ראשי » תרבות » טלוויזיה

לשנוא זה לאהוב: פרידה מתוקה-מרירה מהאח הגדול

אף אחד לא צופה בזה, אבל כולם יודעים מה קרה בפרק האחרון. אף אחד לא מסמס לזבל הזה, אבל ההצבעות נערמות. אנחנו שמחים שהפח הגדול נגמר, אבל באותה נשימה מתרגשים לקראת הגמר. אחרי שמונה עונות רגילות, שתי עונות VIP ויותר מ-250 פרקים, הגיע הזמן להודות: זהו סוד הקסם הדוחה והנפלא של "האח הגדול"

אף אחד לא צופה ב"האח הגדול", נכון? כולם יודעים שאורנה הייתה מאוהבת בדן אבל קינאה לו נורא, שאביחי מקטין נשים וחבר של מעיין, ששני דרמטית ומה שמה ההיא צבועה ושהפרצופה שהודחה הייתה מעפנה לגמרי ומה ההפקה חשבה לעצמה עם ליהוקה, אבל לא, אף אחד לא צופה ב"האח הגדול". הם מקסימום הציצו שנייה או שעה או שעתיים ורבע או ביטלו את התוכניות לראשון ושלישי בערב למשך שלושה חודשים, אבל הכי בקטנה. הם לא רואים את הזבל הזה. מי אתם, בכלל, אנשים שרואים את הזוועה הזאת? ומבלי שצפיתם, איך ידעתם למי להצביע בהדחה האחרונה, לחמימו טוב הלב או למעיין שיודעת להקשיב?

בואו נסכם בקצרה: כמעט כולם צופים ב"האח הגדול". הרייטינג מצביע ברגליים. רואים בסתר, בגלוי עם חברים, עם ההורים או עם החתול על הספה. אולי לא עוקבים אחרי כל פרק, אבל יודעים מעולה מה קורה שם ומי הסתכסך עם מי. למה? כי זה ממכר ואסקפיסטי, מציצני, מרתק וטראשי, וכמו את קים קרדשיאן, כולנו אוהבים לשנוא טראש ביחד, ורצוי תוך כדי צפייה.
 
כמו רוב תכניות הריאליטי, שום דבר טוב לא צמח מ"האח הגדול". אבל בניגוד לתכניות האחרות, בהן יש תחרות ומשמעות כלשהי לזכייה בפרס – כאן פשוט יושבים מספר אנשים בבית אחד במשך שלושה חודשים, לא עושים כלום מלבד לחיות את חייהם עם עוד כמה אנשים, שגם הם לא עושים שום דבר. תכנית על כלום היא "האח הגדול", לא "סיינפלד". עובדה: כמה סצנות אתם זוכרים מהסיטקום? וכמה סצנות של הריאליטי נחקקו בזכרונכם?

אלפי אנשים בזבזו את מיטב כספם במסרונים לאנשים שאין להם מושג מי הם ושהם לא יכירו לעולם. אלפי אחרים יצרו קבוצות תמיכה ועודדו בנפשם ובדמם מתמודד מסוים, כי הוא "טוב לב". וזה מבלי לדבר על תרומה עצומה למפעילי המסוקים בארץ והקמת צבאות תמיכה במועמד אלים זה או אחר, כי האמת, גבירותי ורבותי, היא איתו. תהה אותה אמת אשר תהיה.

כל הכבוד, חברים, תנו פרס לבנאדם טוב הלב. מי צריך גאונים ממציאי תרופות לסרטן, כשיש לנו אדם שנכנס מבחירה לבית מבודד למשך שלושה חודשים והצליח לא לריב עם אף אחד (או שכן, קשה לעקוב מה יותר מקובל כבר). מי צריך אנשים שמשקיעים ויוצרים, כשיש לנו כאלה שהחליטו שהם ממש רוצים פרסום ולכן הם חושפים את עצמם עד הסוף בתוך בית מלא מצלמות. למה זה טוב? למה למישהו אכפת מי מהם יזכה? "הם נגעו לנו ללב", אומרים המכורים, בלי לחשוב לרגע על כמה זה עצוב שאדם שנבחר על ידי מלהקים חריפים והפקה שמנמנה עקב היותו מניפולטיבי, תחמן, מסוגל לעורר מהומות או טיפש במיוחד, "נגע לנו ללב", רק כי הוא הופיע בטלוויזיה וסיפר על הבריונות שחווה כילד. כן, כולנו היינו שם. שמישהו יחדש לנו, בבקשה.
 
"היה אתמול פרק טוב", אומר מישהו, ומתכוון לפרק שיש בו כמה שיותר מריבות. צעקות, רגשות בחוץ, כעס, דמעות. שניים מתאהבים? כן, כן, בסדר. שמחנו מאוד לדקה והמשכנו הלאה. אנחנו פחות מחבבים כאלה שטוב להם, ומעדיפים אותם צווחים את נשמתם בגלל סיגריות או גזענות. אנחנו אוהבים עד תום את איקס, עד שהעריכה מקצצת אותו בפרק הבא, מבלבלת את משפטיו, ואז אנחנו שונאים אותו שנאה עזה. "הוא התהפך", אנחנו אומרים, "היה חמוד ועכשיו הוא חלאה, זבל, מניאק".

את כל הקללות האפשריות התכנית הזאת מוציאה מאיתנו. נכון, גם המצב הפוליטי וגם מזג האוויר. אבל בתחום הריאליטי, זה בעיקר "האח הגדול". פה ושם תמצאו "תחמן" או "נחש" ב"הישרדות", "מטומטמת" או "חזיר" ב"המירוץ למיליון", אבל את הרגש הקמאי העצום מוציא מאיתנו האח - כי הם זה בדיוק אנחנו. אנחנו לא מתמודדים עם חיים על אי בודד עם משימות אקסטרים, אנחנו לא מתרוצצים בעולם בחיפוש אחרי רמזים ואנחנו, כמה מצער, לא חבורה של בנות שהתקבצו מרצונן בוילה על מנת להתחרות על לבו של גבר שאנחנו לא מכירות. אנחנו קמים בבוקר, עייפים, מסתובבים, מתווכחים, משתעממים, מכינים אוכל, מקצצים בתקציב ורבים עם אנשים באינטרנט. אנחנו יכולנו להיות הם, רק בלי השכשוכית.
 
ולמרות שטוב שזה מסתיים, קצת עצוב. כן, לעזאזל, טראש מעניין אותנו יותר מסדרה על מגלי עולם במאה השמונה עשרה. סוכר אולי לא בריא, אבל טעים לאללה. ואולי גם לכן התוכנית לא באמת מסתיימת אלא רק עוברת בית, ואנחנו נמשיך לצחוק, להתעצבן, להתבאס ולאהוב אותם עד שהם ייצאו מהבית, ואפילו לא שנייה אחרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg