ראשי » תרבות » קולנוע

"מלחמת 90 הדקות": כשהמציאות הזויה מהסרט

איומים פופוליסטיים, סירובים מטעמים פוליטיים, חקירות, הטרדות ושערוריות היו שם המשחק מאז שריקת הפתיחה של "מלחמת 90 הדקות" ועד צאתו לאקרנים שנתיים אחר כך. גם במקרה הזה, המציאות הוכיחה שהיא מטורפת מכל דמיון // ביקורת קולנוע

הנה רעיון מעניין: בואו ניקח את מאה שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונפתור אותו ב-90 דקות, מקסימום 120 עם הארכה ואולי אולי גם פנדלים, במשחק כדורגל אחד שיכריע מי נשאר כאן, ומי מוותר על זכות אבות. בלי עוד שפיכות דמים, בלי כלי נשק ובלי חיילים, רק כדורגל אחד ו-11 שחקנים מכל צד.
 
בטח כבר הבנתם שזה הבסיס ל"מלחמת 90 הדקות", סרטו החדש של איל חלפון המבוסס על ספרו של איתי מאירסון, שעוקב אחרי יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלי בגילומו של משה איבגי ומקבילו הפלסטיני, אותו משחק נורמן עיסא. זו לא הפעם הראשונה שחלפון ("קרקס פלשתינה", "איזה עולם נפלא") משתמש בכדורגל כדי לחבר בין יריבים. הוא עשה זאת גם בתסריט שחיבר לסרט "גמר גביע" של ערן ריקליס, וגם שם הופיע משה איבגי, כאוהד כדורגל הנופל בשבי בזמן מלחמת לבנון.
 
הסרט עשוי כמוקומנטרי, קומדיה מתוסרטת המצולמת כדוקומנטרי. צוות צילום מתעד את האירועים עד למשחק ההיסטורי, כולל את ההכנות בישראל וברשות הפלסטינית, באצטדיון שנבחר לארח את המשחק, לירייה בליסבון, וגם את הדיונים האינסופיים של התאחדות הכדורגל העולמית הבדיונית לגבי אלפי הפרטים הקטנים שזקוקים להכרעה, כמו השאלה מי יכול לשחק בקבוצה שהופכת לדיון לגבי זכות השיבה. עם הזמן מתברר שלמרות היריבות בין איבגי ועיסא יש להם גם הרבה במשותף, כמו הצרבת שנובעת מגודל האחריות המוטלת על כתפיהם. מלבדם עוקב הסרט אחר עוד כמה דמויות שמוצאות את עצמן מעורבות בפרויקט המוזר - הפורטוגלי שמנהל את האצטדיון ומנסה להבין את הסכסוך בין שני העמים הזרים לו, המאמן הגרמני של נבחרת ישראל שצריך להתמודד עם תרומת מקום הולדתו לסכסוך ושחקן כדורגל ישראלי-ערבי שצריך להחליט באיזו נבחרת לשחק.

העבודה על הסרט הסתיימה כבר לפני כשנתיים. הסרט היה מועמד למספר פרסים בטקס פרסי אופיר שהתקיים בספטמבר 2015 , עיסא אף זכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו. אבל אז תקפה המציאות והוכיחה שוב שהיא יותר מטורפת מכל בדיון ודמיון.
 
מקובל להכניס בסוגריים לאחר ציון שמו של שחקן סרטים אחרים בהם שיחק. לגבי שני השחקנים המובילים את הסרט, איבגי ועיסא, נראה שהפעם יש לציין בסוגריים את השערוריות התקשורתיות, הפוליטיות ואף הפליליות בהם היו מעורבים בזמן שעבר מאז הסתיימה הפקת הסרט. הפרשיות שעיסא (האיום של שרת התרבות מירי רגב לביטול מימון תיאטרון הילדים הדו-לשוני שלו בשל סירובו להופיע בבקעת הירדן) ואיבגי (חקירה בנוגע לתקיפות והטרדות מיניות שעדיין לא הסתיימה) מצאו את עצמם מעורבים בהן הטילו צל כבד על היכולת של שני השחקנים עטורי הפרסים ובעלי הרזומה הארוך והמרשים לקדם את הסרט. אך בעוד ההסתבכות של עיסא היא שילוב של פופוליזם ופוליטיקה שמאפיינים את התקופה, איבגי נמצא באמצע חקירה פלילית, אחרי תלונות רבות של נשים על הטרדות ותקיפות מצדו של השחקן הוותיק. זכורה במיוחד ההתנגדות להענקת הפרס לאיבגי על תפקידו בסרט בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה. לזכותו של איבגי יאמר שדמותו המדושנת של יו"ר התאחדות הכדורגל מגולמת על ידו בהצלחה רבה, כגבר שאף אישה לא הייתה רוצה להישאר עמו לבד בחדר ההלבשה.
 
כפי שמוסרים היוצרים, העבודה על הסרט, שהעסיקה 200 איש מלבד איבגי, הסתיימה לפני התפוצצות הפרשה. הסרט היה אמור לעלות לאקרנים כבר לפני שנה. זה לא מקל על הגיהינום היחצ"ני שיוצרי הסרט צריכים לעבור כעת. כאילו שלא מספיק הנושא הפוליטי הנפיץ שעלול להרגיז ימנים, שמאלנים וערבים גם יחד, במקרה זה גם מי שלוקחים ברצינות את נושא האלימות כנגד נשים יצטרפו לקלחת.

ומכאן מגיעים לבעיה המרכזית של הסרט - הוא לא מספיק משוגע. כשמעמידים את העלילה אל מול המציאות המטורפת שקשורה אסוציאטיבית הן לנושא הסרט והן לשחקניו, הוא אף משעמם. במילים אחרות, הכרעה על עתידם של שני עמים בעזרת משחק כדורגל נשמעת כמו יריית פתיחה לפארסה הרבה יותר קיצונית ממה שהסרט מציע. אם תחשוק נפשנו בדרמה המלווה לאינטראקציות בין שחקנים יריבים תמיד יהיה לנו החלק הכי פחות מעניין ב"חדשות הספורט", זה של הפוליטיקה הקטנונית בתוך התאחדות הכדורגל. המציאות מנצחת במקרה הזה את האמנות עוד לפני שהמשחק התחיל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg