אויב מוסלמי, אויב ישראלי: קו המשווה של האמן חאדר ואשח
חאדר ואשח נולד בעזה, התחתן עם אישה בדואית, גר עמה ועם ששת ילדיהם ברהט ומזה 25 שנה בעל אזרחות ישראלית. יצירותיו מושפעות מהאביב הערבי, מאירועים פוליטיים בישראל וממסורת הציור האירופאית. במקום להיות קרוע בין עולמות מתנגשים, הוא יוצר מהניגודים אמנות ביקורתית מרהיבה
האמן חאדר ואשח נולד בעזה, התחתן עם אישה בדואית וכיום הוא מתגורר איתה ועם ששת ילדיהם ברהט. בעיני הישראלים היהודים וחאש הוא מוסלמי, ערבי בדואי ופלסטיני בעוד שהוא מרגיש ישראלי לכל דבר, דובר עברית רהוטה ומעורה בחברה הישראלית.אולי גם בשל כך הוא מרגיש בנוח להציב את עבודתו "שבירת מחסום הפחד" בתערוכה הקבוצתית "זום, מבט מבפנים, מבט מבחוץ", קולאז' של סגנונות ודרכי ביטוי של אמנים מהנגב והמרכז המוצגת במוזיאון 'יד טבנקין' ברמת אפעל, ומוקדשת לציון 70 שנה לעלייה להתיישבות של 11 הנקודות בנגב.

''בעיני היהודים אני אויב מוסלמי, בעיניי הפלסטינים אני אויב ישראלי''. חאדר ואשח
צילום: אניה קרופיאקוב
בשנים האחרונות מרבה ואשח להתייחס ביצירותיו לנושא האביב הערבי. הוא מתעד בדרכו את המהומות וההפגנות שראשיתן בתוניסיה ב-2010, דרך כיכר תחריר במצרים ועד לסוריה.
"שבירת מחסום הפחד" היא אחת מתוך 50 יצירות שהקדיש לנושא. "העבודה מתייחסת לשני אירועים. האחד התרחש בכיכר תחריר בקהיר והשני בעיר חאלב בסוריה. בציור המרכזי קופץ בחור על חומת החיילים העטופים בשריון. התמונה שוברת, לכאורה, את כל המוסכמות המוכרות ממדינות טוטליטריות כמו מצרים וסוריה", מסביר ואשח. "בחלק השני, בתוך דמותו של המפגין, צעירים ההורסים את פסלו של הנשיא חאפז אל אסד באחת מכיכרות חאלב.
"התמונה הזאת, שסימלה את שבירת מחסום הפחד, דחפה אותי לעבוד על היצירה בכוונה להדגיש את המסר: אם עם רוצה שינוי הוא יכול לעשות זאת. לקום ולשנות את המצב בכוחותיו", הוא אומר.
"אני עושה אמנות אקטואלית, פוליטית וגם אישית וחברתית. בעיקר אני יוצר מתוך נושאים שקרובים אלי ונוגעים בי. אכן אני מתייחס ביצירתי לאירועים פוליטיים כי הם משפיעים על החיים שלנו בארץ, במזרח התיכון ובעולם בכלל".

''שבירת מחסום הפחד'', שמן על בד, 2012
חאדר ואשח
לדברי ואשח, כישלונו המר של האביב הערבי השפיע גם ובמיוחד על האמונות שלו כאדם מוסלמי ועל חייו האישיים. הוא יצא לחקור את הנושא מקרוב, ביקר במצרים, ירדן, מרוקו, טורקיה ומדינות אירופה, נפגש עם אמנים בעולם הערבי ודן איתם על נושאי המהפכה ועל הצורך בשינוי בחברה הערבית. "המפגשים הללו העשירו אותי בידע רב על המרקם החברתי הערבי במזרח התיכון. כאמן היעוד שלי הוא לבטא ביצירה את דעותיי בנושאים הומניטאריים, על ההרג והסבל שמנהיגים הסבו לבני אדם חפים מפשע".
חאדר ואשח, 51, הוא אזרח ישראלי מזה 25 שנה, בוגר לימודי אמנות במכללת קיי בבאר שבע וכיום מנהל את המגמה לאמנות בבית הספר ברהט, היחידה במגזר הערבי בארץ. לאורך השנים הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל והציג תערוכות יחיד באוניברסיטת בן גוריון ובמשכן לאמנות בעין חרוד.
"קורות חיי והיצירה האמנותית שלי שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. מצד אחד, אני פלסטיני בעל תעודת זהות ישראלית ומתגעגע לבני משפחתי החיים בעזה, בסיני, בירדן ובנסיכויות. בעיניי הישראלים היהודים אני מוגדר כמוסלמי, ערבי, בדואי, פלסטיני ולפעמים אפילו כאויב. בעיני הפלסטינים אני מוגדר כישראלי וכאויב. אגב, באחד מביקורי אצל משפחתי בעזה נפצעתי בפיגוע טרור".

''הצעקה'', שמן על בד, 2012
חאדר ואשח
ציוריו של ואשח מושפעים ממסורת הציור האירופי. אחת מעבודותיו המרשימות, "האור הראשון", מתכתבת עם יצירות של רמברדנט, מרסל דושאן וגויה, אותה הוא מקדיש למוחמד בועזיזי, המפגין התוניסאי ששרף את עצמו במחאה על מצבו הכלכלי ובמעשהו הצית באחת את מחאת 'האביב הערבי'.
"מדובר ביצירה גדולה ומורכבת. בועזיזי שוכב על מיטת בית החולים חבוש כולו בתחבושות כמו מומיה מצרית, והרופאים המתגודדים סביבו מסבירים לנשיא בן עלי שבא לבקרו מה מצבו. בכך אני מתכתב עם 'שיעור באנטומיה' של רמברנדט. באמצעות משחק האור והצל ביצירה אני מתכתב עם 'השלישי במאי' של גויה. וכשעל גבי המוניטור מהבהבת המלה 'non' (לא, בצרפתית) ההשראה היא מתחריט של מרסל דושאן. לתוך הסצנה המקורית הוספתי גם דמות של אישה עטויה ברעלה מתוך הפגנה בתימן, והיא נושאת שלט עם כתובת בעברית ובאנגלית: 'אנו זקוקים לדמוקרטיה, צדק וחירות'".

''האביב הערבי, שחר של יום חדש'', שמן על בד, 2012
חאדר ואחש
האם לאירוע הקשה שהיה באום אל חיראן יכול להיות גם ביטוי אמנותי?
"האירועים בארץ מאד משפיעים עלי. אני מרגיש אותם על בשרי, על ילדי ובני משפחתי. בזמן מלחמה בעזה אני דואג לבני משפחתי ובאירועים אחרים במדינות ערב אני חושב על בני משפחה נוספים שפזורים שם. וכך גם אירוע הדמים באום אל חיראן בנגב. אני גם חי את האירועים דרך עיני הילדים שאני מלמד, ילדי הפזורה הבדואית שחווים הריסות בתים, הרג ופגיעה בתושבים. אירועים אלה באים לידי ביטוי ביצירתי באופן ישיר, ללא זיופים ומבלי לחשוש איך אראה בעיניי הפלסטינים או הישראלים. הם וודאי יכעסו עלי, אבל כשיחזרו הביתה ויהיו עם עצמם הם ידעו שאני צודק. הזהות המורכבת שלי מעשירה את היצירה שלי וגם את הדחף להוסיף וליצור. אני חי בארץ ויש לי כאן משפחה וחברים אבל אני גם פלסטיני עם משפחה וחברים מעבר לגבול".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg