ראשי » תרבות » טלוויזיה

גמר "דה וויס": לפחות הביצועים היו סבבה

גמר העונה הרביעית של "דה וויס" אמנם היה מוצלח מבחינה מוזיקלית, אך אפשר היה לראות שידור חוזר של גמר העונה הראשונה ולא לשים לב להבדל. אחרי 14 שנה של אין ספור עונות ריאליטי מוזיקלי ארוכות ומעייפות, הגיע הזמן לנסות משהו אחר

ספירה לאחור, מוזיקה מרגשת ועוד אלמנטים נדושים – כך נפתח גמר העונה הרביעית של "דה וויס" שיכול היה באותה מידה להיות משודר כך ב-2014, 2010 או 2007, ואיש לא היה שם לב להבדל. למה? כי כלום לא השתנה – לא הפורמט, לא חוסר התחכום, לא הסגנון ולא השפה (כן כן, אתם עדיין "היחידים שקובעים").

כמו בעשרות אירועי גמר שהיו לפניו, גם הפעם המתמודדים קריינו את עצמם לדעת על רקע רגעים מהעונה והשתמשו במשפטים מקוריים כמו "הפכתי מילדה לנערה". גם המנחים ניסו כרגיל להקרין חגיגיות מוגזמת, צווחו כמו יוטיובר בן 15 וזייפו התמוגגות מול כוכבי העונות הקודמות ("האמת שהתגעגעתי", דקלם מיכאל אלוני. חבל שלא נתנו לו עוד טייק). ברור לכל שהסיבה לאירוח של מתמודדי העבר היא חיזוק המותג והוכחה שהוא מייצר כוכבים. יש רק בעיה אחת – גם את זה כבר ראינו, חווינו ושמענו בעשרות וורסיות עוד מימי "כוכב נולד", לפני 14 שנה. היה איזה מנטור ששאל פעם את הקהל שלו אם הם רוצים שינוי. האמת? נשמח. מאוד אפילו.
 
העונה הרביעית של הריאליטי המוזיקלי זכתה לפתיחת עונה מוצלחת במיוחד, אך הגיעה לישורת האחרונה באופן מקרטע מבחינת נתוני הרייטינג (זאת מבלי לקחת בחשבון את נתוני הגמר שיגיע מאוחר יותר). הסיבה לכך ברורה – הצופים מתעניינים הרבה יותר בשלב האודישנים שכולל את אלמנט הכיסאות המסתובבים. גם שלב הדו-קרב מצליח לעורר עניין, אבל אחר כך מגיע שלב ההופעות החיות שבפועל מזכיר את תכניות הריאליטי של העשור הקודם – מיקרופון, מצלמה וזמר ששולח אליה מבטים חודרים. איפה המסכים המתרוממים? הכיסאות המסתובבים? הצלחות המעופפות? אולי קצת מבאס להודות שאנחנו זקוקים לכל אלה כדי לצפות במה שאמורה להיות תכנית מוזיקלית, אבל לחשוב ב-2017 ש"דה וויס" ודומותיה הן רק תכניות מוזיקה זה די נאיבי. בכל זאת, כמה אפשר לצפות בזמרים, מוכשרים ככל שיהיו, מבצעים קאברים לאמנים אחרים?

אז הגענו למסקנה שיש צורך בשינוי, ונראה שגם אנשי "דה וויס" מודעים לצורך הזה. זה התחיל בליהוק המצוין של מירי מסיקה כמנטורית (חדה בהרבה מימיה ב"כוכב נולד"), המשיך בהופעת האורח+נשיקה של ריטה, ההפתעה שהכינו לג'וי נאג בדמות אביה שלא ראתה שנתיים (ד"ש לסבתא של מישה קירקילן), ובאופן כללי – נראה שבאמת שניסו לשמור שם על הצופים במצב ערות מתקדם. אבל איך זה מתיישב עם העובדה שהעונה כללה 26 פרקים? האם באמת יש צורך במספר כזה של תכניות כדי להעביר לצופים את החוויה? האם גמר בן פחות משעתיים וחצי (לא כולל ראיון עם הזוכה בתכנית שלאחר מכן) הוא גמר פחות טוב? שנים של עונות ריאליטי נמתחות ונמשכות הרגילו אותנו לספור עונות מ-20 פרקים ומעלה, אבל אפשר לתת כדוגמה הפוכה את העונה האחרונה והמקוצרת של "הכוכב הבא לאירוויזיון" שכללה תשעה פרקים בלבד, והייתה אחת המצוינות שלה. ניתן רק לקוות שיתר התכניות יאמצו את הקונספט או לפחות ייקחו כמה צעדים בכיוון.

ולבסוף, היה גם גמר. ארוך מדי, כמובן, אבל מושקע ומנוהל נפלא מבחינה מוזיקלית עם נאמבר פתיחה מצוין, ביצועים שובים של רוב המתמודדים וזוכה אחת צפויה למדי, אבל ראויה באותה המידה. גם שלומית מלכה, המנחה שהצטרפה בתחילת העונה וחיפשה את מקומה, מצאה אותו והשתפרה למדי במהלך העונה – סוג של זוכה נוספת מהעונה הזאת. מי שנותר לבסוף מחוץ לחגיגה הוא אביב גפן, שלאחר ההדחה הראשונה נאלץ להיפרד מהמתמודד האחרון (והמצוין) שלו, אלי חולי. "זה הסיפור של השמאל הישראלי", השתעשע גפן שנותר בודד מול שלושת המנטורים שעמדו עם המתמודדים שלהם. אולי אם "דה וויס" תצליח להמציא את עצמה מחדש, גפן עוד יזכה לחבוק פעם את כתפיו של מתמודד מתייפח שבדיוק התבשר שזכה ב"דה וויס". את הקול הזה בטוח יהיה מעניין לשמוע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg