בין אבֶל להצלחה: לירון בן שלוש מצאה נמל בית
את האתגרים שזימנו לה החיים לצד אחות בעלת מוגבלות שנפטרה, יצקה השחקנית והיוצרת לירון בן–שלוש לתוך סרטה עטור השבחים "את לי לילה", שזכה להצלחה מפתיעה. עכשיו היא מככבת בסרט חדש, "נמל בית", ונוגעת בסוגיות נפיצות של הורות, יחסי כוחות ונשים חזקות בעולם גברי
לירון בן־שלוש חלמה תמיד להגיע לחוף הים בחורף, ואף שהיא תל־אביבית, עבר זמן רב מאוד עד שזכתה להגשים את החלום. זה קרה לבסוף בחורף לפני שנתיים, כאשר השתתפה בצילומי הסרט "נמל בית". הסרט מתרחש רובו ככולו בנמל אשדוד וצולם בעיר הנמל, כך שלבן־שלוש נרשמו באותו חורף הרבה מאוד "שעות ים".בן־שלוש, שהתפרסמה בעיקר בזכות הסרט עטור השבחים "את לי לילה" שיצרה יחד עם בעלה אסף קורמן ובו שיחקה גם בתפקיד הראשי, משחקת הפעם את טלי, בתו הבוגרת של אהרון אביטן (יורם חטב), ימאי קשוח, השב הביתה לאשדוד אחרי שלושים שנה בים. כאן ממתינות לו בתו טלי ונכדתו, שאיתן הוא צריך לבנות מחדש מערכת יחסים, תוך שהוא מנסה להתגבר על ריחוק פיזי ורגשי של שנים. גם במישור המקצועי מחכה לו התחלה חדשה, כאשר הוא מתמנה למנהל מחלקת הים בנמל. אהרון נחוש לפעול גם על הקרקע, בנמל, עם אותם עקרונות ברזל שהנחו אותו בים, ומוביל קו חד של אמינות ומקצועיות. אלא שמהר מאוד הוא מגלה שהנמל הוא זירה מורכבת של מאבקים, אינטרסים ואגו, לצד גילויים יפים של סולידריות ואכפתיות לכל עובד, גם אם סרח.
טלי היא דמות רגישה, מכונסת ומתגוננת. אישה־ילדה שבמשך שנים גדלה אצל סבתה, בעוד אביה מסתובב בעולם באוניות, ואמה מתגוררת בשוודיה. כעת, כשהיא כבר נשואה בעצמה לעובד נמל ואם לבת, כניסתו של אביה לחייה מטלטלת אותה. "טלי מלאת מגננות", מספרת בן־שלוש על דמותה, "היא שומרת על עצמה מפני חידוש הקשר עם אבא שלה, כי היא לא רוצה להתאכזב. היא כועסת מאוד על אבא שלה. היא ילדה שגדלה בלי הורים, רק עם סבתא שלה. אבא שלה היה נוכח־נפקד, והוא מבחירה לא רצה להיות איתה כל השנים - זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לילד. אהרון לא יכול לחזור פתאום לחיים שלה ולצפות להיות חלק מהם. מצד שני יש בטלי כמיהה לאבא שלה. יש בה גם רכות אבל היא מתאימה את עצמה לסביבה. היא לא מפחדת מאף גבר - לא מבעלה, לא מאבא שלה, ולא חוששת להגיד את דעתה".
בסופו של דבר היא סוג של ילדה נטושה, אבל יש לכך סיבה.
"נכון, אבל בתור ילדה טלי לא רואה את המורכבות. ילד לא צריך לראות את המורכבות. לדעתי אף אחד לא צריך לעזוב ילד משום סיבה. אני מאוד נוקשה במקום הזה, ולא משנה מה הסיבה, הורים לא צריכים לעזוב את הילדים. נטישה היא דבר שאין חמור ממנו, זה שורט אותך. מה שטלי לא מבינה בהתחלה זה את המורכבות של אהרון. שיש בו משהו ששייך לים, הוא לא בנאדם של קרקע, וזה לא אומר שהוא לא אוהב אותה".
ולכן הוא מנסה להשקיע בחידוש הקשר.
”נכון, הוא משקיע מאוד בעניין, אבל היא חוסמת את עצמה. גם 'היריב' של אבא שלה בסרט, אזולאי (בגילומו של שמיל בן ארי, ר"ר), גידל אותה. וגם סבתא שלה מנהלת קשר איתו. זו באמת דרמה משפחתית ענפה ומסובכת. לא פלא שטלי מפחדת להיפגע, אבל בסופו של דבר כן מתגמש אצלה משהו".
התסריט ל"נמל בית" נכתב על ידי ארז תדמור ושלמה אפרתי, בין היתר בהשראת סיפור ועד העובדים של נמל אשדוד והחקירה נגד העומד בראשו, אלון חסן. בעלילה שזורים מתחים מעמדיים, קפיטליזם מול התארגנות עובדים, ניהול תקין, פעילות פלילית ועוד נושאים חברתיים. מצד שני מדובר בדרמה משפחתית אנושית יפה ומכמירת לב.
הסרט מעלה לדיון את סוגיית ההפרטה ואת ההתאגדות לוועדי עובדים. זה גרם לך לאמץ דעה מסוימת?
"אין שם ממש טוב או רע. אביטן שבא לנמל לעשות סדר הוא אדם ישר מאוד, אבל יש תחושה שהוא לא רואה את מה שקורה מסביבו. ואזולאי שמתעמת איתו הוא פועל שמעגל פינות, אבל הוא לא איש רשע. אפשר להזדהות עם כל הצדדים. הרגשתי את הכאב של כולם, זה לא שהסרט גרם לי לנקוט עמדה".
באחת מסצנות השיא בסרט משביתים עובדי הנמל את עבודתם ומפגינים מול ההנהלה. לבן־שלוש היה קשה לראות את האלימות בסצנה הזו: "לא פשוט לראות אנשים שכל חייהם עובדים במקום עבודה מסוים ואוהבים אותו, ואז באים ומרביצים להם. זה נורא. ללב יש נטייה ללכת עם מי שלא בעמדת הכוח, וזו גם שאלה ששואלים פה, מי בעצם בעמדת הכוח?".
מדובר בסרט גברי במיוחד. חבורות של גברים, פועלי נמל, מנהלים קשוחים. היה קשה לעבוד על סט כזה?
"האמת שכשקראתי את התסריט לא כל כך שמתי לב לזה, אבל כשראיתי את הסרט הבחנתי בגבריות השופעת. כשחקנית אני מחפשת תפקידים עם משמעות ולא רק תפקידים תומכים לגברים. ופה אהבתי את זה, שלמרות שזה סרט שמתפרץ ממנו משהו גברי מאוד, בתפקיד של טלי יש הרבה עוצמה, וגם בזה של ילנה המוכסת, שאהרון מתאהב בה. הן משמעותיות ופועלות מטעם עצמן בלי קשר לגברים. יש להן עבר והיסטוריה ובעיקר עוצמה".
בן־שלוש (33) נולדה בבת־ים וגדלה בחולון, הבכורה מבין שלושה ילדים. בתיכון למדה במגמת תיאטרון, אז נחשפה לפלאי הדרמה, והתאהבה: "כשנתנו לי לקרוא את 'חפץ' של חנוך לוין נפעמתי מהעובדה שאפשר ככה להיפתח ולהוציא רגשות על הבמה", היא משחזרת.
הלימודים עשו לה לדבריה "זיקוקים במוח", והמורים טיפחו אותה והאמינו בה. ההמשך לתיאטרון צה"ל היה טבעי מבחינתה וכשסיימה את שירותה ויתרה על הטיול הגדול לחו"ל והחלה ללמוד ב"ניסן נתיב". ההורים ליוו והאמינו בה לאורך כל הדרך. "הם היו מגיעים לכל הצגה ולכל תפקיד שעשיתי, אפילו הקטן ביותר, והביאו את כל החברים שלהם לצפות".
את הילדות וההתבגרות במשפחה אוהבת ותומכת ליווה גם צל כבד - הטיפול באחותה של בן־שלוש, נתי, שנולדה עם קשיים התפתחותיים מורכבים. "ברור שזה משפיע על הדרך שבה אתה מתעצב", היא אומרת, "זה חושף אותך מגיל צעיר למורכבות החיים. החיים הם לא תוכנית כבקשתך, אין מודל של משפחה מושלמת או בן־אדם מושלם. זה חושף אותך לעוד עולם. של ילדים אחרים, של משפחות אחרות".
לימים יצרה בן־שלוש עם בעלה אסף את "את לי לילה", סרט שיש בו נגיעות אוטוביוגרפיות לחייה. הסרט עוקב אחרי חלי (שגילמה בן־שלוש עצמה), מאבטחת בת 27 שמקדישה את חייה לטיפול באחותה גבי (דאנה איבגי), הסובלת מפיגור שכלי. ההורים בסרט לא נוטלים שום חלק בטיפול בגבי. כשנכפה על חלי לשחרר מעט את הטיפול באחותה, נכנס לחייה גבר (יעקב זדה־דניאל) והאיזון העדין בבית מתחיל להתערער. המחשבה על כך שיום יבוא ותכתוב סרט על עולמה של נתי, נבטה בה כבר בשנה ב' בניסן נתיב, בשיעור שבו התבקשו הסטודנטים להביא חומרים אישיים וליצור מהם משהו.
"הבנתי שהמקום של כתיבה ויצירה אישית זה המקום בשבילי, ובמשך הרבה זמן היו לי מחשבות של מה לעשות ואיך לעשות", היא מספרת, "רציתי לכתוב מחזה, אבל כל הזמן השתרבב לי הנושא של אחותי. רק כשמצאתי סיפור שהוא רחוק ממני, יכולתי לדבר על המקום הזה של אחות מיוחדת. למעשה לקחתי מרחק גדול מהחיים שלי, הרי הסרט בסוף שונה מאוד ממה שקרה אצלנו במשפחה - הוא מראה מה היה קורה אם לא הייתה לי משפחה תומכת, אם הטיפול בנתי היה מוטל עליי".
בעלה של בן־שלוש הוא עורך ובמאי סרטים, בנו של שחקן הקאמרי הוותיק יוסף כרמון. הם הכירו על הסט של סרט הגמר של קורמן, "מותה של שולה". בסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי שאירע במשפחתו, נאלצים בני משפחה להרדים את כלבתם החולה. אבי המשפחה מחפש שותפים למסע הקבורה של הכלבה, והנמשל הוא התמודדות המשפחה עם הזדקנותו של אביו. קורמן ליהק את בני משפחתו האמיתיים לסרט, ורק משבצת אחת הייתה חסרה לו - החברה שלו. בתפקיד זכתה בן־שלוש, ובהמשך הפכה מערכת היחסים אמיתית לחלוטין.
"לא הבנתי את התסריט של הסרט עד הסוף", מודה היום בן־שלוש, "אבל הערצתי את אבא של אסף. בגיל 16 בכיתי מולו ב'אשכבה' של חנוך לוין, אחת ההצגות הכי טובות שאי פעם ראיתי, ופשוט רציתי לשחק לצדו". הסרט הוצג בבכורה עולמית בקטגוריית שבוע הבמאים בקאן.
כשהחלה לכתוב את "את לי לילה", קורמן היה שותף מלא לתהליך: "היינו יחד שנתיים לפני שהתחלתי לכתוב. מרגע שהפכנו לזוג חיכיתי שהוא יעשה סרט ויכתוב לי תפקיד, וכשזה לא קרה פשוט עשיתי את זה בעצמי.
"באופן כללי, תמיד, כל דבר אני מראה לאסף, אין לי כתיבה לעצמי. רציתי שהוא יביים את זה, היה בי חשש שאולי הוא לא ירצה, אני לא רואה שום משמעות לכתוב משהו שאסף לא יביים אותו בסופו של דבר. מאוד מניע אותי לעשות דברים איתו יחד, למרות שיש לנו כל אחד את המקום שלו בנפרד. את רוב הדברים אנחנו עושים בנפרד. אני יותר משחקת מאשר כותבת והוא עושה דברים בלעדיי".
מתחילת העבודה על התסריט, היה ברור לבני הזוג מי תגלם את דמותה של נתי - חברתם הטובה, דאנה איבגי. על תפקידה המורכב, שבוצע באופן מושלם ואמין, זכתה איבגי בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בטקס פרסי אופיר 2014. "דאנה היא חברת ילדות של אסף", אומרת בן־שלוש, "היא למדה שנה מעליי ב'ניסן נתיב', ותמיד היינו חברים. כבר מהשלבים הראשונים הרגשנו שדאנה תעשה את זה. כל הנושא של הסרט היה נורא מדובר בבית, וכולנו, כולל דאנה, התעסקנו בתסריט".
העובדה שהייתה ביניכן היכרות מוקדמת הקלה על העבודה?
"כן, ברור. זה היה הרבה יותר נוח. דאנה הכירה את אחותי עוד לפני שהתחלנו לעבוד על הסרט, ובמסגרת העבודה על הסרט הפגשתי ביניהן, והיה להן חיבור חזק מאוד. באופן כללי, לעשות תפקידים של בעלי מוגבלויות זה משהו טריקי. אני נזהרת מזה מאוד, וידעתי ששחקנית כמו דאנה יכולה לקחת את התפקיד ולכבד אותו. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה לחלוטין, לא רק בגלל שאני קרובה אליה, אלא בגלל שהיא שחקנית מדהימה".
בן־שלוש לא צפתה את ההצלחה של הסרט. אחרי הכול, הנושא של בעלי מוגבלויות לא תמיד מושך צופים אל הקולנוע: "כתבתי את התסריט כמו במין דיבוק, רציתי שזה יגיע לכמה שיותר אנשים ומצד שני ידעתי שזה סרט שיש בו דמות עם מגבלה, וסרט שיש בו כאב, והוא לא סרט קליל שרואים אחרי העבודה. חשבתי שזה ירחיק אנשים, אבל זה לא היה שיקול עבורי. כן ניסיתי להקל על הצופים ולקרב אותם. גם אני וגם אסף חשבנו כל התהליך על הצופים, אבל לא ריחמנו עליהם".
החשיפה של הסיפור האישי בראיונות שבאו בעקבות הסרט, לא הייתה לה קלה. "לאט־לאט התחלתי לחשוף את עצמי בראיונות ובהקרנות טרום בכורה", היא מספרת, "קיבלנו כמות גדולה של אהבה. זה מאוד הפתיע והיה כיף".
מבול התגובות המרגשות המשיכו לזרום גם חודשים אחרי צאת הסרט: "קיבלתי מיליון תגובות, מהרבה אנשים, חלקם אנשים שקרובים לבעלי מוגבלויות. הרבה אמהות דיברו איתי על המקום ההורי. זה סרט על אמהות ועל היכולת לשחרר ולהבין את הצורך של השני לחיות. אני זוכרת במיוחד אמא של ילד אוטיסט שכתבה לי שזה שינה את עולמה. היא מבינה עכשיו את המשמעות של לשחרר".
נתי ידעה על הסרט? על גבי?
"לא. נתי לא הייתה במצב מתקשר כמו גבי. היא לא יכולה הייתה לראות את הסרט, אבל אולי היא הבינה בחושים אחרים את הנעשה".
באופן טרגי, במקביל לעליית הסרט ולהצלחתו, נפטרה נתי בגיל 22 כתוצאה מהתקף אפילפטי קשה שגרם לה להתקף לב.
הייתה בכך איזו הקלה?
"רק מישהו מבחוץ יכול לחשוב על זה ככה. כמשפחה אי אפשר שלא להתייחס לזה כטרגדיה. זה גם קרה באופן מאוד מפתיע, אז לא היו לי רגשות הקלה. אני לא יודעת אם החיים שלה היו קלים או לא קלים. ברור שהיא הייתה כלואה בגוף שהגביל אותה, אבל אני לא חושבת שהיא לא שמחה בחיים".
אז בזמן שהסרט שלך זוכה להצלחה אדירה, מתרחשת הטרגדיה עם אחותך. איך מכילים דבר כזה?
"זה היה קשה מאוד, הייתי צריכה להסביר לאנשים שהדמות בסרט היא לא של אחותי, כי כולם מיד עשו את הקישור הזה, ועיתונאים פנו אליי בלוויה עצמה. הייתה תקופה קשה של התמודדות עם אבל גדול וגם עם הצלחה, אבל ברגע מסוים הייתי חייבת להתנתק מהסרט. היה לי קשה שלוקחים את האבל הפרטי ומקשרים אותו להצלחה של הסרט, וגם העובדה שאני פתאום צריכה לדבר על זה עם אנשים לא הקלה. התזמון היה כואב מאוד, אבל עכשיו אני שמחה שהסרט יצא לפני שהיא נפטרה, וגם נראה לי כמו משהו שמוקדש לה, וסוג של זיכרון ממנה".
כשהיא לא מצטלמת לקולנוע, בן־שלוש היא שחקנית בתיאטרון חיפה, שם שיחקה בהצגות "8.48 פסיכוזה" וב"בעלים ונשים": "אני שמחה שכשחקנית אני יכולה לעסוק פעם בקומדיה, פעם בטרגדיה, פעם בסיפור אנושי, זה מגוון מאוד את החיים".
בימים אלו מצפים בן־שלוש וקורמן להולדת ילדם השני. בנם הבכור, אביתר, לומד בבית ספר דמוקרטי, ובינתיים, מתברר, מעדיף חשבון על פני אמנות: "הוא יכול לבחור את השיעורים שלו, והוא לא בחר אף שיעור שיש בו צורך לעמוד על במה ולהופיע. לא דרמה, לא מחול, לא מוזיקה. אין בו את הצורך הזה. הוא מאוד אוהב אמנות פלסטית ומאוד אוהב חשבון, הוא כל היום והלילה מחשב מספרים. ימים יגידו אם בסוף הוא יילך בעקבותינו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם