ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת טריינספוטינג 2: בדיחה עם זקן

דבר אחד הוא שההמשכון לסרט הקאלט משנות התשעים מיועד אך ורק למי שראה את המקור, דבר אחר לחלוטין הוא ההרגשה שהסרט מצפה מהקהל הנאמן לצחוק שוב מאותה הבדיחה בדיוק. מה שפעם היה הדבר הכי בועט בשטח, היום מתקבל כמסטיק לעוס בן 20 שנה. לפחות הפסקול לא מאכזב // ביקורת קולנוע

קצת יותר מעשרים שנה עברו מאז יציאתו למסכים של "טריינספוטינג" (1996), אחד הסרטים הבועטים, חצופים ופרועים ביותר שיצאו מתעשיית הקולנועי הבריטית של שנות התשעים. מדובר היה בסרט שהחזיר את הקולנוע הבריטי הצונן והאפרורי לימיו הפסיכדליים והתוססים ואף לקח אותו רחוק יותר מאי פעם. הייתה לסרט ויזואליה מהפנטת על גבול ההזויה שהעניק לו הבימאי דני בויל, אנרגטיות יוצאת דופן תודות לצוות שחקנים צעיר, כריזמטי ונכון לאותם זמנים – על גבול האנונימי, והיה לו את אחד המונולוגים-ווייס-אוברים המגניבים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. זו הייתה יצירה פרֶשית, בעלת חינניות משובבת ובעיקר כזו שיצרה תחושה כי היא מחוברת יותר מכל יצירה קולנועית אחרת בסביבתה לרוח התקופה שבה נוצרה.
 
"טריינספוטינג 2" מחזיר למסך את הצוות של הסרט המקורי בהרכב מלא, מהבמאי ועד אחרון השחקנים, כאשר העלילה מאחדת מחדש בין הגיבורים אשר דרכיהם נפרדו בסיום הסרט הקודם. הסרט החדש בוחן מה עבר עליהם בשני העשורים האחרונים וכיצד המפגש המחודש משנה את חייהם תוך שהוא מציף את משקעי העבר. זהו סרט שנשען רבות ומרפרר לא פעם לסצנות ואירועים מרכזיים מהסרט המקורי, כך שהיכרות עם המקור היא חיונית על מנת לצלוח את הצפייה בסרט החדש, המתקשה לעמוד בפני עצמו.
 
מי שמצפה ש"טריינספוטינג 2" יתאר את המשך הרפתקאותיהם המשעשעות של ארבעת המוסקטרים הסקוטיים עלול להתאכזב, שכן זהו סרט המתפקד יותר כאפילוג ארוך לסרט המקורי. זהו סרט העוסק בהתבגרות, או יותר מדויק - בחוסר הבגרות של גיבוריו הילדותיים, המתקשים להיחלץ מעברם, וככזה הוא נשען בעיקר על תחושת נוסטלגיה, הן אצל גיבוריו הראשיים והן אצל קהל הצופים חובבי סרט המקור (אשר ברבות השנים הפך לקאלט) ואשר סרט זה מיועד בעיקר עבורם כפרק משלים.

"טריינספוטינג 2" מתחיל עם חזרתו של רנטון (יואן מקגרגור) לאדינבורו, אל בית הוריו ואל חדר נעוריו, אשר נותר בדיוק כשהיה. בהמשך רנטון יגלה שבדיוק כמו חדרו, דבר כמעט לא השתנה גם אצל שלושת שותפיו הישנים לפשע – סיקבוי, באגבי וספאד. כזכור, רנטון ברח בסיום הסרט המקורי עם הכסף שבו היה אמור להתחלק עם חבריו, כך שהמפגש המחודש שלו עמם מעלה מיד מתחים ישנים וחשבונות פתוחים הנדרשים להסגר.
 
ברוח הסרט הקודם גם הפעם אין ממש סיפור, אין עלילה סטנדרטית אחריה אתם נדרשים לעקוב בדקדקנות ולשים לב לכל פרט. זהו סרט הבנוי, כמו קודמו, על אוסף של סיטואציות ריאליסטיות-הזויות, כאשר מסגרת דקה של סרט פשע-עוקץ מקשרת ביניהם. עיקר העניין גם הפעם נעוץ במעקב אחר הגיבורים הראשיים וראיית העולם הסובייקטיבית שלהם המאפשרת לצופים לגלוש יחד אתם לתוך טריפים פיוטיים בהם מציאות ופנטזיה מתערבבים להם.

לזכותו של הסרט יאמר כי הבמאי דני בויל ("נער החידות ממומביי") מטעין את הסרט החדש בפסקול מדהים וללא ספק הטוב, המרקיד בכסא והמהנה ביותר ששמעתם בזמן האחרון. בנוסף הוא משתדל להעניק לסרט את אותה חיות ויזואלית בה התברך הסרט המקורי. אך למרות שהוא מנסה לשמר את אותם אלמנטים צורניים, מוסיקליים ועלילתיים, ההרגשה הכללית היא ש"טריינספוטינג 2" מנסה לספר את אותה הבדיחה שוב ומצפה מאיתנו לצחוק שוב – באותה המידה. מן הסתם זה לא קורה, וההרגשה המבאסת מורידה מההתלהבות. מה שהרשים בסרט המקורי הייתה החדשנות שלו, התעוזה, האנרגטיות המתפרצת, דברים שהסרט החדש לא מאתגר את עצמו מספיק על מנת לעורר מחדש. כמו גיבוריו אשר התבגרו בשני עשורים, הסרט יוצר תחושה כי הוא בכוח מנסה להראות צעיר ובועט, אך מתקשה לעמוד בקצב והתוצאה היא שאין לו הרבה מה לחדש. דווקא שינוי תפיסה קיצוני בכיוון הוויזואלי יכול היה להפוך את הסרט למרענן ומעניין בהרבה ולהעיד לפחות על השינוי הפיזי שעבר על גיבוריו.
 
מקגרגור מוביל את הקאסט הכולל גם את ג'וני לי מילר (כוכב הסדרה "אלמנטרי"), רוברט קרלייל (מהסדרה "עד עצם היום הזה") ויואן ברמנר (בקרוב ב"וונדר וומן"). למרות שזה אכן נחמד לראות את הדמויות המוכרות מהעבר שבות לסרט נוסף ועסוקות שוב באותם שטויות, קחו רק בחשבון שמדובר באפילוג ארוך יותר מהסיום של "שר הטבעות: שובו של המלך", ותכלס? מתיש באותה המידה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg