"שֹרה שׁרה", וזהו: שרית חדד הפכה למוצר צריכה
קשה לכתוב ביקורת מוזיקה על אלבום שבאופן מובהק מתפקד כמשמר מותג מוכר, באריזה עמוסה ומהונדסת עד לפרטים הקטנים, ונכשל כמעט לחלוטין בפן האמנותי. מסקנות בולטות מהאזנה לאלבום החדש של שרית חדד
ההאזנה הראשונה לאלבום החדש של שרית חדד מזכירה צפייה במקבץ פרסומות בערוץ 2 - אתה יודע טוב מאוד שאתה צופה במשהו שנועד לגרום לך לקנות עוד מאותו הדבר, אבל משהו בסרטונים הקצרצרים האלה בכל זאת מושך את העין. אי אפשר להאשים אותך, עשרות מומחים והרבה מאוד כסף הושקעו בכמה שניות בודדות, רק על מנת לשמור על המותג הוותיק טרי ורענן. בדרך כלל זה אפילו עובד.עם ההאזנה השנייה לאלבום "שֹרה שׁרה", התמונה כבר מתבהרת ושכבת ציניות שמכסה את עור התוף לא מאפשרת לראות בו כמעט כלום, פרט לעוד מוצר צריכה. יכול להיות שזו רק הציפייה מזמרת נדירה כמו שרית חדד להביא משהו אחר? לחדש, להפתיע, לנסות עולמות חדשים, לקחת הימורים כמו אמנים ענקיים אחרים? אולי. מה שבטוח הוא שהנסיון לשחזר את ההצלחה הבטוחה, עם אותם השירים "הבטוחים", קצת מוציא את נשמת האמן מהכוכבת הפופולרית.
זה לא שכל המוזיקה של חדד כזו וזה לא שאי אפשר להרוויח הון ובו זמנית גם לעשות אמנות ראויה. לא חסרים אמנים, בישראל הקטנה ובעולם הגדול, שיודעים לפתוח את הלב ובאותה העת לשלשל לארנק סכומים נאים. זה בסדר גמור והתוצאות מדהימות. אך כשהמזומן הופך לדבר העיקרי ומתחיל לעוור את עיני הנשמה היצירתית - זו כבר בעיה. בעיה שקשה לשים לב אליה עם מוניטין מפוצץ (ובצדק) כמו של חדד, ועם מיתוג מהודק ומחושב עד לפרטים הקטנים.
אז הכל מחושב עד זרא, אבל אין כל חדש תחת השמש. רוב האלבום ממשיך את אותו קו מסורתי של השפעות טורקיות ויווניות מפעם שהיום מיטשטשות לרקע לחני הרוק והפופ שהשתלטו על הז'אנר המזרחי. עם זאת, ישנן גם כמה פנינים בודדות באלבום שאפשר למצוא בהן סוג של נחמה. במקום להכביר במילים נסכם זאת בכמה מסקנות על האלבום "שֹרה שׁרה".
הכל עומד במקום: שיתופי הפעולה שאפיינו כמה מהעבודות הטובות ביותר של חדד (דוגמת השת"פים עם קובי אוז וזאב נחמה) ויציאה מהמסגרת הים תיכונית המוכרת (דוגמת האלבום המצליח "כמו סינדרלה") נעלמו כמעט לחלוטין מהנוף.
איפה אתה, באמת? האלבום נפתח בשורה "בעיר הגדולה אני ואתה", השיר השני מתחיל ב"זה כבר כמה שבועות בלעדיך", בשיר השלישי חדד "נותנת לו את הלב שלה", וברצועה הרביעית חדד שואלת "איפה אתה היום, תגיד לי מה קורה איתך, מי מחבקת אותך בלילות בין השמיכות, איפה אתה היום נעלמת לי פתאום, כמה בכיתי לבד בלילות". נותר רק לנחש מיהו אותו גבר מסתורי שנעלם לה. הפרשנות בידי המאזין, כמובן.
אפשר להתקדם: לא ברור מדוע מתוך 20 שירים, יותר מחצי מוגשים בסאונד המסורתי והמוכר, "שירי דיכאון", אם תרצו, שפונים אולי לקהל נאמן ובטוח, אך בולמים את דרך ההתחדשות וההתפתחות המוזיקלית של הזמרת.
אלקטרוני חובה: על אף המחסור הניכר בחידושים, יישור הקו עם תעשיית המוזיקה הממוחשבת והכנסת ביטים וצלילים אלקטרונים לשירים הוסיפה הרבה פאן והפכה את האלבום לצבעוני יותר. מוצלחים במיוחד הם השירים "למה לי", "הייתה איתה" ו"ג'ט לג", שמסתמן להיות הלהיט הבא שיתפוס את המרחב הציבורי.
אותו דבר אבל אחרת: שרית התברכה בהרכב נגנים מהודק, רגיש ולא מכני. זה לא מובן מאליו, במיוחד בז'אנר בו רבים מהנגנים מתפקדים כבובות על חוט שמבצעות את המתבקש בצורה טכנית, קרה ומדויקת. בדרך כלל מדובר פחות או יותר באותם השמות שמדלגים מאולפן לאולפן, וכך יוצא שהסאונד המזרחי בישראל מאוד חד-גוני. גם לחדד יש נגנים קבועים (לראייה סינגולדה, שאמון על הגיטרות באלבום) אבל כאמור, משהו שם, גם אם לא יוצא מגדר הרגיל במונחים עולמיים, בכל זאת נשמע דינמי וחי, לפחות מבחינת הסאונד.
שֹרה שׁרה - וזהו: בקומוניקט הפרסומי נכתב שהאלבום "בניצוחה של שרית חדד" ושהיא "מוזיקאית מספר 1". אך בדיקה מהירה בקרדיטים מעלה שלחדד אין חלק בכתיבה/ הלחנה/ עיבוד/ הפקה/ נגינה או כל תחום אחר מלבד השירה ביצירה ש"בניצוחה". נראה שאפשר היה להוסיף את המילה "וזהו" לשם האלבום.
יוצאים מן הכלל: "חיים של נסיכה" השיר הבולט באלבום, עם כתיבה, לחן וקצב יוצאים מגדר הרגיל ועם טוויסטים חוצפניים וחינניים ביותר ברגעי השיא של הביצוע הווקאלי. "סרט ערבי" מהווה דוגמה מובהקת לעיבוד וביצוע יוצאים מן הכלל, למרות ריבוי הכלים והתפקידים. גם "וואי וואי", בניגוד לשירים שמשחזרים לחנים ותכנים, מביא עמו בשורה חדשה. נדמה שהחיבור של חדד עם השירים האלה עמוק מהיתר ושם נעוץ סוד כוחם, מה שמעלה את התהייה – לא היה עדיף להסתפק ב-10-12 שירים, במקום להפציץ עם 20 שירים שאת רובם כבר שמענו?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם