קצרי מועד שנועדו למי שמפחד להגיע לכאן.
"הדבר היחיד שמציק לי בשם של 'רימון', זה שאולי לא מספיק מבינים עד כמה החדשנות המוזיקלית מרכזית פה. היום בית הספר נמצא במקום מתקדם מאוד מבחינת טכנולוגיה ואלקטרוניקה. דווקא אני, בתור זקן וינטג' שאוהב לנגן על גיטרה חשמלית, דוחף את כל הרעיונות האלו. יש לי את החזון להיות שותף לדברים שאני לא מבין בהם כלום".
לא לחינם עדר מציין שוב ושוב את הנושא הטכנולוגי. לאורך כל הסיור שהוא עורך לנו במתחם בית הספר, חשוב לו ולצוות להציג בית ספר שהפך את המחשב לכלי נגינה לגיטימי לצד הגיטרה והתופים. לא עניין של מה בכך, למי שמכיר את הסנוביזם השולט בתחום.
"אני כאן 32 שנה וההישג הכי גדול שלי הוא החיבור הבינלאומי עם ברקלי, בטח בזמנים שלא ממש קל לייצר לישראלים שיתופי פעולה עם קמפוסים", מספר עדר על המוסד האמריקני החשוב, שהוא עצמו כאמור בוגר שלו. "עכשיו אנחנו עומדים לקראת הכרה בתואר משותף שלנו ושלהם. אני נמצא שם הרבה ונוצר קשר של אמון שלא היה מתאפשר אם לא היינו מוציאים מפה תלמידים שעומדים בסטנדרטים הגבוהים שלהם, ושמגיעים להשתתף ולהצליח בתוכניות שם. רוג'ר בראון, הנשיא של ברקלי, קורא לי 'אח שלא מאותה אמא'. זה נכון שהם גדולים פי עשרה מאיתנו, אבל אנחנו לחלוטין עובדים באותה תבנית של חופש ויצירה ונמצאים בסטנדרטים הגבוהים שלהם".
כשאנחנו משוחחים על ההשפעה הציבורית של רימון, שהביאה בסופו של דבר גם להקמת בתי ספר למוזיקה נוספים ובהם "מזמור" הדתי, עדר לא מהסס לתאר את התחושות המעורבות שלו: "'מזמור' לקחו לנו מורים והם קוראים לעצמם 'הרימון של הדתיים', והאמת שזה מבאס אותי. הם אמנם מסתכלים עלינו כעל מורי דרך, שזה כמובן מחמיא, אבל אני מתוסכל מכך שאנשים יוצרים מסתגרים בתוך עצמם. 'רימון' אף פעם לא תחם את עצמו בהגדרות דתיות או עדתיות, זה לא מקום לחילונים דווקא. לפני כמה שנים היה אצלי תלמיד דתי באחד השיעורים ונתתי תרגיל על המונח 'שולחן'. זה נשמע אולי משעמם, אבל שולחן זה אחד המקומות הכי אינטימיים בבית, וכל אחד היה צריך להביא את השולחן שלו אל תוך המוזיקה. הוא לקח את זה לשולחן השבת. השורה התחתונה של השיר שלו הייתה שבין בית כנסת ל'רימון' לא צריך דרכון. זה אולי משפט פשוט אבל מעיד על הרבה מבחינתי. מוזיקה ושירים הם מקומות שאמורים לרפא קונפליקטים ולגשר על פערים".
כשאני מציין בפני עדר שאחד הדברים המרכזיים שבולטים במסדרונות רימון הוא המפגש עם נערים ונערות שברירת המחדל שלהם היא קודם כול ללכת לאיבוד, הוא מחייך.
"אתה מסתובב פה ויש כאן אוסף של יצורים, כל אחד עם הסרט שלו ועם הבעיות שלו. אני חוזר לדוגמה של אביב גפן. הוא הגיע לכאן במקום הכי נמוך, אפילו משפיל אפשר להגיד. איפה אתה חושב שהוא מצא את הלהקה שלו? את האהבה הראשונה שלו? האלבום הראשון שבסופו של דבר היה המשמעותי ביותר בקריירה שלו, נכתב בשבילים ובכיתות האלו. יש לי הרבה תלמידים שהם על הקצה. אני מסמן אותם ומנסה לעזור להם מעבר ללימודים, כי אני מאמין בהם. אנשים שלא באמת מאמינים בעצמם זה מוטיב חוזר אצל אמנים. יש כל כך הרבה דוגמאות לאנשים שכתבו ויצרו פה את החומרים שלהם. היום זה למשל 'ג'יין בורדו' ופעם זה היה 'טאטו'. כור ההיתוך פה לא רק קיים, אלא מובן מאליו".
מה הגבולות שאתה מציב לעצמך בהתערבות בקריירה שלהם?
"קח למשל את אתי אנקרי. היא למדה פה שנה, עברה טרגדיה אישית ועזבה. את 'עד מתי' היא כתבה בקורס שלי כתרגיל בכיתה. עבדתי אז ב'הד ארצי' והייתי עמוק בתעשייה, אז עזרתי לה והבאתי את האנשים שניהלו אותה והרימו אותה. היום אני לא מרגיש שזה אתי לעשות את זה, ואני נמנע מהחיבורים האלו לחלוטין. אבל במקרה שלה הרגשתי שזה מאוד נכון. קח למשל את מירי מסיקה. כבר כשהיא למדה כאן הייתה לה בראש הופעה בקיסריה ולא בכל מיני מקומות קטנים ואינטימיים - וזה מצוין. כי מירי חכמה ובנתה את עצמה בדיוק לרגע הזה. היא הלכה ללמוד משחק והקימה סביבה צוות טוב. יש אמנים שהצליחו גדול ומהר מדי, וידעתי שזה לא יעשה להם טוב".
ממרום ניסיונו, קשה להתווכח עם עדר בכל מה שנוגע להצלחה במוזיקה הישראלית. אין תחנה מרכזית בסצנה שלא ביקר בה. ההילה הנוצצת ביותר הייתה ונותרה זו שסביב להקת תמוז. החבורה, שכללה נוסף לעדר גם את שלום חנוך, אריאל זילבר, איתן גדרון ומאיר ישראל, התאחדה בקיץ האחרון למופע שמשך אליו 20 אלף איש. על אף שהלהקה הוציאה אלבום אחד בודד, היא הצליחה לשמור לאורך השנים על מקומה כאחד ההרכבים הכי חשובים שקמו כאן.
עבור עדר, תמוז היא סוג של תעודת זהות. "שם עיצבתי לחלוטין את הזהות הגיטריסטית שלי", הוא אומר. "אמנם ניגנתי לפני זה במנדולינה ב'שיר הרעות', אבל את מה שלמדתי ועשיתי בלהקה עם גיטרת ה'פנדר סטרטוקאסטר' מודל 72' מחנות חלילית בכיכר השעון ביפו לומדים עד היום. ישבנו בזמנו עם המפיק לואי להב ואשכרה המצאנו שפה של גיטרה שנשמעת לי מושלמת עד היום. עם שלום ישבתי ועבדתי על הסולו ב'פנס הרחוב' ועל הפתיחה ל'סוף עונת התפוזים', ובשתיים בלילה ניגנתי לו באקוסטית ב'לא יכול לישון עכשיו'. החיבור הזה עם אנשים מוכשרים בטירוף כמו מאיר ישראל, זילבר ואיתן יצר משהו חד־פעמי ולכן הוא גם מחזיק עד היום. זה לא קורה הרבה פעמים בחיים, שהכול מתחבר לכדי תמונה אימפרסיוניסטית אחת. שם זה קרה".
זו לא הייתה נסיקה מוקדמת מדי עבור קיבוצניק?
"לא, כי בזמן אמת לא ממש ידענו שזה יתפוס בצורה שזה תפס, וזמן קצר אחר כך כבר הייתי בבוסטון, בלימודים, וניקיתי לפרנסתי פאבים בשש בבוקר. אבל המוזיקה הייתה מעל הכול וזו גם המהות של כל הקריירה שלי. הגעתי לעוד הרבה שיאים אחרי זה, למשל העבודה עם מאיר אריאל שהיא משהו שאני לוקח איתי לכל החיים. המפגשים איתו, השפה שהוא המציא - עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בחלק שלי בזה. אם לא הייתי לוחץ על מאיר לכתוב שיר עד הבוקר, 'שלל שרב' לא היה מגיע. את 'נשל הנחש' הוא בכלל רצה להוציא החוצה ולתת אותו ל'הכול עובר חביבי'. תחשוב מה היה קורה אם לא הייתי משכנע אותו להקליט את השיר. כך קרה לי גם עם עוד הפקות שעשיתי - מוניקה סקס לא רצו להכניס את 'איש קש' לתוך האלבום ואם לא הייתי מכריח אותם זה לא היה קורה, ובסוף זה היה הלהיט הכי גדול שלהם שם. עברי לידר עד היום מזכיר לי שהכרחתי אותו להוסיף פזמון ל'כוס הכחולה' ועוד אלף דוגמאות. לא משעמם גם אחרי תמוז".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, מגיע טלפון מכתבת של ערוץ 1 שמגיעה לצלם סרט על בית הספר. אני שואל אותו אם לא מפחיד אותו לעבור משלב העשייה אל שלב הסיכומים והפרסים - בעקבות הידיעה כי איש המוזיקה יואב קוטנר הגיש את מועמדותם של עדר ושל בית הספר לפרס ישראל.
"אני מרגיש קצת מוזר עם סיכומים, אבל גם צולל לזה. לא מזמן ישבתי לכתוב סוג של חזון, כי פתאום הכול התערבב לי. היצירה הפרטית, החברים שהולכים איתי את הדרך הזאת, התלמידים. אני נזכר בימים האחרונים בהופעת ההשקה לאלבום החדש שלי, שנערכה בתיאטרון תמונע. כשעליתי לבמה, פתאום ראיתי מולי את הקהל ואני קולט שהגיעו כמעט כל מי שעבדתי איתם. אני ממש זוכר איפה כל אחד עמד. קובי אוז היה שם, גידי גוב, אביב גפן, חמי רודנר וירמי קפלן, שלמה ארצי. ואני מבין שהייתי סוג של מנטור לכל האנשים האלו. ועכשיו, הדיבורים על פרס ישראל לרימון רק מחדדים את ההגשמה שלי דרך בית הספר. אני מאוד שלם איתו, עם התוכן שלו, עם המקצוענות והחדשנות שלו, שתמיד מלווה בחמלה לכל היחידים שמרכיבים אותו. זו מבחינתי שמורת טבע".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם