דון קישוט לנצח: פפה אללו עוד לא אמר את המילה האחרונה
מיכאל אללו, בנו של מגן הציבור החילוני-ליברלי בבירת ישראל, תיעד את מאבקו האבוד מראש של אביו על ראשות העירייה בסרט "הקרב האחרון של פפה". בריאיון שובה לב הם מספרים על האידאל כמורה דרך, על כעסים ועל חמלה, על העברת המאבק מהזירה הפוליטית לרשת החברתית והדבר היחיד שפפה לא מרוצה ממנו בסרט עליו
בירושלים, אי אפשר לפספס אותו. איש מבוגר ששיער ראשו הארוך והלבן כרוך לקוקו על עורפו וזקנו הלבן מגיע עד אמצע החזה. העברית שלו לא משהו, מדוברת במבטא דרום אמריקני. מראהו החיצוני משיק גם לאופיו ולעמדותיו השמאליות-ליבראליות וכמגנו של הציבור החילוני בבירת ישראל. זהו פפה אללו. עד לאחרונה ראש סיעת מרצ וחבר מועצת העיר ירושלים, מחזיק תיק התרבות ותיק החינוך במזרח ירושלים ובעבר כיהן גם כסגן ראש העיר.בשנת 2013, כשהוא כמעט בן 70, ומאחוריו עשרות מאבקים פוליטיים, החליט אללו לעשות את הלא מובן, ולהתמודד, כנגד כל הסיכויים, בבחירות על ראשות עירית ירושלים. החלטתו זו הציפה בבנו מיכאל זיכרונות ילדות עת היה מתלווה לאביו במאבקיו (כולל במעצרים) למען ירושלים חופשית.
מיכאל אללו 32, קולנוען בוגר "סם שפיגל" ובוגר המחאה החברתית, סיבלט את דירתו התל אביבית ושב הביתה לירושלים כדי ללוות עם מצלמתו את אביו בקרב האחרון שלו נגד טחנות הרוח ועל מנת "להציל את ירושלים".
פפה, אתם יודעים, לא נבחר לראשות העיר. אבל מסע הבחירות הניב סרט דוקומנטרי מרגש בשם "הקרב האחרון של פפה", שביים וצילם מיכאל. הסרט הוקרן בקיץ האחרון בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, גם בערוץ 8 (הוט) ובימים אלה מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ וגם בפסטיבלים בעולם, כמו זה שמיכאל יצא אליו בתום שיחתנו - "פסטיבל הקולנוע בטנריף".
"התסריט בסרט דוקומנטרי הוא בבחינת הצעה. המציאות היא שמכתיבה ומשנה את פני הדברים", אומר מיכאל. "הסרט שלי מלווה את הקמפיין של פפה, דמות פוליטית שסיכוייה קלושים למול המועמד הצעיר והעשיר (ניר ברקת). אבל יותר מכך, הסרט מתאר גם את מערכת היחסים שלנו שהלכה והעמיקה מעבר ליחסי אב ובן, במאי וגיבורו, ועד שהייתי לסנצ'ו פנשה של דון קישוט".
"עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים, נורא הוא", כתב המשורר יהודה עמיחי. ולא רק. מצפייה בסרט נראה שגם למועמד לראשות העיר ולבנו לא שמח וקל. בארבעת חודשי הקמפיין נחשף מיכאל לפגיעות ולאכזבות של אביו בשדה הפוליטי. למשל, כשהוא מלווה אותו ברחבי ירושלים במטרה לשכנע מצביעים צעירים, שואל אחד בלעג "ככה נראה ראש עיר?".
אותו הדין במועצת מרצ, שם מתעלמים מפפה ומירושלים כשמקריאים את שמות מועמדי המפלגה לראשות הערים השונות בארץ, או כאשר מיכאל מתקשר לראשת מרצ זהבה גלאון, כשאביו מאיים להתפטר. "אני מתפקד גם כסוג של תחנת ממסר: אני השגריר שלו מול המפלגה, מתקן את העברית כדי שיישמע פחות מפדח, מתווך בין חלומו לבין המציאות.
"יש גם רגעים שאיני יכול להכיל אותו וכועס עליו מאד. לדוגמה, כשהוא כותב את מכתב ההתפטרות ממנו הוא חוזר כשיוסי שריד מתקשר. אז אני מגלה שגם לחילונים יש רב, יוסי שריד, שגם היה בבר מצווה שלי", אומר מיכאל.
כל פוליטיקאי מתפטר, לא?
"פפה הוא גם פוליטיקאי ממולח. ועדיין - הבפנים והבחוץ אצלו שווים. אין לו פשרות. פפה הוא במקום של הנכויות. גיל מתקדם, מראה חיצוני קצת מוזר, עברית שבורה, מבטא ועוד, אבל כל אלה גורמים לקהל ירושלמי להעריץ אותו. הוא פגום וזה מה שהופך אותו לאנושי. כשאני צופה היום בסרט אני מבין שאבא שלי צדק. הוא הלך בדרך הנכונה בדרך האמת של האידיאלים שלו. למרות שבסוף זו תקרת הזכוכית שחוסמת, כי ככל שהקהל כמה לדמות כזאת, בסוף הוא יעדיף את ברקת".
פפה אללו הוא אופוזיציונר לוחם. במשך 15 שנים הוא נאבק על זכותם של החילונים מול איסורי החרדים - פתיחת כביש בר אילן או סינמה סיטי בשבתות, התחרדות שכונות חילוניות, (מאבקים שנכשלו) ועד היעדר נגישות לנכים במשרד הרווחה, הקמת בית כנסת לבני העדה האתיופית בעיר, התקנת נדנדות לילדים בגינה במזרח ירושלים ועוד. הכל בוער בו. גם כשהוא יודע שסיכוייו אפסיים הוא רואה בהתמודדות ערך, ומאמין שצריך להשמיע קול אחר למען המצפון והדורות הבאים.
באחד הקטעים בסרט הוא אומר למיכאל: "כל הצעה שלי במועצת העיר מסתיימת בתוצאה 27 נגד 3 (שלושה נציגי מרצ במועצת העיר). אפילו אם אבוא למועצה עם הצעה גאונית שאומרת כי בשבוע יש שבעה ימים ושבת הוא יום המנוחה, הם יצביעו נגדי".
"בחירות זה לא רק לשים את הפתק ולראות כמה פתקים יש לברקת וכמה לפפה, סיכוי או לא סיכוי, זה לא משנה – אנחנו מרצ ויש לנו מסר", אומר הלוחם הבלתי נלאה בסרט. "את המסר הזה צריך להגיד בחוץ, כמה שיותר. יכול להיות שבארבע השנים הקרובות תהיה לברקת הצלחה, יכול להיות שבעוד 8, 12 שנים. אנחנו ממהרים? 40 שנה נלחמנו שיגיע השלום ולא הגיע".
פפה, אתה עדיין מאמין במה שאמרת בסרט?
"אני אסיר תודה למיכאל על הסרט שפקח את עיני. זה כמו תראפיה עבורי. ראיתי את עצמי ואיך אנשים מגיבים אלי וזה חיזק אותי. בזכותו אני מבין יותר שצדקתי. אני לא טיפש, ברור היה לי שלא אנצח בירושלים. ההתמודדות שלי נועדה להגיד לאנשים שחייבת להיות אלטרנטיבה. אסור שיהיה רק מתמודד אחד על התפקיד, או מתמודד ש'ייבאו' מגבעתיים (משה לאון, ר.ק.)".
והבן מיכאל מוסיף: "חסרים לנו פוליטיקאים שהם גם מנהיגים. ראי את סנדרס בבחירות בארה"ב. מי חשב שהאיש המבוגר הסוציאליסט האידיאליסט יסחוף אחריו צעירים? ואצלנו פפה, שמצליח לגרום לאנשים צעירים לנהור אחריו כי הוא הולך עם האמת שלו. מצד שני הריאליה: פפה מייצג את מרצ, וכמה שנרצה ונתאמץ, מרצ לא תוכל להיות רוב בירושלים, בטח שלא בעשור הקרוב".
ואם טרם השתכנעתם, כותרת המשנה של הסרט שלקוחה מעולם הספורט של הפועל ירושלים, שהייתה להפועל קטמון, מתארת את השקפת עולמו של אללו: "שיחקנו כמו שמעולם לא שיחקנו. והפסדנו כמו תמיד".
פפה אללו הוא אב לשלושה ילדים וסב לששה נכדים: בתו הבכורה אורה היא עורכת דין, מתגוררת במושב עין הבשור בערבה ואם לארבעה ילדים. בנו נסים הוא אדריכל שמתגורר במושב גבעת ישעיהו שבעמק האלה, אב לשני ילדים. צעיר בניו מיכאל גר בתל אביב. ואולם בסרט מופיעים רק מיכאל ואם המשפחה רוזה.
"כשכינסנו את המשפחה להקרנה הראשונה של הסרט, התגובה שלהם הייתה קשה. הם שאלו איפה אנחנו בסרט? האם אנחנו לא משמעותיים? האין אנחנו חלק מהמשפחה? הסברתי שזו הייתה הבחירה שלי כבמאי, שככה רציתי להראות את התמונה המשפחתית בה פעלנו".
אחת הדמויות המקסימות בסרט היא רוזה ברקוביץ, אשתו של פפה. בת יחידה לניצולי שואה שעלתה לישראל משבדיה בשנת 1970. הם נפגשו בערד באולפן לעברית וכעבור שלושה חודשים, בלי שפה משותפת, הם התחתנו. "השיר הידוע 'עברית שפה קשה' זה בול הסיפור של הורי", אומר מיכאל בחיוך.
רוזה, פסיכולוגית במקצועה, עושה המון למען הקמפיין של בעלה. היא עורכת תוכן, כותבת פוסטים, מצלמת, יועצת פוליטית, נהגת ומה לא. עליה אומר פפה בציניות מהולה בחיבה: "היא קול בטוח. אמנם לקח לי 42 שנים לשכנע אותה, אבל בסוף הצלחתי".
הוויכוחים המשפחתיים שמבליחים יותר מפעם אחת בסרט מדגישים פן ילדותי אגוצנטרי באישיותו של פפה. באחת הסצנות, כשמיכאל תוהה למה אביו לא מסוגל להגיד לו 'תודה' - פפה מתנפל עליו בלי רחמים: "לא ביקשתי שתצלם. אתה יכול לחזור לחיים שלך... לא ביקשתי שתבוא. בחודשיים האלה זה רק אני. בלי תודה ובלי כלום. בחודשיים האלה אני לא אבא, אני מועמד". לרגע נדמה שהקטע הקשה הזה משיק לעובדה שמיכאל (ושני אחיו) פונה לאביו בשמו, פפה, ולא בתואר "אבא".
"אין פה בעיה בהתמסרות האבהית שלו. אני מכיר ילדים רבים שקוראים לאביהם 'אבא' והאבות אינם מתפקדים. פפה חינך ודאג ונתן לנו כלים לחיים. הוא המורה שלי, הוא אבא שלי שהביא אותי לעולם. ועם זאת הוא שמר על עולמו ועל אופיו כנון קונפורמיסט, כאינדיבדואליסט".
פפה, אתה מצטער על הקטע הזה בסרט?
"הסרט מראה אותי כמו שאני. אבל הוא לא הציג את החלק השני של האישיות שלי. אני קשור למשפחה שלי. אני מאחל לכל אבא יחסים כמו שיש לי ולמיכאל. כבר מגיל שלוש היה לו חיוך שאי אפשר היה לעמוד בפניו. גם כשעשה דברים 'נוראים' היה מחייך וקונה אותך. לכן אני חופשי איתו ועם שני הילדים הגדולים שלי".
למה הם לא קוראים לך אבא?
"כי זה השם שלי. אני מניח שיש לזה משמעות. בשביל זה אולי צריך ללכת לפסיכולוג. בעצם, יש לי פסיכולוגית בבית".
יש לזה קשר לעובדה שאינך מסתפר?
"לא. השיער גדל לבד. זה הסמל שלי. התרגלתי אליו. חוץ מזה, אם הייתי מסתפר ומתגלח אשתי הייתה זורקת אותי מהבית".
כאמור, פפה אללו לא נבחר לראשות העיר, אלא שהוא לא השלים את המרוץ. כחודש לפני הבחירות, כשהיה חשש שמא הצטרפותו של משה ליאון למרוץ תסייע לחרדים ובלחץ מפלגתו, הוא הסיר את מועמדותו ושב למשך שנה לספסלי האופוזיציה במועצת העיר, עד לפרישתו הסופית.
כמי שהחל את פעילותו הציבורית בירושלים עם מאבקי הפנתרים השחורים וכיו"ר אגף בהסתדרות ו-15 שנה במועצת העיר ירושלים, פרש מהעירייה ללא ליווי או טקס פרידה. "נו, אז בישיבת הפרידה היו נותנים לכל חבר להגיד כמה מלים עלי כאילו הם מספידים אותי. קשקוש לא אמיתי, זה לא מעניין אותי", הוא אומר.
ועתידה של ירושלים?
"כולם בממשלה מדברים על ירושלים שעל ראש שמחתם, אבל באמת לא אכפת להם ממנה. אז לפני שהם מעבירים את השגרירות האמריקנית לירושלים, שיעבירו לכאן את משרדי הממשלה. שיביאו את משרד הביטחון, את משרד החקלאות, וידאגו לתעסוקה לתושבי הבירה. למישהו אכפת איך נראים בתי הספר של החרדים? ולמה למזרח ירושלים, שמהווה 37% מתושבי הבירה, מקצים רק 10% מתקציב העיריה?
"אבל לראש העיר יש שמונה סגנים. ולכן כשברקת משבית את העיר ויש זבל בכל מקום, הוא לא באמת דואג לעובדים, ש-50% מהם מרוויחים שכר מינימום, בהשוואה ל-150 עובדים שמרוויחים לפחות 40 אלף שקלים בחודש. זה הסכום ששולם לי כשהייתי סגן ראש עיר וטענתי שהוא מוגזם".
שלושת ילדיך לא חיים בעיר?
"נסים ומיכאל עובדים יומיים בשבוע בירושלים. אני מאמין שמיכאל יחזור. אבל זו בעיה שצעירים רבים שעוזבים את ירושלים. אין פה דירות ואין תעסוקה מתאימה. בעיר לומדים 40 אלף סטודנטים, אבל הרוב עוזבים לאחר הלימודים. אני פוגש אותם בהקרנות של הסרט בסינמטקים. לאחר הסרט, כשמקיימים שיח עם הצופים, דבר ראשון אני שואל מי מהקהל חי לפחות שלוש שנים ברציפות בירושלים? כעשרה אנשים מצביעים בכל מפגש".
יש חיים אחרי הפוליטיקה?
"אני לומד צילום בבית ספר לצילום מוסררה. יש לי ששה נכדים, אני חבר הנהלה של שלושה מוסדות תרבות בעיר והנה כבר נגמר השבוע. בנוסף אני פעיל בפייסבוק, מבטא את הדעות שלי על העוולות בעיר שאני שואף לתקן".
אז המרוץ לראשות העיר, לא היה "הקרב האחרון"?
"רק על דבר אחד מצאתי לנכון להעיר למיכאל: על שם הסרט. ממש לא אהבתי אותו. יש לי עוד הרבה קרבות לנצח בירושלים. אבל הנכדים שלי הרגיעו אותי ואמרו: 'פפה, אל תדאג. אחרי האחרון יש גם אחרון חביב, ואחריו יש אחרון אחרון חביב. הם חכמים הילדים האלה".
"הקרב האחרון של פפה"
ההקרנות הבאות:
13.2 - סינמטק ירושלים, ב-17:00
16.2 - סינמטק ירושלים, ב-18:00
25.2 - סינמטק תל אביב, ב-13:00
אקו"ם