ראשי » תרבות » מוזיקה

יונתן שפירא: מסר תוקפני ברוך מקסימלי

נודע מזה שנים בזכות מעורבותו הפוליטית והלהיט של איה כורם, יונתן שפירא סוף סוף שחרר אלבום בכורה שהכיר לעולם גם את המוזיקאי המוכשר שבו. אך האם אג'נדה קשוחה באווירה נעימה מספיקים כדי להטביע חותם במיינסטרים הישראלי?

כל מוזיקאי שעומל על שיווק עצמי היה יותר משמח לקבל רבע מההתייחסות התקשורתית לה זכה יונתן שפירא, זמן רב לפני ששחרר את האלבום הבכורה שלו שיצא לאחרונה. שפירא זכה לתשומת הלב בזכות שתי סיבות שונות לחלוטין: הראשונה שבהן היא שבעקבות שירותו הצבאי כטייס מבצעי הוא יזם את "מכתב הטייסים הסרבנים" שקרא להפסיק את הסיכולים הממוקדים, השנייה היא בעקבות אותו להיט גדול של איה כורם שנשא את שמו.
 
שמו של שפירא נכתב והודפס אין ספור פעמים, עד כדי כך שאנשים שכחו כי מדובר לא רק באקטיביסט פוליטי, כי אם גם במוזיקאי. שתי הסיבות לפרסומו מביאות איתן דעות קדומות שונות לאלבומו "נומו נומו", חלקן שליליות ואחרות חיוביות, אך אי אפשר להתעלם מהן, וגם הוא עצמו לא עושה זאת שכן, הוא שר על נושאים פוליטיים ומיע דעות נוקבות לא פעם לאורך האלבום, וממילא הוא לא מנסה להסתיר זאת או מתבייש בכך.

נהוג להגיד על זמרים ישראלים שהם לא מביעים את דעתם הפוליטית מהחשש שהקהל יכעס עליהם ושזה יפסיק לרכוש כרטיסים, אלבומים ושאר מוצרים, ובכך תיפגע ההכנסה שלהם. אפשר להבין את הפחד הזה, הרי העליהום הישראלי על אמנים ש"העזו" להביע את דעתם ידוע לשמצה, אך זה לא מפריע בשום צורה לשפירא. הוא אומר את שלו, שר את שעל לבו, ואם מישהו ימחא, אז שימחא – הוא בעצמה מומחה לא קטן למחאות.
 
יש לו קול מצוין, לשפירא, והוא משתמש בו היטב. זה קול חם, שנעים לשמוע, והוא יודע לשחק איתו כך שהשירים נשמעים מפיו בכנות מוחלטת. על אותו משקל אפשר כבר להבין שהטקסטים שלו, לעומת זאת, לא יעשו נעים לכל מאזין. בין אם הוא שר בציניות על ילדותו ב"ילד טקסים" או על הדרך בה הוא מתחמק מצו מילואים בשיר "צו" ("אמרתי לה תראי אני באמצע לימודים, וגם שקצת קשה לי לירות בילדים"), שכתוב בצורה די מתוחכמת, הטקסטים האלו ממש לא מתיימרים להיות להיטים אינסטנט, ממש לא קיבוץ מילים מטופש, ובהחלט בעלי אג'נדה, כמתבקש מהאדם שכתב אותם.

עם זאת, אחת הבעיות הגדולות באלבום היא המונוטוניות שבו. 11 שירים יש באלבום, שהופק על ידי יהוא ירון, אך הם דומים מדי אחד לשני, מוזיקלית וקונספטואלית. פרט לקו הביקורתי שבו, מבחינה מוזיקלית הם אינם מעניקים תחושה שמדובר באסופה מגוונת אך מגובשת של שירים, אלא ברצועה ארוכה עם הפסקות קלות במהלכה. אין זה אומר ש"נומו נומו" הוא אלבום רע, ממש לא, אבל הגישה האקוסטית הרכה שלו, גם אם היא כוללת תוקפנות מסוימת, לא מצליחה להחזיק את המאזין קשוב במשך 11 שירים ברצף.
 
בסופו של דבר, יונתן שפירא עובר לקדמת הבמה כשאורות הזרקורים עליו, לטובה ולרעה. הוא מוזיקאי מוכשר מספיק כדי שיוכל לעמעם בזכות כשרונו את החלקים הקונטרוברסליים שרבים מכירים אותו בזכותם, ולהפנות את הזרקורים למקומות חדשים שברצונו להציג לעולם. אם הוא מעוניין בכך בכלל, לזה סיפור שונה לגמרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg