ראשי » תרבות » קולנוע

"נמל בית": הפער שבין המצוי לראוי

שעה וחצי של דרמה אקטואלית, אמוציונלית ואיכותית, עומדת אל מול נאיביות היוצרים לנסות לגרום לנו להאמין שהרעות החולות שדבקו בגופים הממשלתיים יכולות להחלים // ביקורת קולנוע

 
בימים בהם עובדי הנמלים פותחים בשביתת פתע, יוצא לאקרנים הסרט "נמל בית" בבימויים של ארז תדמור ושלמה אפרתי ("ארץ פצועה"). הסרט מתאר את הריקבון הפושה בנמל ואת המחלוקת בין ועד העובדים להנהלה שחותרת להפרטתו.

העלילה עוקבת אחר אהרון אביטן (יורם חטב), מנהל מחלקת ים החדש, שנטש את מקצועו כימאי לאחר 30 שנה על מנת לנסות להשיב אליו את בתו שזנח (לירון בן שלוש). רחמים אזולאי (שמיל בן ארי), ראש ועד עובדי הנמל, מתגלה כקומבינטור לא קטן שמסדר תפקידים למקורבים ודואג לרווחת עובדיו בדרכים לא חוקיות. אביטן לא מוכן לשתף פעולה עם אזולאי ופותח במלחמה נגדו. מנהל הנמל בן עמי (שרון אלכסנדר) מבין כי הדרך היחידה להפסיק את ההתנהלות המושחתת והכוחנית הזאת היא באמצעות הפרטת הנמל ופירוק ועד העובדים.
 
ההחלטה להפריט את הנמל אמורה לייצר כעס על מנהל הנמל האכזר בקרב הקהל, אך לאחר צפייה בהתנהלותם המקוממת של עובדי הנמל, קשה לחוש סולידריות. העובדים לא מקפידים על נהלי העבודה, הם נוהגים באלימות, מושכים את הזמן על מנת לקבל שעות נוספות ומתבטלים במקום לצאת לים. הרעיון שעומד במרכז הסרט ש"נמל זה משפחה ומשפחה לא מפרקים" הוא ללא ספק נחמד, אבל כבר לא רלוונטי לימינו. מעט נאיבי מצד היוצרים לנסות לגרום לנו להאמין שהרעות החולות שדבקו בגופים הממשלתיים יכולות להחלים. הן מקסימום יכולות לשנות שם, ראה "התאגיד".

במקביל לעלילה הראשית נשזר לו סיפור אהבה יפהפה בין אביטן לילנה (אנה דוברוביצקי), עובדת המכס. באופן לא מקרי, גם ילנה זנחה את בתה הקטנה באוקראינה. סיפור משפחתם המפורקת של ילנה ושל אביטן משלים למעשה את סיפור המשפחה המתפרקת של הנמל, אך הוא מסתיים כפי שהתחיל, כך שבסופו של דבר - לא רק שהמסר "משפחה לא מפרקים" לא רלוונטי ברובד החברתי, הוא גם מוחמץ ברובד האישי.

אך על אף שהמסר אינו מחודד, הסרט, שמטפל בנושא חשוב, טעון ומטריד, מספק שעה וחצי של דרמה במיטבה, אמוציונלית ואקטואלית. שורה של שחקני משנה נהדרים כמו יעקב זדה-דניאל, אייל רוזלס ולירון לבו, יחד עם השחקנים הראשיים, הופכים אותו למרגש ואיכותי, למרות הכל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg