ראשי » תרבות » במה

לבד וטוב לו: דב נבון מתמודד עם העבר במופע סולו חדש

אחרי שלושים שנה בתיאטרון ובטלוויזיה, השחקן המפורסם מעלה לראשונה מופע יחיד. בריאיון גלוי לב הוא מספר על הילדות בצל אב ניצול שואה, נזכר בשנים הפרועות של החמישייה הקאמרית וחושף מדוע נפרד מ"ארץ נהדרת"

האולם הקטן בקפה תיאטרון הקאמרי היה מלא מפה לפה, מחוגי השעון נחתו על השעה תשע בערב, האורות החלו לרדת - ולבמה עלה דב נבון. אחרי שלושים שנה בתיאטרון שבמהלכן שיחק שלל דמויות בהפקות מושקעות, הפעם הוא נמצא על במה חשופה נטולת תפאורה ופרטנרים, לצדו רק כיסא קטן ועליו בקבוק מים. כבר שנה הוא מסתובב ככה ברחבי הארץ, מתחת לרדאר, כמעט ללא פרסום, מופיע בחללים קטנים שבהם הוא מתרגל, בודק ומשייף את מופע היחיד החדש שלו.

"זו פעם ראשונה שלי לבד על הבמה וזה משהו אחר מכל מה שהכרתי עד היום", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, "בתיאטרון ישנו הקיר הרביעי, ששם נמצא הקהל שמציץ על מה שמתרחש בבמה ואין לי קשר ישיר איתו. כאן הקהל הוא הפרטנר ומהרגע הראשון אני חותר למגע מולו ומפלרטט איתו. זה כמו ללמוד מקצוע חדש והתחושות שונות לגמרי. זה הכניס לי אנרגיה מרעננת ומאתגרת לעשייה וגורם לי אושר".

העבודה על המופע החדש, שנקרא בשלב זה בפשטות "דב נבון, הצגת בידור", החלה כבר לפני שנתיים. "בשנים האחרונות נפתח בי הרצון לצאת מהפינה שלי, להגיע לאנשים, להשתחרר ולהיות יותר קומוניקטיבי ונגיש", הוא מסביר, "עם הזמן למדתי לזרום, לא לחשוש לעשות דברים אחרים, לעזוב את אזור הנוחות שלי ולא לפחד מנפילות".

השלב הראשון בעשייה היה למצוא שותף לכתיבת המופע, וכך הגיע לגור קורן, זוכה פרס "מחזאי השנה" ב-2014 מטעם האקדמיה על הקומדיה המצליחה "המוגבלים", שרצה בתיאטרון בית ליסין עד היום. "החיבור ביני ובין גור היה נהדר", הוא נזכר, "הוא הבין בדיוק איך אני רואה וקורא את המציאות והתחבר לפנטזיה שלי, לעשות משהו שהכי קרוב אליי בקול שלי. סיפרתי לו סיפורים מהחיים שלי, הסברתי מה אני רוצה ויצאנו לדרך. גור הוא אדם מקסים וכותב מבריק והיום רמת ההבנה בינינו כל כך גבוהה, שאנחנו לא צריכים לדבר כדי להבין אחד את השני".

המופע עצמו עוסק במסעו האישי של נבון מהילדות ועד שהפך לאב לבנות בוגרות, בזוגיות שנמשכת כבר עשרים שנה עם אשתו נטע, ובעולמו של הסלב המקומי. "כמו כל אחד במקצוע הזה, גם אני רוצה את התגובה מהקהל, שיכירו, יזהו ויגידו לי כמה אני גדול ונפלא, גם אם זה מפריע לפעמים", הוא מודה. "שאלתי את עצמי למה אני עושה את המופע הזה, והבנתי שיש בי צורך להגיד דברים בקול רם. זה משחרר אותי ואת הקהל שמולי".

הסיפורים של נבון במהלך ההצגה עטופים בסיפור מסגרת מפתיע למדי, בטח ברמת החשיפה האישית שלו. "מה שיצא בסוף זו אוטוביוגרפיה דמיונית, שבה הקהל אינו יודע איפה בדיוק עובר הקו בין האמת לדמיון ושם נמצאת האמנות", הוא מסביר, "במופע יש משהו כן, ישיר וחשוף, הכי רחוק מפוליטיקלי קורקט. אני מנסה לקחת את הקהל למסע, להצחיק אותו, להביך, לעורר בו מחשבה ולרגש. כשזה מצליח זה נפלא, כשזה לא נדבק, זה קשה".

היו לך רגעים מביכים במהלך ההופעות?
"לא, אבל יש כאלה שפחות מתחברים למופע, בניגוד לרבים אחרים שעפים ממנו. הרבה פעמים בסיום אומרים לי שאני אמיץ, אבל המילה הזו לא אומרת לי כלום. מבחינתי מי שנחשף כאן זה הקהל מולי. אני רואה את התגובות ויודע לספר את הסיפור שלהם, איפה זה מאיים עליהם, איפה משעשע, איפה מביך ואיפה נוגע. זה מופע לאנשים עם הומור עצמי ואוזן גמישה ואני ממש גאה בתוצאה".

כמה פעמים במהלך ההצגה, פותח אותה נבון לשאלות מהקהל, מה שנותן ממד נוסף, ספונטני, לטקסט הכתוב: "מבחינתי זה כמו מכון כושר, זה שריר חדש שאני לומד, מפתח ומחזק, שיוצר אצלי גמישות ופותח לי את הראש למקומות חדשים. כשיוצאת ממני תשובה חדה או משעשעת זה מרגש אותי, וכשאין לי מה להגיד זה גם בסדר. בסוף ההופעה שואלים אותי אם הסיפור באמת קרה, ואני אומר שאף אחד לא יידע אף פעם את התשובה. זה נהדר לקיים דיאלוג עם הקהל".

דב נבון נולד בתל-אביב ב-1959 ("שלא תעז לציין את הגיל שלי. זה משהו שאני לא חושב עליו, לא מתעסק איתו ועדיין לא פתרתי עם עצמי"), לאב פולני ניצול שואה ואם ממוצא טורקי. כשהיה ילד עברה משפחתו לקריית-אונו ומשם לחולון.

"אבא שלי דיבר על השואה בבית והיה לי קשה להכיל את הסיפורים ששמעתי", הוא מספר, "הרגשתי שאני רוצה לכסות את האוזניים עם שתי הידיים ולדמיין שאני לא נמצא כרגע באותו מקום. גדלתי בתחושה שהכול זמני, שהבית מקום מוגן, בחוץ זה יער ושהעולם יכול להתהפך בכל רגע - וזה הפך לחלק ממני. כשהייתי קטן, אבא היה לוקח אותי ואת אחי להתאמן בקפיצה מהחלון של הרכבת בבנימינה. ככה אבא שלו הציל את הילדים שלו, וככה הוא חשב שהוא יציל אותנו, אם יום אחד יקימו מחנה ריכוז בחדרה".

לעולם המשחק הוא הגיע במקרה, לאחר שבמהלך משחק כדורגל, כשהיה בן 13, הציעו לו להיבחן לסרט הבורקס "סלומוניקו", שהפך ב-1972 לתפקיד הבכורה שלו בקולנוע הישראלי. אור הזרקורים מצא חן בעיני נבון, שהחל ללכת באופן קבוע לחוגי דרמה. "נהניתי להיות על הבמה, אהבתי את המילה הזאת - אמינות. כל הבמה זה שקר ועליה אתה צריך להיות אמין וליצור איזו אמת. אהבתי את הרעיון שאני יכול להשתטות, להיות חזק או חלש, לבכות או לצחוק ולהיות רגיש. היה שם חופש כזה, שהרגשתי שלא היה לי בחיי היומיום".

ההורים תמכו ברצון שלך להיות שחקן?
"הם חשבו שאני צריך ללמוד משהו פרקטי, אבל כשראו שאני מצליח, ובעיקר מתפרנס ממשחק, הם שמחו".
אחרי שירות צבאי בחיל השריון נרשם ללימודי משחק בבית צבי, ומיד החל להופיע בתיאטרון, בקולנוע ובסדרות טלוויזיה. הפריצה הגדולה שלו נרשמה ב-1993, אז הפך לאחד מחמשת המופלאים בחמישייה הקאמרית, תוכנית סאטירה ומערכונים שנחשבת עד היום לאחד הדברים המשובחים שנעשו כאן.

"החמישייה לוהקה בשיטת חבר מביא חבר, וקרן מור הייתה זו שהביאה אותי", נזכר נבון, "היינו כמעט בני אותו גיל, עם אותו טעם ומשהו דומה בתור אנשים, וזה התלבש יופי".

מה היה הקסם של החמישייה בעיניך?
"שילוב של החיבור הטוב בין השחקנים, לבין עבודה עם קבוצת כותבים אדירה עם שפה משלה, הומור אינטליגנטי וחריף וראייה ייחודית ואחרת של המציאות".

המערכונים בחמישייה עדיין עובדים לדעתך?
"כן, יש הרבה דברים שם שעדיין עובדים ושאפשר גם היום להזדהות איתם".

באחד המערכונים, "יורים ובוכים", מגלם נבון חייל בגולני שחברתו עזבה אותו ומפקדו רוצה להזעיק חובש בגלל שהחל לבכות. אחרי שהוא מתאושש והמפקד מתוודה שגם הוא בכה פעם, בגיל ארבע, אחרי שעשו לו ניתוח בלי הרדמה, משתטח נבון על הרצפה בבכי קורע לב.

"זה הבכי הפרטי שלי על התקופה בצבא ובמלחמת לבנון הראשונה", הוא משתף, "גדלתי בתקופה שביקשו מאיתנו להיות גברים מצ'ואיסטים ולא להביע רגשות. בצבא בכיתי המון, בעיקר בלילות, ולא יכולתי לשתף כי זה היה להראות חולשה.

הייתי מרים לאמא שלי טלפון בסוף משמרת שלישית, בשש בבוקר, כי אז לא היה תור לטלפון הציבורי ואף אחד לא היה זורק אותי ממנו בגלל שהייתי קטן וחלש. כשהיא הייתה שואלת אותי מה נשמע, הדמעות חנקו אותי אבל לא אמרתי שקשה לי, כי זה לא היה נהוג. הייתי אומר בסדר, מנתק ומיילל מבכי. בחמישייה הרגשתי שאני משחרר את זה".

איך אתה מרגיש כשאומרים לך כשגדלו עליך עם התוכנית הזאת?
"פעם זה היה מוזר בעיניי, אבל התרגלתי. זה מחמיא לי ואני יכול להבין את זה".

למה התוכנית ירדה אחרי חמש עונות בלבד?
"זו שאלה טובה. אהבנו את הרעיון שנפרוש בשיא, חשבנו כנראה שנקבל על זה מדליה".

לאחר שהחמישייה ירדה מהאוויר המשיך נבון את הקריירה הענפה שלו, וגם את שיתוף הפעולה עם רמי הויברגר, שאיתו הופיע בהצגות ובערב קומי משותף. את אחת ההצגות, "שבעה", החליט היוצר שמוליק הספרי להוריד מהבמה בגלל התנהגות לא נאותה של השניים. "זו הייתה תקופה שהשתן קצת עלה לנו לראש בגלל ההצלחה בחמישייה", הוא מודה. "אלתרנו, קיצרנו, הוספנו טקסטים והקהל צחק, אבל זה עשה בלגן והיום אני מבין שזה לא היה לעניין".

בנובמבר 2003, הצטרף נבון לעונה הראשונה של "ארץ נהדרת", ושוב הפך להיות חלק מתוכנית סאטירה מצליחה. כעבור ארבע עונות, הפך גם לראשון שעזב את הקאסט המקורי. "הרגשתי שמיציתי את עצמי בתוכנית, שהיא הולכת לכיוון של חיקויים. הרגשתי שזה פחות אני, שאני לא מספק את הסחורה", הוא מספר, "היה לי קשה ולא נוח להיות במקום הזה ועוד שישלמו לי על זה. אני אוהב להרגיש טוב איפה שאני נמצא, כמו כדורגלן שחשוב לו להבקיע או ולבשל שערים, וחשבתי שאני פחות מוצלח ומצחיק שם. רק כשעזבתי הבנתי שהקהל מאוד אהב אותי בתוכנית".

אתה מצטער על זה לפעמים?
"לא, כי אין איזה חיקוי שאני טוב בו במיוחד והם עושים עבודה נפלאה ולא זקוקים לי. אני חושב שזה מצוין שהקאסט שם מתחלף, זה כמו בברצלונה שכל פעם מגיע כוכב אחר. צילמתי איתם ביחד את הסרט 'זוהי סדום' ומאוד נהניתי ואני שמח בשבילם שהם מצליחים".
 
מה דעתך על החזרה של טל פרידמן העונה?
"זה מקסים בעיניי ואין מישהו בארץ שמתאים לעשות את דונלד טראמפ יותר ממנו".

מה דעתך על הסאטירה בישראל?
"אני חושב שיש סאטירה טובה וכש'ארץ' עושה את זה, בגלל שהם כל כך אהובים, אז זה חזק. הם אופוזיציה טובה ועושים את העבודה ואני בטוח שבסופו של דבר, כל עשייה משפיעה ברמה כלשהי, למרות שקשה לדעת עד כמה".

אתה מגדיר את עצמך כאדם פוליטי?
"אני לא צועק בכיכרות, אבל אני מחנך שתי בנות וחושב שאני מרכז. החיים מורכבים ואנשים קיצוניים משני הצדדים מרתיעים אותי. התחושה שלי היא שגם אנחנו וגם הפלסטינים לא רוצים שלום כרגע, ושגם הם מספרים לעצמם כמונו כל מיני סיפורים. הייתי רוצה שנגיע לאיזו הבנה ופשרה ושנוביל מהלך בלי להאשים את הצד השני. אני גם זוכר טוב מאוד איך חטפנו כאן טילים בתל-אביב והסתתרתי עם הבנות שלי בחדר מדרגות. אף אחד לא יכול לספר לי שזה לא קרה".

מה אתה חושב על הפעילות של מירי רגב כשרת תרבות?
"מירי רגב היא אישה מתוחכמת, שעושה מהלכים בשביל הקהל שלה. אני מתנגד לשיטת ההפרד ומשול, הפצת השנאה והשפה האלימה שלה. אני מבין שיש כאן צד שלם שלא סיפרו את הנרטיב שלו ומחקו אותו מדפי ההיסטוריה וזה בסדר לעשות תיקון, אבל אפשר לעשות את זה בלי להיות תוקפני ואגרסיבי ולנסות לשים את הצד השני בפינה ולגמור אותו.

אני גדלתי בבית מעורב של אמא טורקייה ואבא פולני, בית שעשה הרבה כבוד לכל צד, שאכל חומוס ואורז עם שעועית וגם גפילטע פיש ורגל קרושה, ששמעו בו פריד אל אטרש ושירים ברוסית והכול היה בסדר. מבחינתי היא משחקת באש וזה מפחיד אותי".

ממה אתה מפחד?
"אני מפחד שיגיע הרגע שיהיה פה עוד מבצע או מלחמה, וחלק מהאנשים יגידו שהם לא חלק מהדבר הזה. זה מסוכן וחסר אחריות, למרות שזה מוכיח את עצמו בשבילה בפריימריז ובליכודיאדה".

מה אתה חושב על הפרשות של ביבי?
"יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים במקום שהוא נמצא, באמת קשה לו להבין למה לא הכול מגיע לו, ומה לא בסדר בלקבל מתנות בסדר גודל כזה, ויש איזה ניתוק מהמציאות. אותי הדהים שהוא סיפר לתושבי עמונה איך פינו אותו מהבית שלו אחרי שהפסיד בבחירות. הוא כנראה חושב שזה באמת הבית שלו, שהוא היחיד שאמור להיות ראש הממשלה כאן לנצח נצחים".

מה דעתך על הבחירה בטראמפ?
"יש הרגשה שהעולם הולך כרגע לאיזה מקום לא ברור, פתאום יש מונחים חדשים כמו פוסט אמת, עובדות אלטרנטיביות, פתאום ברוסיה הפכו את האלימות בתוך המשפחה לחוקית, זה הזוי".

השיח הפך היום לאגרסיבי, אתה חושש להביע את דעתך לפעמים?
"זה לא קל היום. אני מודה שאני לא תמיד אומר את מה שאני חושב או מרגיש ושאני שוקל מילים. זה עצוב, כי ישר עושים עליך עליהום ואתה יכול לאבד קמפיין פרסומי ופרנסה. נכנסתי פעם לקרוא טוקבקים וראיתי שכתבו עליי דברים איומים, לקחתי את זה קשה. השיח הפך מאוד אלים".

נבון נשוי לנטע הררי, ציירת שהחליטה לפני כמה שנים ללמוד פסיכולוגיה ועושה היום סטאז' בתחום, ואב לשתי בנות, תמרה בת ה-12 ועתליה בת ה-18, שהתגייסה לפני כמה שבועות: "אני מאוד גאה בבת שלי שכמוני רצתה לעשות בצבא משהו משמעותי, ויתרה על מבדקים בגלי צה"ל והולכת להיות מש"קית ת"ש. היא חברתית וערכית, אכפת לה והיא אוהבת את המדינה".

איך אתה מסתדר עם הקדמה הטכנולוגית?
"אני טכנופוב מטורף ולא נמצא באזורים האלה. יש לי אינסטגרם, שבו אני מעלה פעם בחודשיים תמונה. מאז שפתחו לי עמוד פייסבוק בשביל המופע, הבת שלי מתלוננת כל הזמן שאני לא עושה לה לייקים. כל פעם שאני רוצה להעלות משהו לדף אני מבקש מהבנות שלי, והתלות הזו משגעת אותי. מצד שני, אני חושב שטוב לחיות בתוך המציאות ולא בתוך רשתות חברתיות, ושכדאי ללכת לפגוש את האנשים, לעמוד בתור ולא לחיות בתוך בועה".

אתה נע שנים בין סוגי המדיה השונים, יש משהו שאהוב עליך במיוחד?
"אני אוהב לנוע בין התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע ולעשות דברים שלפחות על הנייר נראים טובים או מפתים".

שחקן במעמדך עדיין הולך לאודישנים?
"אני שמח שמלהקים אותי בלי אודישן, אבל הולך בשמחה אם קוראים לי לבוא. אני מבין שבמאי, כותב או מלהק רוצה לראות את השחקן, את הכימיה איתו ועם הדמויות האחרות. לי בדרך כלל קוראים לאודישן כשמדובר בתפקיד שהוא לא המובן-מאליו שלי ואז יש לי אתגר להראות דברים אחרים, שעד היום לא ראו.

לאחרונה שיחקתי תפקיד דרמטי בתור ראש ישיבה בסדרה שתצא בקרוב בשם 'שבבניקים', שכתב אלירן מלכה. זו דמות אבהית סמכותית ומנהיגה, כזו שלא היו חושבים עליי לגלם אותה באופן מיידי, ובזכות העובדה שהלכתי לאודישן וניסיתי, הרווחתי וגרמתי לזה לקרות".

הקול שלך מאוד מזוהה וייחודי, זה משהו שעזר או פגע בקריירה שלך?
"האמת שבהתחלה זה הטריד אותי וחשבתי שזה דפקט, וגם בבית צבי לא ידעו איפה למקם אותי בגללו. עם השנים השלמתי איתו, הבנתי שיש בו משהו שייחודי רק לי וזה חלק מהצבע שלי כשחקן. בתזמורת יש מקום לכל מיני קולות, ואני סוג של חצוצרה קטנה עם משתיק קול".

קשה לשרוד בעולם המשחק, יש בך חששות לעתיד?
"אני אולי לא הבנאדם הנכון לשאול אותו, כי מהרגע שהתחלתי לעבוד אחרי שסיימתי בית צבי, חשבתי שבטח התפלק והנה זה נגמר. ופתאום עברו שלושים שנה של עבודה, שבזבזתי בהן כל כך הרבה זמן על המחשבות האלה. נורא קשה להתבגר במקצוע הזה, יש מעט תפקידים לשחקנים בגילאים האלה, אבל יש לי מודלים כמו מוני מושונוב ושלמה בראבא, שמתבגרים וגדלים כל כך יפה. כשאני רוצה להירגע אני חושב עליהם".

בשנה שעברה, צילם נבון לראשונה תוכנית בערוץ הילדים בשם "מריו": "הבת הקטנה שלי שאלה אותי מה אני עושה, אמרתי לה שאני שחקן והיא לא הבינה איך יכול להיות שאף אחד בכיתה שלה לא מכיר אותי. לכן, כשהציעו לי את מריו מיד הסכמתי. מאוד נהניתי לצלם אותה".

על מה אתה חולם?
"אני מאוד מקווה שהמופע שלי יצליח. זה קצת כמו ילד שיצא לאוויר העולם ואני מרגיש שצריך לשמור עליו ולגדל אותו עם הרבה סבלנות. זה מאוד מיוחד עבורי ומקווה מאוד שקהל יבוא לזה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"בגדול אני מבסוט, אבל יש לי גם תהומות שקשורות רק אליי ואני לא תמיד שמח. זה לא קשור למציאות, אלא לאיך שאני קם בבוקר באותו יום ואיזה סיפור אני מספר לעצמי. לפעמים הסיפור לא טוב ויש לי מצב רוח רע. אני בשלוש וחצי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg