ראשי » תרבות » מוזיקה

עידן עמדי: "הליכוד של היום – אנטיתזה לעבר"

לא מתרגש ממבקרי המוזיקה שעדיין רואים בו רק בוגר כוכב נולד, עידן עמדי מתוודה על אתגרי המקצוע ("קשה לטפח זוגיות"), מספר על הגעגועים לצבא ("אם לא הייתי מוזיקאי כנראה שהייתי סמג"ד") ומסביר מדוע הדיסק החדש הוא הטוב ביותר שהוציא עד היום

הדוקה, צמודה, עם שיק ישראלי, אפשר להגיד אפילו ביטחוניסטי. חולצת הטי השחורה שכה מזוהה עם עידן עמדי, משלימה היטב את המראה המחוספס והפאסון הרגיש־מהורהר־כובש שמשתקף מהמוזיקה שלו.

אותה חולצה הפכה מזמן כבר לאחד הסמלים המסחריים של עמדי וגררה סביבה עיסוק רב, שלא פסח גם על ביקורות המוזיקה שנכתבו על כל אחד מארבעת האלבומים שהוציא עד עכשיו.
 
בעיני לא מעט מהמבקרים, הבחירה החיצונית הזאת של עמדי מייצגת לא רק את התדמית שלו כאדם, אלא גם את הפרסונה המוזיקלית שטיפח מאז המקום השני בגמר העונה השמינית של כוכב נולד. בחירה כזו שמשדרת כל מה שישראל של אמצע הדרך מזוהה איתה. חובבי הפוליטיקה מוזמנים לרפרר לאיש נוסף שלא תתפסו עם טי־שירט אחר, ושגם הוא זוכה לחיבוק חזק מהמיינסטרים הישראלי. עידן עמדי בתפקיד יאיר לפיד של המוזיקה הישראלית, אם תרצו.

הסימן הראשון בפגישתנו שבישר שאולי נכונה לנו הפתעה ונוכל לקלף את שכבות התדמית המהוקצעת, היה שעמדי הגיע לריאיון הזה, לרגל צאת האלבום האחרון שלו "חלק מהזמן", דווקא עם סוודר לבן. כשאני מציין בפניו בחצי חיוך שכמעט לא זיהיתי אותו ככה, הוא מחייך בנימוס של ג'נטלמן, אך לא נראה שהופתע במיוחד ממשפט הפתיחה שלי.

אחרי סמול־טוק קצר שמלווה בצפצוף הודעות בלתי פוסק עקב משחק שחמט אינטראקטיבי שהוא והמפיק שלו מנהלים עכשיו, הוא מבקש שקודם כול נבקר באולפן ההקלטות החדש שהוא בונה לעצמו בדרום המאובק של תל־אביב. עמדי מודע מאוד לתדמית שלו ולזלזול מצד הברנז'ה ובוחר למשוך קודם כול למוזיקה. רק כשהוא מסיים להציג את החידושים הטכנולוגיים ואת תוכנית החומש שלו למקום, הוא חוזר לעניין הביקורת.

"לא מעניינת אותי היום ביקורת בעיתון או באתר אינטרנט כזה או אחר", הוא מודה, "אני יודע שהאלבום הזה טוב וזה אחד הדברים היחידים שעשיתי בחיים שלי שאני גם שלם איתם כל כך. עם השנים אתה לומד לקבל דברים בקלות, לשחרר. דווקא למשפחה מסביב לוקח יותר זמן לעכל דברים שכותבים עליי. שאלת אותי על החולצה השחורה אבל זה לא נגמר בזה. לא יעזור, תמיד יגידו עליי שאני זה שבא מכוכב נולד. למבקרים קשה לעשות את השינוי הזה מ'בוגר ריאליטי שעוד רגע ייעלם' לאמן שיוצר וקיים בזכות עצמו. אפשר לראות את זה בכל טקסט שכתבו עליי עד עכשיו. הנוכחות של זה בחיים שלי הופכת להיות קטנה יותר ויותר, כי אני מנסה גם כמה שפחות לקרוא את זה. אבל זה לא משהו שעובר רק עליי, תראה את כל הפייק ניוז ומה שקורה ברשתות החברתיות".

כשאני שואל אותו אם כך אז מה אנחנו עושים כאן בכלל, הוא מציין: "אני כמעט שלא מתראיין לעיתונות הכתובה. בשנה האחרונה קצת שחררתי בנושא הזה אבל זה אחד הדברים שאני הכי מותש מהם. זה תמיד יוצא לא בקונטקסט ולא בטון שבאמת רצית להעביר, אבל יש קהלים שלא תמיד יש לי גישה ישירה אליהם ואני מאוד רוצה להגיע ולדבר איתם. זה גם חזק ממני, אני מרגיש שאני חייב להתבטא. בסופו של דבר אני מתראיין כי אני רוצה לשנות ואני יודע שיש לי יכולת כזאת. הרבה פעמים לצערי אמנים מפחדים שהקריירה שלהם תיפגע. אני יותר ויותר חושב שזאת טעות. הקהל הישראלי לא טיפש והוא יודע לעשות את ההפרדה".
 

עמדי הוא צ'ארמר. גם כשהוא מעביר ביקורת או מדבר על דברים שמתסכלים אותו, הוא לרגע לא נותן לך להרגיש לא בנוח. קל לשכוח את העובדה שמדובר בבחור צעיר שרק בשנה הבאה ימלאו לו שלושים. "אני קצת מפחד להגיד את זה, אבל אני בתקופה אולי הכי טובה שלי בחיים. גם מבחינת הקריירה, השנה האחרונה הייתה מלאה והחיים האישיים שלי הרבה יותר יציבים ושלמים, אני עובר סוג של התבגרות אפילו". אותו תהליך התבגרות, הוא מספר, התחיל בתקופה שבה היה מהורהר וחסר חשק לחיים: "הייתי אחרי שלושה אלבומים, כולם הצליחו מסחרית מעל ומעבר לצפוי. היו המון הופעות, אבל הייתי מותש. כבר לא היה לי כיף לבוא לאולפן ולעשות מוזיקה. באיזשהו שלב אמרתי שאני עושה פאוזה ופשוט עף מפה. החלטתי לא לפרק את כל החבילה כי יש פה נגנים, צוות ואופרציה שלמה. אז בין הופעה להופעה נסעתי כל פעם למקום אחר. יוון, מערב אירופה, אפילו ביליתי כמה חודשים ברמת הגולן.

"באחת ההתנתקויות קיבלתי שיחה מהמנהלת שלי, ששאלה אם הגיע הזמן אולי לעבוד על חומרים חדשים. ניסיתי להתחמק, אבל היא שכנעה אותי לעשות שיר אחד והבטיחה לרדת ממני אחרי זה. היא לקחה אותי לפטריק סבג וכשהוא שלח לי סקיצות לשיר אחרי שהוא עבד עליו, הבנתי שהחופשה שלי נגמרת ומרצון, וככה התמסרתי בדיעבד לטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שיכולתי לתת לעצמי".

למי שלא בקיא בעולם המוזיקה בארץ, נספר שסבג הוא מהמפיקים היותר עסוקים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. קובי אפללו, שלמה ארצי, ארז לב־ארי (שהוציא איתו אלבום משותף), יובל דיין ודוד ד'אור הם רק חלק מהשמות שהפיק להם או עבד איתם באולפנים. בעולם המוזיקה סבג נחשב למפיק בוטיק, שיודע לקחת דווקא אמני מיינסטרים ולגלות איתם עולמות תוכן נועזים יותר. הפנייה אליו בהקשר של עמדי הייתה שינוי כיוון ולאו דווקא רק במישור המוזיקלי.

התוצאה היא "חלק מהזמן", אלבום שעדיין ניכרים בו כל האלמנטים המדוברים בפסקאות הראשונות, אך תוכן הקנקן מעיד על התוצר הטוב ביותר של עמדי עד היום.

"זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם מישהו שאמר לי בפנים ששיר שעכשיו הקלטתי הוא לא טוב", מספר עמדי על העבודה עם סבג. "ככל שאתה מתקדם ומצליח, כך אנשים נזהרים עם הדברים הקשים שהם אומרים לך, אם יש צורך בכאלו כמובן. העדפתי את הגישה הזאת של סבג מאשר להקיף את עצמי באנשים שיגידו לי שאני מדהים. זאת הייתה התפכחות כואבת שלי. אני מקשיב עכשיו למוזיקה שעשיתי פעם ואני קולט שיש שם הרבה דברים לא טובים, שאף אחד מסביבי לא העז להגיד לי. פטריק הוא סוג של פסיכולוג. הוא מבין את נפש האדם ובנוסף יש לו ידע עצום במוזיקה. אני קונטרול פריק, ועד פטריק הרגשתי שהשליטה חייבת להיות שלי בכול. מאיך מצלמים את ההופעה ועד הכפתור האחרון באולפן. אצל פטריק זו פעם ראשונה ששחררתי מזה".
 

המילה "שחרור" ללא ספק רלוונטית לא רק למוזיקה של עמדי, אלא לנדבך נוסף שמלווה כמעט כל שיחה איתו: צה"ל. את השירות הצבאי העביר כלוחם ביחידה מיוחדת של חיל ההנדסה. העובדה שנקודת השחרור שלו התרחשה באולפני טלוויזיה בתוכנית "כוכב נולד" במקום כמפקד במסע עם חיילים, מלווה אותו לטענתו עד היום, שמונה שנים אחרי.

"לקראת סוף השירות הייתה לי חברה טובה בשם הדר ששמעה אותי מנגן והציעה שאלך לכוכב נולד. ברור שלא הבנתי על מה היא מדברת ומה הקשר בכלל. כמה ימים מאוחר יותר קיבלתי טלפון מההפקה, אחרי שאותה הדר פשוט רשמה אותי.

"ואז אודישן ראשון, עובר. שני, אני שר משהו של להקת שפתיים, וטמירה ירדני (המפיקה הראשית והמיתולוגית של כוכב נולד, י"ה) יושבת מולי ולא ממש מתלהבת. היא מבקשת שאשיר משהו שאני כתבתי, והיה סוג של בום. אם להיות כן, אחרי היום ההוא הבנתי שמשהו הולך להשתנות בחיים שלי. שתבין, בשלב הזה אני אמור לחתום קבע ומחכה למחזור של קורס קצינים שייפתח. גם המג"ד שלי חשב שהתחרפנתי, כשאמרתי לו שאני יוצא להתמיין למשהו, הוא היה בטוח שזה או לימ"מ או לשירות הביטחון".

במבט לאחור זה מרגיש לך מוזר ביחס לחיים שבסוף בחרת בהם?

"מאוד אהבתי את המערכת הצבאית. אני יודע שזה נשמע משונה לאנשים לפעמים, אבל כן. אני די בטוח שאם לא הייתה לי קריירה מוזיקלית הייתי היום כנראה סמג"ד איפשהו. ברור שכשאני מסתכל על זה ממרחק הזמן אני רואה את המינוסים, את השחיקה ואת הקשיים הנפשיים של מי שנמצא בתפקידים האלו. השריטות איתי עד היום, החל מהופעות שאנחנו בחו"ל ואני בוחן את כל מי שעובר סביבי ברחוב כמו מאבטח, או אם יש בוקר שאתה קם מוקדם אז אני מבין שזאת שעה שאמורים לישון בה ולא להרגיש רע, אבל עדיין - אני רואה את האנשים שבחרו בתפקידים כאלו בצבא וממשיכים לעשות את זה כצדיקי הדור שלנו.

"המילואים מספקים לי את החסך הזה, אני עושה כמעט ארבעים יום בשנה. אני יכול לרדת מהופעה שבה אלף איש קוראים לי לחזור לבמה, ולמחרת צועקים לי בקשר 'אכזר (במלעיל, הכינוי של עמדי, י"ה), תזיז את התחת שלך לפה מיד'. זה אולי דיסוננס אבל זה דיסוננס שאני סופר־שמח שיש אותו. זה מנקה וזה שיעור מדהים לחיים ואני אפילו מרשה לעצמי להתענג על כך שאין עוד הרבה מוזיקאים שיכולים להשיק אלבום ובמקביל לפתוח ציר איפשהו".

ולמה אתה מחובר בחיי הכוכבות שהתגלגלת אליהם?

"תראה, לא ממש מצאתי את עצמי בסצנה התל־אביבית. ככל שעובר הזמן אגב, אני מרגיש פחות שייך. אבל לפעמים אני נהנה דווקא מחוסר השייכות הזה, שמספק לי רגעים מעניינים. אני מבין ורואה שישראלים זה עם עִם כל כך הרבה גוונים, שלא בטוח שאתה תפגוש במקומות אחרים. תבין, גדלתי בבית שבו יוצאים לעבוד בגיל 14 ושומרים על כסף ויודעים שצריך להתפרנס ולעשות תוכנית מסודרת. פה דווקא אני לומד להשתחרר ולחיות, אבל גם זה הייתי אומר, במידה. מה שטבוע בך לא משתחרר כל כך מהר. אני לא ממש הטיפוס השתיין וההולל. אולי קצת בחופשות, אבל לא מתפרק לעתים קרובות בכלל. אין לי איזה סיפור רוקנרול על לקום בבוקר ולא לזכור מי אני או איפה אני נמצא".
 

כיאה לתדמית הסחית והמיושבת שלו, עמדי גר בשלווה בהרצליה ומתַחזק, למגינת לבן של המעריצות, זוגיות ארוכה. השניים הכירו עוד בתיכון, כשהיא הייתה לדבריו הילדה הכי חכמה במחזור והוא עשה הכול כדי שתתייחס אליו. במהלך השנים נפרדו, אך בניגוד למיתוסים לגבי האמנים שאחרי ההצלחה לא מסתכלים אחורה, עמדי חזר לאהבת נעוריו והשאיר בצד כל מה שלכאורה היה אמור לבחור בו. "זה מקצוע מאוד מאתגר לזוגיות", הוא מודה, "לא בטוח שהייתי שורד מצב הפוך. נראה לי שקשה להכיל כל מה שהוא מביא איתו. המזל הוא שהיא בעולם אחר לגמרי, רכזת של עמותה, כך שהעולמות המקצועיים לא מתכתבים, יש הפרדה ברורה וזה עדיף. לפעמים בסוף הופעות מגיעות בנות, מבקשות להצטלם, מעבירות מספר. אם זה היה הפוך הייתי חד־משמעית משתגע. צריך הרבה עבודה עד שמצליחים להפנים בבית שישנו העידן של הבמה והרעש והצלצולים ועידנוש בבית. אתה די מהר הופך להיות פוסטר בעולם, צריך להודות בזה. אני זוכר דייטים שלמים שמה שהיה עולה בהם זה רק השכבה החיצונית. דווקא הגעגועים למי שהכיר אותי קודם הביאו לקשר הזה להתחזק ולחזור להרגשה של הבית שבאתי ממנו, ובסוף זה מנצח את הכול".

כמו הצבא, גם הבית הוא שם קוד חוזר אצל עמדי. מעבר למקום המרכזי של המשפחה בשיח שלו, גם ירושלים שבה גדל בשנות השמונים וההוויה שהביאה איתה הם מרכיבים שמסבירים הרבה מאוד מהבחירות המוזיקליות, ולא פחות גם השקפות עולם שהוא נושא איתו עד היום.

"רוב הילדות שלי זה מוזיקה שהגיעה מהבית. אבא שמע יוונית, זוהר ודקלון ואמא שמעה הרבה ריטה. עד גיל הנעורים הייתי מושפע בעיקר מזה, אבל בשלבים מאוחרים יותר נפתח בפני עולם הגיטרות והרוק. הצבא הביא איתו מערבולת של סגנונות שהייתי שומע כמו ברי ואהוד, אפילו הבלקן ביט בוקס היו רגע מכונן בשבילי. אני מאוד מנסה לשלב את כל ההשפעות האלו במוזיקה שלי. אבל כשגדלתי לא חשבתי כל כך על עולם המוזיקה, יש לי אח בכור שהוא פסנתרן והוא בכלל המוזיקאי של הבית שלנו. אני הייתי מלווה אותו כל הזמן, ידעתי שיש לי חוש לזה אבל אף פעם לא היה לי האומץ לעשות עם זה משהו, עד כוכב נולד".

משפחת עמדי מושרשת באופן עמוק בפוליטיקה המוניציפלית של ירושלים. דודו של עידן, אורי, משמש פעיל חברתי בשכונות הבירה ובשנת 2007 גם הדליק משואה בהר הרצל. דוד אחר הוא יגאל עמדי, ששימש כסגן ראש עיריית ירושלים והיום מכהן כיושב ראש המועצה הישראלית לתרבות ואמנות. עמדי הצעיר פחות מתעניין בתחום המוניציפלי, אבל לא נבהל כשהשיחה מגיעה למחוזות הפוליטיים. חיה נדירה יחסית בעולם שנזהר מאוד מזיהוי ותיוג פוליטי. ליד מסך המחשב המרכזי של אולפן ההקלטות שלו ניצב בגאון פסל קטן של מנחם בגין.

"מגיל צעיר מאוד מנחם בגין היה דמות משמעותית בחיי. גדלתי בנחלאות, ובית הליכוד נמצא ממש ליד הבית שלי. היו שם פוסטרים ישנים של בגין שאולי עדיין תלויים שם עד היום. אני זוכר שכל מה ששמעתי בסביבה שם ובשוק מחנה יהודה היה בגין, וכמובן שמדובר בשנים שבהן הוא כבר לא היה בשלטון. ההורים שלי אהבו והעריכו אותו אבל רק כשצללתי יותר לתוך טקסטים שלו ואשכרה ישבתי מול יוטיוב כדי ללמוד ממנו איך להגיש סיפור, הבנתי שהוא הדמות הציבורית הכי אמינה שנתקלתי בה עד עכשיו. השליטה שלו בקהל הייתה בהתאם וזה מרתק אותי".
 

כשאנחנו עוברים לדבר על מפלגת השלטון של ימינו, עמדי כבר משנה טון. "אני הרבה פחות מחובר לליכוד של היום, זה נראה לי אנטיתזה לעבר. זו אולי דוגמה קטנה, אבל באחת ההחלטות הראשונות שלו, בגין הביא פליטים מוויטנאם לארץ. אתה יכול לראות את זה קורה עכשיו? וזה מישהו שהיה בחקירות בסיביר ובאלטלנה ואין מי שילמד אותו מה זה להיות ימין. זה חסר לי. דווקא שלי יחימוביץ', שאני לא מחובר לעולם המדיני שלה, מרגישה לי יותר אמינה מרוב הנציגים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי. הליכוד זאת מפלגת שלטון והיא צריכה לזכור את זה. הייתי שמח אם הנציגים שם היו עובדים יותר על לאחד את עם ישראל ופחות עסוקים במריבות. אם יש משהו שמעייף אותי, זאת ההתנהגות הזאת".

איפה מיקמת את עצמך בנושאים שפילגו את השיח כמו אלאור אזריה או השירות המשותף? שניהם נוגעים בצורה כזו או אחרת לחיים שלך.

"באזריה הייתי עסוק בזה כמו כל עם ישראל ואולי אפילו יותר. ניסיתי להבין איפה אני עומד ותכלס לא הצלחתי לצאת מהפוזיציה של האמצע. הייתה פה טעות מבצעית אבל הבחור הרג מחבל שדקה קודם רצח מישהו. זה במסגרת הדברים שהיה צריך לפתור בתוך הצבא. נכון שכנראה הוא לא קיבל עצות טובות ואני הייתי פועל אחרת, אבל בשורה התחתונה זה צריך להיות חשבון נפש רציני לכולנו.
 

"לגבי השירות המשותף, הדעה שלי היא אולי מתקופת האבן אבל מה לעשות שאני מאמין בזה. אני מתאמן בג'יו ג'יטסו ויש איתי מישהי מדהימה שמפרקת לי את הצורה, אבל אני מרגיש שאצלה זאת בחירה. כחברה אנחנו אולי קצת כופים את התהליך ועושים אותו מהר מדי. כמה שלא נרצה - יש הבדלים בין נשים לגברים. בתור מי שהיה לוחם ברור שזאת נאיביות לחשוב שהדברים האלו לא מתערבבים, הייתי במוצבים עם תצפיתניות. אני יכול להבין את הציונות הדתית שרואה בזה מבחן שלא בטוח שאפשר יהיה לעמוד בו. צה"ל אמנם עושה ניסוי ואולי הם יודעים דברים שאנחנו לא. ברוך השם, אנחנו בעידן טכנולוגי שבו אפשר דווקא להפחית את מספר האנשים שמעורבים במעגלי הלחימה, אז דווקא הייתי עוסק קודם כול בזה".

ביציאה מהחדר שבו ישבנו, כשמכשיר ההקלטה כבר כבוי, אני קולט על הקיר תמונה ממוסגרת ובתוכה ציטוט של הרב קוק: "מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".

בהתנשאות שאחר כך אני מתחרט עליה אני מציין בפני עמדי שהוא לא נראה הטיפוס ה"קוקניקי". "אתה תצחק, אבל הפעם הראשונה שנחשפתי לרב קוק הייתה דרך הסדרה של מודי בר־און 'הכול אנשים'. יש משהו שמפיק הרבה אור בדברים שלו. השפה שלו קשה, הוא לא נגיש כל כך, למרות הפואטיות שבו. אני באמת חושב שאנשים כאלו הייתי שמח לראות בהנהגה שלנו. אני מרגיש שיש רנסנס מחודש לדברים שלו דווקא בציבור החילוני", ותוך כדי שיחה הוא ניגש ומביא את "מסילת ישרים". "זה מדבר אל השורש אצלי, זה מדריך הפעלה לחיים שלי, הפרקטיקה. להבין אהבה, להבין חיים. זה מגיע אצלי מהמקום הזה, וגם המלחמה שלי באגו נעזרת בו מאוד. זה אחד הדברים הראשונים שהצליחו לחבר אותי ברמה המעשית לא רק ליהדות כפילוסופיה אלא דה פקטו בחיים. אם יום אחד תראה אותי עם כיפה, זה כנראה יהיה בגלל הספר הזה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg