ראשי » תרבות » קולנוע

כתב אשמה חריף כלפי אטימות הביטוח הלאומי

בעודו מציג בפשטות את אטימות עובדי המדינה כתופעה גלובלית, "אני, דניאל בלייק" של הבמאי קן לואץ' מציע לפחות חצי נחמה בדמות סרט ריאליסטי, משכנע ואנושי מאוד // ביקורת קולנוע

סניף של הביטוח הלאומי. גבר כבן שישים ומשהו ממתין בתור. הוא התאושש לאחרונה מהתקף לב ומאז לא עובד. רופאיו טוענים כי עליו להישאר בבית ולנוח, להימנע מעבודה מאומצת, אך ללא שום הסבר משכנע הביטוח הלאומי מחליט אחרת ואינו מאפשר לו לקבל את התשלומים המגיעים לו, ואף דורש שיחזור לעבודה ומיד. בעוד מנהלי הסניף מסרבים לענות על שאלותיו ומפנים אותו לקבל מידע על ערעורים באמצעות האינטרנט, הוא שם לב לבחורה צעירה, אם חד הורית לשני ילדים שעובדת הביטוח הלאומי מסרבת לקבלה או לשמוע מדוע אחרה לפגישתה בסניף. למרות עייפותו הרבה, חולה הלב המבוגר מתערב בנסיון לסייע לה. מעיר על אטימותם של עובדי הביטוח הלאומי, הוא מוצא עצמו מגורש מהמקום יחד עם האם הצעירה וילדיה. במעין עלילה קפקאית אשר מוצגת בצורה משכנעת וריאליסטית להפליא "אני, דניאל בלייק" הוא סרט מרגש ואנושי מאוד, כמו גם ביקורתי ונשכני ביותר, כתב אשמה לאטימותם של עובדי מדינה ומערכות סוציאליות אשר אבדו את דרכן.
 
סרטיו של הבמאי קן לואץ' ("לחם ושושנים", "אולי נתנשק", "זה עולם חופשי") שייכים לרוב לזרם הריאליסטי, לסרטים העוסקים בנושאים חברתיים, כאלו המנסים להציג את המציאות על כל מורכבותה. למרות שסרטיו הם בריטיים, הרעיון מאחוריהם חוצה מדינות ולאומים. לואץ' בוחן בסרטיו את הטבע האנושי, את האינטראקציה המתקיימת בין סוגים שונים של אנשים ואת דרכי ההישרדות וההתקשרות שלהם בעולם שלרוב מתגלה כאטום, קר ואכזרי. סרטיו עוקבים אחר אנטי-גיבורים, דמויות פועלים, מהגרים, אנשים קשי-יום. סרטיו כמעט תמיד נראים כיצירות דוקומנטריות בשל סגנון המשחק הנטורליסטי, האלתורים אשר מבצעים שחקניו, סגנון הצילום הפתוח והמאוורר אשר מאפשר לדברים להתרחש באופן ספונטני בפריים והנושאים החברתיים שבמרכז העלילה.
 
"אני, דניאל בלייק" עוקב אחר הדמות אשר שמה מוזכר בכותרת הסרט. הוא גר לבדו מאז שאשתו נפטרה ומנסה להתאושש מהתקף הלב שעבר ואשר הותיר אותו גם מחוסר עבודה. כעת הביטוח הלאומי הופך להיות הצרה החדשה שלו אשר במקום לסייע לו רק מקשה עליו את החיים. לאחר ההיכרות עם קייטי, הצעירה אותה פגש בסניף הביטוח הלאומי, שגם היא סובלת מאטימותה של המערכת והאנשים אשר מופקדים עליה, השניים מתיידדים ומנסים לעזור האחד לשנייה להתקיים.

"אני, דניאל בלייק", כבר מכותרתו הקורצת לכותרת המפורסמת של "אני מאשים", הוא סרט עוצמתי ורלוונטי אשר משתמש בכוחו של המדיום הקולנועי - לא רק על מנת לייצר תמונה אמינה של מציאות אלא בעיקר כדי להציב מול המציאות מראה בלתי מתפשרת, לחשוף את עיוותיה, פגמיה, חוסר הצדק שהיא מנת חלקה. העוצמה של הסרט, שנראה כאילו סיפוריו הפשוטים נגזרו מכותרות החדשות המוכרות, הוא בכך שקל מאוד לשכוח כי הוא מתרחש באנגליה, שהסיפור שהוא מספר נראה ונשמע מוכר כנראה בכל מקום בו אנשים מוצאים עצמם מול מערכת מסואבת ואטומה שאינה מעניקה להם ביטחון אלא בדיוק את ההפך.
 
עוצמתו של הסרט באה לביטוי אף בפשטות העשייה שלו. זהו סרט ללא מוזיקת רקע. העוצמה של הדימויים, כמו גם הסאונד של העולם הריאליסטי בונה את המציאות מבלי לטשטש או לייפייף אותה. אצל לואץ' אין מקום למוזיקה, מאחר שהמציאות האמיתית כפי שאנו חווים אותה ביומיום אינה מלווה במוזיקת רקע קולנועית. הסרט גם מצולם בלוקיישן שמעניק לו תחושה של אותנטיות בכל פריים, מדירות השיכון הקטנות ועד בתי התמחוי. בנוסף, השחקנים אינם כוכבים מוכרים שקל להזדהות איתם אלא שחקנים אנונימיים, על מנת שנשכח שהם משחקים ובכך לחזק את הממד הריאליסטי שהסרט מייצר.

דייב ג'ונס והיילי סקרווירס משחקים בתפקידים הראשים ומספקים משחק כן, פשוט ומשכנע. עבודת הבימוי של לואץ' מדויקת ומרשימה. הסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן האחרון כמו גם באוסקר הבריטי ובהחלט מדובר בסרט שלא ישכח במהרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg