ראשי » תרבות » קולנוע

מ"שטיסל" עד "נורמן": ריאיון עם נטע ריסקין

לנטע ריסקין לקח לא מעט זמן להבין מה היא רוצה לעשות בחיים. היום, אחרי שורה של תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע, היא כבר מרגישה בנוח עם התואר "שחקנית". בריאיון לרגל צאת סרטה החדש "נורמן" היא מספרת על העבודה לצד ריצ'רד גיר ויוסף סידר, מנסה להבין מדוע דלתות התיאטרון אינן נפתחות בפניה, ומגלה כיצד הצליחה להתחבר לדמות המזוהה איתה יותר מכול - גיטי מ"שטיסל"

די להיכנס לתפקיד יועצת קשרי החוץ של ראש הממשלה ב"נורמן", סרטו החדש של יוסף סידר,  נפגשה השחקנית נטע ריסקין עם ברכי ספרונג, לשעבר יועצת קשרי החוץ של ראש עיריית ירושלים, ולמדה ממנה את כל הניואנסים הקטנים. "אחד הדברים שברכי לימדה אותי הוא שהתיק שלך חשוב מאוד", מגלה ריסקין, "התיק של העוזרים הוא סוג של סמל סטטוס, לפיו רואים אם אתה מישהו או לא. על ראש הממשלה רואים שהוא מישהו, אז כל האנשים מסביבו צריכים לדרוש את מקומם. שנית, התיק הוא סוג של הגנה. כשאת נושאת תיק גדול הוא משמש סוג של חציצה והגנה ממי שבא מולך".

סרטו של סידר נפתח מול חלון הראווה של חנות בגדי יוקרה לגברים בניו־יורק, בפגישה בין נורמן אופנהיימר, מאכער יהודי, ומיכה אשל, חבר כנסת המחשב את קץ הקריירה שלו לאחור. זו אינה פגישה מקרית. אופנהיימר, שתמיד מחזיק בכיס כמה רעיונות חוקיים יותר או פחות, אורב לאשל. הפגישה מסתיימת בזוג נעליים במחיר שערורייתי שאופנהיימר רוכש לאשל במתנה, בתקווה שיום אחד המתנה הזו תשתלם לו. כך מתחיל סרטו החדש של יוסף סידר "נורמן", שכותרת המשנה שלו מגלה כי הוא מגולל את סיפור "עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו־יורקי".
 
שלוש שנים עוברות, הגלגל מתהפך, ואשל (ליאור אשכנזי) חוזר לניו־יורק, הפעם כראש ממשלת ישראל. נורמן (ריצ'רד גיר), שבמשך שנים מנסה להגיע למוקדי ההשפעה הניו־יורקיים, עולה על הסוס והופך לדמות מחוזרת. מכאן העניינים רק מתחילים להסתבך.

עם אשל מגיעה גם יועצת קשרי החוץ שלו, חנה מרקוביץ', בגילומה של ריסקין. תפקיד קטן לצד כמה כוכבים בינלאומיים (בנוסף לגיר מככבים גם סטיב בושמי, מייקל שין ודן סטיבנס), אך ריסקין מבצעת אותו בחן רב. "זה תפקיד קטן, אבל היה קשה לקבל אותו כמו תפקיד גדול", אומרת ריסקין, "וזה בהחלט כבוד להיות חלק מהסרט ומהקאסט. תמיד חלמתי לעבוד עם יוסף סידר ועכשיו החלום התגשם". התפקיד של חנה כולל משימות חשובות יותר ופחות, אך המשימה המרכזית שלה, כפי שהיא מוצגת בסרט, היא בעיקר להדוף "נורמנים", המבקשים את קרבתו של ראש הממשלה.

מה למדת על יועצים פוליטיים?

"האנשים האלה כל הזמן הודפים. יושב ראש הממשלה או ראש העיר, מסביבו שלושה יועצים שכל אחד לוחש לו באוזן מה לומר, זה הופך אותו לסוג של בובה על חוטים שכל הזמן מפעילים אותה, כמו טמגוצ'י. כל מיני אינטרסים של אנשים מופנים כלפי הבנאדם הזה, ובאמצע אתה. זה מגדיל את האגו שלך בסופו של דבר".

יוצא שרוב הזמן על המסך את עסוקה בלסנן שיחות לראש הממשלה.

"זה חלק גדול מהתפקיד של יועצים. לסנן. לשמור על סביבה שקטה עבור האדם שהם עובדים עבורו. גם ברכי אמרה לי שזה מה שהיא עושה, כי אין ברירה וכל הזמן יש נורמנים בטלפון. היא לא יכולה להעביר אותם, אז היא מדברת איתם ומנסה לעזור להם, וכשצריך היא מסננת".

קצת אכזרי.

"חנה לא רעה. היא עובדת בשביל מישהו וזה מה שהיא צריכה לעשות. ברגע שזה 'נורמנים' היא לא מתייחסת אליהם כאל ישויות נבדלות עם מאפיינים, הג'וב שלה הוא פשוט להדוף אותם. בעיניי היא אחד האנשים הפחות רעים בסרט, כי בסוף היא היחידה שבאמת חומלת על נורמן".

זהו סרטו החמישי של סידר, והראשון בשפה האנגלית. קדמו לו "ההסדר", "מדורת השבט", "בופור" ו"הערת שוליים" - כולם זכו להצלחה גדולה ובפרסים יוקרתיים. השניים האחרונים אף היו מועמדים לאוסקר. סידר לא הלך רחוק מדי עם ההשראה לדמות המאכער; קשה להתעלם מהקווים המקבילים למאכער יהודי אמריקני שעלה לכותרת בעקבות פרשיות אולמרט, משה טלנסקי, שהיה נשוי במשך שנים רבות לדודתו של סידר, אחות אמו. לאורך הסרט נורמן מנסה לחבר בסדרת עסקאות בין ראש ממשלת ישראל לבין האחיין של נורמן, רב שקהילתו במשבר, ובין טייקונים עסקיים. לכל אחד מהם יש אינטרס: עוד כסף, עוד השפעה, עוד כוח. אך מעבר לכך, המשותף לכולם הוא הרצון להיות שייך.

"יוסף יודע בדיוק מה הוא רוצה", אומרת ריסקין, "יש לו ויז'ן בראש, הוא עומד על הסט ורואה משהו שאתה לא רואה, ויודע בדיוק איך הוא רוצה שהדברים ייראו. הוא מאוד יצירתי, ומאוד־מאוד דייקן. אני אוהבת את זה. זו לא מגרעה, להפך. אני לא יכולה לסבול שבמאי לא יודע מה הוא רוצה".

כמו הערת שוליים, גם "נורמן" הוא סרט על הסתבכויות בירוקרטיות. יש בו רק שני גיבורים ראשיים, אין בו יחסי משפחה, רומנטיקה, אקשן או סצנות פשע, ובכל זאת, בדרכו הסידרית ומלאת ההומור, הוא מצליח לרתק אותך למסך הגדול במשך שעתיים. "כמה סרטים יש לך על הסתבכות בירוקרטית?" שואלת ריסקין, "אם היו אומרים לי על מה מדבר 'הערת שוליים', לא יודעת עד כמה זה היה מושך אותי לראות סרט על שני חוקרי תלמוד, אבל הסרטים שלו הם לא על חוקרי תלמוד או על בירוקרטיה. הבירוקרטיה רק מחפה על יצר גדול שמנסים להשתיק כדי להיות מתורבתים. ב'הערת שוליים' זה יצר הקנאה, וכאן זה הרצון להיות שייך.

"בסרט הזה כולם רוצים להיות מישהו.גם חנה רוצה להיות מישהו, גם דובי היועץ של ראש הממשלה רוצה להיות מישהו, ובטח נורמן. מה שאני אוהבת בסרטים של סידר, זה שהוא מוצא את היופי בבירוקרטיה. אנחנו לא יכולים להתנהל עם היצרים שלנו בחוץ, לכן המצאנו את הבירוקרטיה, סוג של פילטר בפני העולם. הפכנו לבני אדם מתורבתים, אבל מתחת לזה אנחנו עדיין חיות מלאות יצרים".

כשצפיתי בסרט, כאן בישראל, צחקתי על דמותו של היהודי המאכער והתככן. אבל עם זאת, כישראלית ויהודייה גאה, מצאתי את עצמי מתכווצת בכיסאי ממבוכה, כי "מה יגידו עלינו בעולם". נורמן הוא קצת כמו שיילוק מ"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, פייגין מ"אוליבר טוויסט" של דיקנס וליאופולד בלום מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס; דמויות שלא עושות חסד עם העם היהודי ומציגות אותו כתככן ותחמן. ריסקין חולקת עליי.

"לא הייתי אומרת שהסרט אנטישמי", היא אומרת, "אנטישמי זה כשמישהו אחר עושה את זה, כשהוא לא מכיר אותנו, כשהוא לא יהודי ולא מדבר את השפה. פה מדובר במקרה ספציפי ואלו דברים שקורים כאן. האם זה מוציא אותנו רע בעולם? כאלה אנחנו. אפשר להגיד שזו עלילת דם על יהודים, אבל מה לעשות שזה באמת המצב".

הצילומים לסרט החלו ב־2015, בדיוק בתקופת משפטו של אהוד אולמרט, והוא עולה לאקרנים כעת, על רקע חקירת נתניהו. "מה שעצוב הוא שהסרט היה רלוונטי אז, והוא רלוונטי היום בדיוק באותה מידה, רק ראשי הממשלה התחלפו", אומרת ריסקין. "יש לנו נשיא לשעבר וראש ממשלה בכלא, שרים שנכנסים ויוצאים משם, מערכת יחסים של קח ותן עם ארצות־הברית שלא ברורה דיה. אם אנחנו לא רוצים להיראות ככה בעולם, אנחנו צריכים להשתנות. לא לשנות את הבבואה שאנחנו מראים לעולם. אי אפשר להתנהג לפי נורמות כאלה ולהגיד 'אל תוציאו אותנו ככה'".

ובכל זאת, אמא שלי לימדה אותי שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ, בטח לא לעיני כל העולם.

"זו לא המטרה של יוסף. הוא אוהב את הדמויות שלו, הוא לא מציג אותן בשנאה. הוא לא הפך את הרבי לדמות נכלולית שרוצה רק כסף, אין סטריאוטיפים יהודיים דווקא, יש המון חוסר. כולם רוצים להיות משהו ולהתקדם".

ונעבור לשאלה הפרובינציאלית: איך היה לעבוד עם כוכבים בינלאומיים כמו ריצ'רד גיר וסטיב בושמי?

"התרגשתי מאוד. אם אגיד שלא, אני אשקר. אז היה לי יום שלם של התרגשות, אבל למחרת מתרגלים לזה. הם בני אדם רגילים, לטוב ולרע. ההילה והזוהר מתפוגגים. שנה לפני כן עבדתי עם נטלי פורטמן על 'סיפור על אהבה וחושך' כל יום, ועבדתי איתה על המבטא שלה. מתרגלים לזה, בסופו של דבר הם בני אדם. לפני כמה שנים הייתי בפסטיבל ברלין והוצג שם סרט עם כריסטוף וולץ. בסוף ההקרנה הוא נשאר ולחץ לי את היד ואני כמעט התעלפתי, רצתי לבמאית של הסרט שלי ואמרתי לה 'וואו, הוא לחץ לי את היד', אז היא ענתה לי: 'מה את מתלהבת? את עובדת עם נטלי', אבל באותה תקופה היא כבר נהייתה דמות רגילה בחיים שלי.

"מה שהדהים אותי זה שבהתחלה חשבתי שכל הכוכבים הללו הם סוג של דיוות מסוממות מתהילה ומשיכרון חושים, אבל גיליתי שהם כמו ספורטאי־על, לא משנה כמה סרטים הם עשו קודם, הם באים לפני הזמן, כל הזמן עובדים, עושים חזרות, מקצוענים. ממש יפה לראות איך שהם לוקחים את התפקיד ברצינות".

ריסקין (40) היא מה שניתן לכנות "לייט בלומרית" (זוכה לפריחה מאוחרת). את קריירת המשחק שלה החלה רק בגיל 30, ועד אז הספיקה ללמוד קולנוע ולהפסיק, לשמש כאסיסטנטית לווטרינר, לכתוב בעיתון, לגור בברלין ולחזור ארצה. היא התפרסמה לראשונה אחרי ששיחקה במיני־סדרה זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה "להוציא את הכלב".

"למדתי קולנוע בסם שפיגל, ואיכשהו התגלגלתי למשחק", היא נזכרת, "תמיד זה היה 'משהו נוסף שעושים', והייתי צריכה לקבל החלטה אם אני הולכת על זה או לא. ובאמת, 'להוציא את הכלב' הכניס אותי לעולם הזה. היום כשאני מסתכלת לאחור אני רואה שהיה לי המון מזל, בזמנו לא התייחסתי לזה ככה".

מתי ידעת שאת באמת שחקנית?

"מתי סופר יודע שהוא סופר? אחרי הספר הראשון, השני? אנשים שלמדו משחק יודעים שהם שחקנים כי הם סיימו לימודי משחק, אבל אני לא סיימתי. קראתי לזה 'אני משחקת'. התחלתי ללמוד משחק באופן פרטי. אחרי כמה תפקידים, השקעה ולמידה, יכולתי לקרוא לעצמי שחקנית".

בשנים האחרונות שיחקה ריסקין בשני סרטים גרמניים, בסדרה "תא גורדין" ובשלל פרסומות, אך התפקיד שמזוהה איתה יותר מכול הוא דמותה של גיטי וייס, בתו של שולם שטיסל ואחותו של עקיבא מהסדרה "שטיסל". גיטי היא אם חרדית לחמישה שבעלה ליפא, העובד כשוחט בחו"ל, נעלם יום אחד, ומותיר אותה לטפל בילדיהם לבד ולפרנס את הבית. ההצלחה של שטיסל תפסה אותה לא מוכנה. כשהסדרה צולמה היא לא האמינה שמישהו יצפה בזה. הרייטינג והתגובות לעונה הראשונה היממו אותה. "זה שינה את כל מה שחשבתי פעם על מה זה להיט ודאי ומה לא", היא מודה. "חשבתי: מי יראה סדרה ב־yes על דוסים, כמה אנשים הולכים כבר לראות את הדבר הנישתי הזה? וטעיתי בענק".

איך את מסבירה את ההצלחה האדירה של הסדרה?

"אנשים מתחברים למוצר שהוא באמת טוב. מדברים על זה שצריך להוריד את הרמה כדי לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, וזה לא נכון. דברים שהשתתפתי בהם שנעשו במטרה לפנות לקהל רחב לא הצליחו כל כך. סידר אמר לי שכשאתה מצליח להיות ספציפי, אז הקהל איתך, וכשאתה כללי אתה לא כל כך מצליח. קשה להיות ספציפי, לדייק משהו, אבל כשאתה מצליח - הקהל איתך".

והקהל יזכה לעונה שלישית סוף־סוף?

"העונה השלישית נמצאת כרגע בתהליכי כתיבה, כך שייקח עוד זמן".

את חילונית, רווקה ותל־אביבית, איך היה לשחק אמא למשפחה מרובת ילדים ממאה שערים?

"לא שיחקתי אישה חרדית, שיחקתי את גיטי. אחת הסיבות ששטיסל אמינה היא בגלל שאנחנו לא משחקים חרדים, אלא משחקים אנשים, שבמקרה יש להם זקן או מטפחת. המגזר החרדי הפסיק להיות מגזר עבורי, הכרתי במהלך ההכנה לתפקיד אנשים חרדים שהפכו לחברים עד היום.

"גיטי היא אישה חזקה במיוחד. אין לה הרבה כלים או הכשרה לדברים, אבל עם מה שיש לה היא משיגה מה שהיא רוצה, כל הזמן משיגה מה שהיא רוצה. היא פועלת בשקט וליפא חלש ממנה. כשאת שומעת סיפור על גבר שעוזב את אשתו בדרך כלל הוא החזק, כאן היא יותר חזקה וחכמה ממנו, היא פועלת מצו לבה ומגלה את היכולות שלה".

היית יכולה לחיות בעולם החרדי?

"לא, זה משהו שאני לא הייתי עומדת בו. הם די חיים מחוץ לעולם. אני לא יודעת אם להיות מחוץ לעולם זה דבר טוב או רע, אבל אני רגילה לחיות בעולם. לאורי אלון, מיוצרי הסדרה, יש משפט: 'האנושות זו רכבת נוסעת, כולם נוסעים עליה וגם החרדים, הם פשוט בקרון האחורי'. מה שכן גיליתי זה המון סקרנות אלינו, החילונים. אנשים שעבדו איתנו היו אנשים מאוד סקרנים ופתוחים, וזה כן משהו שהייתי רוצה שיקרה, שיהיה יותר שיח ודיבור בין העולם החילוני לחרדי, כי בתחושה שלי יש קיר שאי אפשר לעבור אותו".

בילדותה בתל־אביב שכנו ליד הבית שלה ישיבה וגן של הציבור החרדי. בשדרות ח"ן, ליד הבית של סבתה, הייתה פוגשת ילדים חרדים ומשחקת איתם, אבל ככל שהלכו וחלפו השנים, נפסקו המשחקים הללו. "קצת עצוב שיש היום מגזר שאתה לא יכול להיות בקשר איתו, אנשים שאנחנו לא מחליפים איתם מילה".

היא בת לזוג אדריכלים, אריק ויעל, ונכדתו של האדריכל אשר גליברמן. עד היום מלווים אותה רגשות אשם על כך שקטעה את השושלת המשפחתית ופנתה למשחק. אגב עיצוב, אחד הדברים שהפריעו לה במגזר החרדי הוא חוסר המודעות לאסתטיקה בבתים וברחובות: "כמעט כל הבתים זהים זה לזה, לא מאופיינים. בעולם שלי, כשאת נכנסת לבית של הורים, או של אנשים צעירים או עם זיקה לאמנות, או לבית של רווק, את יכולה לאפיין את הבנאדם. אבל שם הבתים אחידים מאוד - ארון ספרים גדול, פינת אוכל גדולה לאירוח. הכול פרקטי מאוד. גם הפרחים הם מפלסטיק כי זה פרקטי ולא צריך להשקות. באחת השבתות שבילינו במאה שערים ראיתי ברחוב הררי זבל, שאלתי את אחד המדריכים שליוו אותנו איך זה יכול להיות חגיגי או נעים למישהו, והוא הסביר לי שבאיזשהו מקום הם בכלל לא רואים את זה".

אביה הוא ניצול שואה, ועד היום השואה מאוד נוכחת בחייה. כבר בתור ילדה לימדה את עצמה להתחזות למישהו אחר, למקרה שתפרוץ מלחמה והיא תצטרך להימלט, או להיטמע בשטח זר: "בכלל, היכולת לשחק היא יכולת מאוד חשובה להישרדות. ואולי משם התחילה קריירת המשחק שלי. השואה היא מצב קיצון שמאפשר לבחון לפיו התנהגויות שונות. זו אמת מידה להרבה דברים".

איך זה משפיע עלייך?

"אני תמיד מפחדת שמשהו נורא הולך לקרות. שאני על זמן שאול לפני שהולך לקרות אסון. בינתיים הוא עוד לא קרה, אבל תמיד יש אפשרות כזו".

ובכל זאת בחרת לגור תקופה בברלין.

"גרמניה ההיא, של פעם, לא באמת קיימת במציאות, אלא יותר בראש שלי. אני מאוד מפחדת מזה שהדור של אבא שלי יילך ואני נשארת עם משהו שתופס חלק נכבד מהראש שלי. אבא שלי, אגב, לא החדיר בי שום שנאה, לא לגרמנים ולא לאף אחד אחר".

שיחקת בקולנוע ובטלוויזיה, יש סיכוי שנראה אותך בתיאטרון?

"אני מאוד רוצה להיות שם, אבל בינתיים אין לי דריסת רגל, אולי כי לא למדתי משחק, וזו קליקה אחרת של שחקנים. אומרים שמשחק בקולנוע ומשחק בתיאטרון הם שני דברים שונים, ואני אומרת: 'תנו לי הזדמנות, תעשו לי אודישנים ותראו אם אני טובה או לא'. אבל זה נראה כאילו לא מוכנים לפתוח את הדלת הזו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg