שפת סבתי: נטע אלקיים מכירה שורשים
נטע אלקיים כותבת שירים מקוריים במרוקאית ומביאה אל קדמת הבמה יצירות נשכחות מצפון אפריקה. לרגל השתתפותה במופע תהלים נשי היא מספרת על הנסיעה המכוננת לקזבלנקה, ההופעות בפני קהל מוסלמי וסבתה שחיברה אותה למקורות
לאורך הריאיון איתה, שנערך במקרה ביום האישה הבינלאומי, נטע אלקיים מדברת לא מעט על חשיבות הקול הנשי. "גדלתי בבית דתי, אבל דתי מרוקאי", היא אומרת, "כזה שבו שבת הייתה שבת וחגים היו חגים, אבל בחיים לא אמרו לי לא לשיר". באולפנה שבה למדה היא ספגה חוויה דתית אחרת. "דווקא הייתי במגמת מוזיקה ובלהקה, אבל כשרציתי לשיר בטקס יום הזיכרון, שאליו אני מחוברת מאוד בגלל שאנחנו משפחה שכולה, שני דודיי נפלו במלחמות ישראל, לא נתנו לי. אני רוצה שגברים ידמיינו את התחושה שבה אומרים להם לא להתחבר לרגש שלהם כי זה לא מתאים ולא צנוע, ובעצם הופכים אותם לאובייקט. אם היהדות רוצה להיות רלוונטית, היא חייבת לקבל את הקול של האישה לתוכה. יש מקום לנשים בתוך הסיפור היהודי".במוצאי שבת, במרכז ענב בתל־אביב, אלקיים תופיע באירוע "תהילות - נשים שרות תהלים" של מיזם לימוד התנ"ך היומי 929, לצד יוצרות כמו ריף כהן, ויקטוריה חנה ואיה כורם. "התבקשנו כיוצרות להתייחס לטקסט בספר תהלים מהמקום שלנו. זו הזמנה מרגשת והבחירה בנשים שיובילו אירוע כזה היא אמירה חשובה ורלוונטית ליהדות שלנו היום. בתנ"ך אנחנו פוגשים את השירה בהקשר נשי, בשירת מרים ובשירת דבורה. צריך לראות מה קרה לנו מאז. איך מכך שהסתכלנו על אישה ששרה וראינו את האמא והסבתא שלנו, הפכנו להיות קול באישה ערווה".
את החיבור שלה לספר תהלים היא קושרת בעיקר לסבתה, שעוד ידובר בה רבות בריאיון. "הבסיס הכי חזק שירשתי מסבתא שלי בהקשר ליהדות הוא האמונה. זה משהו שמאוד מייצג את העדה הצפון אפריקאית. דור הסבים והסבתות שלנו הגיע לארץ עם הרבה תום ואמונה. סבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היא הייתה מאלתרת תפילות ומדברת עם הקדוש ברוך הוא בצורה שנתנה לי דוגמה איך להיות יהודייה ולהמשיך לקיים קשר עם המסורת שלי, בלי התחרות שיש לפעמים בעולם הדתי של מי שומר יותר ואיזה בד"ץ הכי כשר. וזה מתחבר לסיפור של תהלים. דוד המלך כתב גם מתוך משבר, והוא מצליח להתגבר עליו מתוך הישענות על האמונה. זה דיבר אליי מאוד".
הקריירה המוזיקלית של נטע אלקיים כזמרת ששרה בשפה המרוקאית התחילה ממש במקרה. "עשיתי לאמא שלי יום הולדת, ורציתי לתת לה מתנה שתרגש אותה", היא מספרת. "חשבתי להקליט שיר של הזמרת היהודייה־אלג'ירית לין מונטי, שנקרא "יא אומי", הו אמא. צילמנו קליפ ביתי, כשאני שרה ועמית (עמית חי כהן, בן זוגה של אלקיים לחיים וליצירה, ר"ר) מנגן בפסנתר. העלינו את הקליפ ליוטיוב ולפייסבוק, ומיד התחיל גל של תגובות ושיתופים, כולל תגובות מרגשות מאנשים ממדינות ערב. הבנתי איזה כוח ממיס גבולות יש לרשת".
קצת קודם לכן, לאחר ביקור ראשון במרוקו, היא התחילה להתעניין ולשקוע במוזיקה הצפון אפריקאית. "ישבתי שעות מול יוטיוב, צפיתי בשירים ישנים ואספתי חומרים מחברים וממוזיקאים. התמקדתי בעיקר בקול הנשי של זמרות מצפון אפריקה בשנות החמישים, ברפרטואר של שירים שיהודים כתבו והלחינו לא בשפה העברית, ולכן הוא נזנח. הכול קרה בצורה מאוד טבעית ומיידית. גילינו עוד שיר שאהבנו, עשינו לו עיבוד, צילמנו פה בגינה והעלינו ליוטיוב. זה הגיע ממקום של חוויה והרפתקה, ולשמחתנו נתקלנו בצימאון גדול של הקהל. אנשים מבינים שהקטע של להיות משהו אחד זה פאסה", היא מחייכת. "אנחנו רוצים לשתות בצמא השפעות מגוונות. זה גם זמן מאוד קריטי, הסבתות שלנו נפטרות עכשיו, ופתאום אנשים אומרים - וואו, אם לא נתפוס את עצמנו אנחנו הולכים לאבד אלפיים שנים של תרבות ומסורת".
היה חשוב לך לשמר את התרבות הזו.
"כן. אבל זה לא בא ממקום הירואי, אלא מכך שנורא נדלקתי על המוזיקה. ראיתי שהיא מחמיאה לי לגרון, והבנתי שסוף־סוף מצאתי את הז'אנר במוזיקה שחיפשתי ולא ידעתי מהו. הבנתי שזה המקום שלי".
נטע אלקיים בת ה־36 נולדה וגדלה בנתיבות, להורים שעלו ממרוקו. "גדלתי בתוך קהילה צפון אפריקאית, ועד גיל מסוים חשבתי שכל האנשים בעולם הם מרוקאים", היא צוחקת, ומספרת על החברה האשכנזייה הראשונה, שפגשה כשהחלה ללמוד באולפנת אבן־שמואל. "ישר היינו החברות הכי טובות. כמובן שהיא קינאה במה שקורה אצלי בבית ואני קינאתי במה שקורה אצלה בקיבוץ, רצינו להתחלף בתפקידים".
בתור ילדה היא בכלל חיקתה מוזיקאים כמו ויטני יוסטון, ריטה או הג'קסונים, ובבית שמעה בעיקר יהורם גאון ושירי ארץ ישראל. רק בחאפלות ובאירועים משפחתיים שמעה מוזיקה מרוקאית. "אבא שלי אומר שכנערה כשהייתה מוזיקה מרוקאית בבית ביקשתי לכבות, אבל לא מזמן שלחו לי וידאו שבו רואים אותי כילדה קטנה עומדת ומוחאת כפיים לצלילי מוזיקה מרוקאית בחתונה משפחתית, אז כנראה שהמוזיקה הזו פשוט נמצאת אצלי בדם".
כילדה שמעת סביבך את השפה המרוקאית?
"שמעתי מרוקאית בעיקר אצל סבתא. אני זוכרת את עצמי אומרת לה - אל תשברי את הפה בעברית, אני אדבר איתך בשפה שלך, תלמדי אותי. מלבד זאת, השפה המרוקאית בעיירות פיתוח היא שפה חיה. בתור ילדים הכנסנו לסלנג מילים במרוקאית. כמו 'דבע' ועוד מיני קללות, או למשל המילה 'בָּשַל', כלומר טפל, שאומרים על מעשה שהוא סר טעם או על אוכל חסר מלח. נדמה לי שהמילים האלו שגורות בנתיבות עד היום. לילדי שנות השמונים, כמוני, שזכו להכיר את הסבתות מקרוב ולדבר איתן, השפה מוכרת יותר, כמובן. האחים הקטנים שלי כבר מבינים פחות".
כשהייתה ילדה בילתה לא מעט זמן אצל סבתא חנינה ברחוב אבוחצירא בנתיבות, או כפי שהיא מכנה אותו - "רחוב הסבתות". "כל הסבתות גרו שם", היא צוחקת. "ההורים עבדו ואנחנו הילדים נשארנו אצל הסבתות, משחקים ביחד במרפסות. בגלל שכמעט כל הגברים ברחוב נפטרו קודם והנשים נשארו לבד, נוצרה אחוות נשים של ממש. פעם השכנה זוהרה באה עם צרור כוסברה מהשוק והביאה לסבתא, פעם סבתא עברה במכולת והביאה לה משהו שהיא הייתה צריכה. כאילו הן נשארו בכפר במרוקו".
אלקיים מציינת את סבתה כדמות המשפיעה של חייה. "היינו מאוד קשורות. היא בעצם זו שגילתה לי את האמת שכל הזמן ניסו להסתיר. גדלתי לדור שנולד בישראל, שבו לא מדברים על מה שהיה, כולנו ישראלים וזהו, כור היתוך. ההורים שלי אימצו את זה, לא דיברו בבית שלנו על עדות. בסוף יצאה להם בת שכל מה שמעניין אותה זה עדות", היא צוחקת. "כל מי שמגיע מארץ אחרת מעניין אותי. האנשים מרובי הזהויות מדליקים אותי, עד היום".
המשיכה לניחוחות זרים התחילה עוד בבית הספר היסודי, כשאלקיים שימשה כסולנית במקהלת "קיבוץ גלויות", לצד עולים מרוסיה ומאתיופיה. כשהעלייה מרוסיה הגיעה לנתיבות, היא התחילה ללמוד פיתוח קול ומוזיקה אצל המורה מרינה. את החתונה של המורה שלה היא מציינת כחוויה מכוננת. "מרינה התחתנה בשנית בארץ. הגעתי לחתונה ושרתי שירים שהיא לימדה אותי בשפה הרוסית, וכל המבוגרות הרוסיות התחילו לבכות. זה היה מדהים. הבנתי מה קורה לבנאדם כשמדברים בשפה שלו. איזה חיבור נוצר שם. אנחנו מגיעים ממקומות כל כך שונים, סבתא שלי הגיעה ממקום חם ומלא בטבע והם הגיעו ממקום קר ואחר, אבל זה לא משנה, כי הדמעות האלה והדמעות האלה מתגעגעות לאיזו מולדת, לילדות, למקום המוכר והחם".
אחרי שירות צבאי ושליחות בארה"ב החליטה אלקיים להירשם ללימודי אמנות וחינוך, ובמשך שנים אחדות הייתה מורה לאמנות לנוער בסיכון. בבית שלה תלויות תמונות שציירה מתוך תערוכות שהציגה, ועל הפסנתר מונחים ציורים של הזמרות שאת שיריהן היא מבצעת, כמו לין מונטי וזוהרה אלפסיה. "כנראה הלכתי בעקבות אבא, שהוא צייר ומורה לאמנות".
ובכל זאת, עסקת במשך השנים בעיקר במוזיקה. למה פתאום אמנות?
"היום אני מבינה שהרגשתי שאין לי איפה ללמוד את המוזיקה שאני באמת רוצה. היו בית ספר רימון והאקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל אלו מוסדות שמלמדים בעיקר מוזיקה מערבית, שלא כל כך עניינה אותי. חיפשתי משהו אחר שלא היה קיים. לצערי עד היום הוא לא בדיוק קיים. יש בתי ספר למוזיקה מן המזרח, אבל בעיקר של המזרח התיכון, לא ממש של המוזיקה מן המגרב".
אלקיים לא הפסיקה לחפש, ובגיל 28 החליטה לנסוע למרוקו, ביקור ששינה את חייה. "רציתי לבדוק מה הסיפור סביב המקום הזה ששמעתי עליו כל כך הרבה. ארזתי תרמיל ונסעתי עם חברה. עד אז בכלל לא ידעתי שאני יודעת לדבר מרוקאית. בשבוע הראשון שברתי שיניים, ובשבוע השני עלו לי מילים בראש שלא ידעתי שאני יודעת. כשחזרתי לארץ התחלתי מיד בלימודי ערבית".
הביקור במרוקו היה מטלטל מבחינתה גם בהקשר היהודי. "ברגע שפתחתי את החלון למרוקאיות שלי, נפתח גם החלון ליהדות. פתאום הכרתי את היהדות שלי טוב יותר. ההורים שלי היו מבקרים במרוקו וחוזרים עם תמונות של בתי קברות. אני אמרתי שאני רוצה ללכת לראות את הצעירים. בסוף החוויות הכי מרגשות היו בבתי הקברות ובתי הכנסת. העוצמה של לעמוד בבית קברות יהודי עם טקסטים מטריפים בעברית על הקברים היא לא תתואר. בטיול פגשתי באנשי המקום, מוסלמים, שסיפרו לי על התקופה שבה היהודים גרו שם ועל הרושם האדיר שהם השאירו. ביום כיפור עשינו סיבוב בבתי הכנסת, וראינו יהודים שמגיעים ממקומות מרוחקים כדי שיהיה מניין. ראינו רצון עז להיאחז ולשמור על הנותר. צריך להבין שהעושר התרבותי שהשארנו במרוקו הוא מטורף".
מה למדת שם?
"משהו שחסר לנו פה, והוא חוסר הפחד מלהיות מורכבים. בקזבלנקה יש אנשים שנראים כמו צרפתים או ספרדים, יש מקומות שהם כמו המזרח התיכון ויש פינות עם אווירה של שדרות רוטשילד. קיים תמהיל נכון בין אנדלוסי למזרח תיכוני, וגיוון מבחינת תרבות, מסעדות, בנייה ומרקם אנושי. בארץ יש לנו גיוון, אבל חוששים כאן מהשפעות זרות. תשמעי את תחנות הרדיו שלנו, תראי מה אנחנו לומדים בבית ספר, הכול עדיין עם חומות. לומדים רק על הפוגרומים, וזה חשוב, אבל ההיסטוריה מורכבת יותר. המציאות היא לא שחור־לבן. מסתירים את העובדה שהיו גלויות שהיה בהן טוב והיה מה ללמוד מהן. הפחד הזה מגיע ממקום מתנצל ופחדני, והוא קיים כי חייבים להצדיק את זה שאנחנו פה בארץ. אבל ההצדקה היא האמונה והעובדה ההיסטורית שכולם באו לארץ הקודש".
כלומר יש פחד מהמילה הזו, גלות?
"כן, ואני לא מפחדת מהגלות. גיליתי שיש לי המון מה ללמוד ממנה. היהודי הוא לא יצור אחיד, הוא יכול להיות מרובה עמדות והשפעות. מי שמפחד הופך אותנו לעניים יותר. אנחנו צריכים ללמוד את המסורות ולהכיר את הדמויות. אני לא מפחדת מהשורשים שלי, להפך - אני מפחדת שיום יבוא ויסתכלו עלינו כשישים שנה של היסטוריה במקום אלפיים".
מאז הקלטת השיר ליום ההולדת של אמה עברו חמש שנים, שבמהלכן המשיכה אלקיים לעבד ולבצע שירים של יוצרים נשכחים מצפון אפריקה, וגם לכתוב בעצמה שירים מקוריים במרוקאית. "מדובר בתהליך מורכב", היא אומרת על הכתיבה בשפה הזרה. "אני בכל זאת ילידת הארץ והשפה שלי היא עברית. מרוקאית היא לא שפת אמי אלא שפת סבתי. אני כותבת בעברית, מתרגמת למרוקאית בצורה הבסיסית על פי הבנתי, ואז הולכת ונעזרת באנשי הדור הראשון או במומחים.
"כשחזרתי מהביקור במרוקו נרשמתי ללימודי ערבית ולמרות שהשפה הערבית שונה מהשפה היהודית־מרוקאית, הידע הזה עוזר לי מאוד בתהליך הכתיבה היום. לאחרונה נפתח קורס ליהודית־מרוקאית בספרייה הלאומית, עם ד"ר משה כהן, וכמובן שנרשמתי. אני גם יוצרת קשר בפייסבוק עם חברים ממרוקו, שמאוד מדייקים אותי. לפעמים יש התלבטויות. יש מילים שאנחנו היהודים אומרים ובמרוקו הפסיקו להגיד, ואני צריכה לבחור האם להשאיר את המילה היהודית. לרוב אני בוחרת להשאיר, כדי להיות נאמנה לעצמי. אז במרוקו פחות אנשים יבינו, אבל הם ישאלו ויידעו שככה היהודים אומרים".
מאז הביקור הראשון במרוקו הופעת שם כמה פעמים בקונצרטים ופסטיבלים.
"כן, וזו הייתה חוויה מרגשת ומפחידה, כי מי שחי את השפה הזו קולט שאני צברית ושיש לי מבטא אחר. אבל הפרגון, האהדה והקבלה היו מדהימים. הם כל כך התרגשו לראות כמה חשובה לנו הזהות היהודית המרוקאית שלנו וכמה אנחנו גאים בה. זה עורר אצלם גאווה, וגם אצלנו. היה רגע של נחת, תחושה שעשינו כאן משהו טוב".
איזה סוג קהל מגיע להופעות שלך?
"כולם. מגיעים מזרחים ואשכנזים, צעירים היפסטרים מתל־אביב וסבתות מרוקאיות מדימונה, כל קשת הגוונים. מי שאוהב מוזיקה אוהב מוזיקה, זו שפה אוניברסלית. אנשים כבר לא מפחדים להיות מקוטלגים בקהל זה או אחר, והם הולכים להופעות של מוזיקה מזרחית לצד קונצרטים של הפילהרמונית, ולא מתנצלים על זה. אני חושבת שזו תעודת עושר לחברה שלנו, זו בעיניי החברה הישראלית האמיתית".
כשאני שואלת אותה איך היא מגדירה את עצמה, היא מחייכת, כמורגלת בשאלה. "אנחנו כבני אדם תמיד זקוקים להגדרות, ולפעמים בא לי למרוד בזה. תראי, אני נטע אלקיים, ילידת נתיבות. כל מקום שגרתי בו הוא חלק מהזהות שלי, כל מקום שלמדתי בו, כל אדם שפגשתי בו. אני יהודייה, מרוקאית, ישראלית, הכול ביחד".
ריבוי הזהויות לא יוצר לעתים קונפליקטים? זה לא מבלבל?
"אני מנסה שלא. לפעמים זה קשה. לדוגמה, אני אומרת שאני מרוקאית, אבל כשאני רוצה לכתוב במרוקאית או לייצר משהו במרוקאית זו קריעת ים סוף. תהליך היצירה קשה מאוד, ואני לא ילידת קזבלנקה. אז אני נהנית להגדיר את עצמי בכל ההגדרות האלה, אבל לא תמיד אני שלמה איתן עד הסוף; לא עם הישראליות, לא עם היהדות ולא עם המרוקאיות. מובן שלפעמים ההתנהגות של החברה מסביב משפיעה על איך שאדם מרגיש כלפי הזהות שלו. כשקורים דברים טובים הוא מתגאה, וברעים הוא מתבייש. אבל מעבר לקולקטיב, אני כאדם חווה את הזהות הזו במלואה, כל הדברים קיימים בי בבת אחת ובו זמנית, ואני משתדלת שהם יחיו בשלום אחד עם השני".
כבר שמונה שנים שהיא גרה בירושלים יחד עם בן זוגה עמית חי כהן, ששותף לתהליך היצירה שלה מתחילתו כמלחין, מעבד ופסנתרן. "שנינו ילידי נתיבות ועברנו מסע דומה. היינו קולגות במשך שנים, עבדנו ביחד, ובשלב מסוים התאהבנו והחלטנו להיות ביחד. לפני שש שנים הגענו לדירה הזו בשכונת הקטמונים, הבית הראשון שלנו. התחתנו פה, בבית הכנסת מול הבית. כשהגעתי לירושלים רציתי לגור במקומות הקסומים, אבל כשחיפשנו בית הגענו לדירה הזו. זה היה בסוכות ועשו קידוש בכל המרפסות בסביבה, ואמרתי לעמית - זה פה, המקום שהכי מזכיר את נתיבות, כאן אני מרגישה בבית".
למה דווקא ירושלים?
"ירושלים היא העיר הכי קוסמופוליטית שיש לנו. אני יכולה ללכת ברחוב ולשמוע מצד אחד יידיש, מצד שני ערבית ומצד שלישי רוסית. אני נהנית מהמגוון ולא אוהבת לגור במקומות שבהם כולם נראים אותו דבר. מעבר לכך, הקטמונים היא שכונה מסורתית. מרגישים אווירת שבת וחגים, יש שכנויות, מחליפים סירים, מעלים צלחות. תחושה של בית".
בבית היפה והמואר, המלא בפרטי אמנות ורהיטים אוריינטליים, בני הזוג מקיימים לעתים ערבי שירה וניגון שהמשתתפים בהם באים מכל גוני קשת האוכלוסייה. "השירה בערבית מחברת בין אוכלוסיות, ואפשר למצוא אצלנו יהודים וערבים יושבים זה לצד זה. הופענו עם מוזיקאים ממזרח העיר, ויש לנו קשר לקהילה היהודית וגם המוסלמית במרוקו, ובכל פעם שמישהו בא לבקר בארץ הוא מגיע אלינו. מבחינתם אנחנו עושים כבוד למולדת ומשמרים את התרבות המרוקאית. כשמרוקאי פוגש מרוקאי, לא משנה מאיזו דת, התחושה היא של בן משפחה".
על ההתגברות של השיח המזרחי בארץ בשנים האחרונות היא אומרת: "זה חיובי, אבל אני מקווה שיום אחד זה לא יוגדר כ'שיח מזרחי', אלא כשיח של זהויות היסטוריות שנכתבות בצורה שוויונית ונלמדות בבית הספר בצורה שוויונית. גם ההגדרה של מזרחיות היא בעייתית. הכניסו את כולנו לתוך ההגדרה הזו, וגם זה עוול. הרי ההיסטוריה של יהודי מצרים כל כך שונה מזו של יהודי איראן ומזו של יהודי מרוקו".
שוויון בייצוג, היא אומרת, ממש לא מספיק. "אפשר למצוא מרוקאים שנמצאים בכנסת, אבל כמה מהתרבות המרוקאית הם מקדמים? כמה באמת חשוב להם שההיסטוריה תיכתב בספרים או שהמוזיקה האנדלוסית תמשיך להיות קיימת? פייטנים שעושים לילות כימים ונוסעים ממקומות שונים בפריפריה כדי ללמד את הדור החדש חייבים להיות מתוגמלים ומתוקצבים. ברוך השם כשאני התעוררתי מהחלום שלי הייתה לי שוקת לשתות ממנה, וזה בזכות אותם אנשים ששימרו את התרבות הגדולה הזו, כמו שעשה רבי מאיר עטיה בספרו 'מאיר השחר', שקיבץ את כל התפילות וטעמי המקרא בנוסח מרוקו במפעל חיים מטורף. אלו הדברים שצריך לתמוך בהם. במפעל של 'קהילות שרות', במוסד הפיוט. מסורות יקרות מפז שחייבים להשקיע בהן כדי שיעברו לדורות הבאים ולא ייכחדו".
מה את חושבת על מוזיקת הפופ הים תיכוני שפורחת במוזיקה הישראלית היום?
"הם עושים עבודה מדהימה. המוזיקה המזרחית היא סטייטמנט, הצהרה שאנחנו במזרח התיכון. זו מוזיקה חשובה שעשתה מהפכה והיא מביאה הרבה שמחה. אני בעד מוזיקה שימושית, מוזיקה שרוקדים ושמחים איתה. לכל ז'אנר יש תפקיד, ואני לא אוהבת שעושים היררכיות ומקטלגים ואומרים שזה גבוה וזה נמוך. מצד שני אני חושבת שהמקום המוזיקלי שאני נמצאת בו עדיין מצריך המון עבודה ותמיכה".
זו לא מוזיקת מיינסטרים. מן הסתם לא נמצא אותה בגלגלצ.
"היא יכולה להיות שם, אם רק נחליט. המוזיקה שלנו היא לא שימור של מה שהיה פעם, אנחנו לוקחים את המסורת המוזיקלית הזו אלינו ומעבדים אותה בצורה שרלוונטית לחיים שלנו היום. יש השפעות מוזיקליות מבחוץ. גדלנו בישראל, והאוזן שלנו בכל זאת הייתה קודם כול מערבית. ספגתי את המוזיקה המרוקאית באירועים ובחאפלות אבל בפועל שמעתי רוק, בלוז, סול ומוזיקה שחורה. ההשפעות האלה קיימות וניכרות בעיבודים ובפרשנויות שאנחנו נותנים
למוזיקה".
בסוף השנה ייצא אלבומה הראשון של אלקיים, והיא מגדירה אותו כ"יצירה מרוקאית ישראלית עכשווית".
"היום אני בקיאה יותר במסורת ויכולה לגשת אליה לא מתוך חיקוי, אלא ממקום של יצירה חדשה, שנסמכת על המסורת השירית האדירה הזו, אבל עם הסיפור, הטקסטים והלחנים שלנו", היא אומרת.
בימים אלו היא מופיעה במופע מחווה לשיריה של "הדיווה הגדולה ביותר שיצאה מיהדות מרוקו", זוהרה אלפסיה. "עד היום מדברים עליה במרוקו", היא אומרת. "ארז ביטון כתב עליה שיר מפורסם ובו הוא מדגיש את הפער הגדול שבין חיי הזוהר שלה במרוקו, שם רצו לנשק את שולי גלימתה, לבין חייה העניים באשקלון, כשהיא מוקפת בשיירי קופסאות סרדינים. השיר הזה מספר בעיניי את הסיפור של העלייה ממרוקו, של אלו שהלכו אחרי החלום והגיעו לפה חסרי כול.
"זוהרה התיכה בקול שלה את כל הסגנונות של צפון אפריקה. לפעמים היא נשמעה כמו זמרת אתיופית, לפעמים כמו זמרת אנדלוסית ולפעמים כמו חזן בבית הכנסת. היה בה משהו מאוד עממי, 'שעבי' בערבית. לא היה בה הדיסטנס של אום כולתום, אלא משהו מאוד נגיש וחם. מבחינתי לומר על מישהו שהוא עממי זה מחמאה גבוהה. שאלו פעם את מרסדס סוסה אם היא זמרת פולקלור, היא ענתה: 'אם פולקלור אומר להיות זמרת של העם, אז כן, אני גאה להיות זמרת של העם שלי'. זה מאוד דיבר אליי. גם אני מרגישה שאין שום בושה לגעת בפולקלור, להפך. אם אני מוגדרת כמישהי ששרה מוזיקה של עם או של קהילה, אני גאה בזה. אלו נעליים ענקיות להיכנס אליהן וכבוד גדול".
אקו"ם