ראשי » תרבות » רדיו

יעל צ'רני הופכת את המוזיקה הקלסית לרלוונטית

המנהלת החדשה של תחנת הרדיו "קול המוזיקה" בתאגיד השידור הציבורי, עונה למבקרים שסבורים כי המוזיקה הקלסית היא עולם הולך ונעלם, מספרת על מהפכת המנצחות–נשים שהיא מחלוצותיה ומגלה למה כמעט ישבה בכלא צבאי בגלל עקרונות מוזיקליים

סביב גיל עשרים, אחרי שהשתחררה מהצבא, יעל צ'רני ניסתה לברוח מהמוזיקה. הבחירה בפועל "לברוח" עלולה להישמע מוגזמת למתבונן מן הצד, אבל אחרי שמתוודעים לסיפורה של צ'רני מבינים שלא מדובר בהפרזה מליצית. כילדה שחיה ונשמה צלילים מגיל תשע, עת הצטרפה למקהלת הנערות הירושלמית "אנקור", המשכו של המסלול המוזיקלי היה עבורה אך מובן מאליו. דווקא משום כך, היא העדיפה להתנסות במשהו אחר לגמרי. "בגלל שבתור ילדה המוזיקה הייתה חלק משמעותי מאוד מהזהות שלי והיה ברור שאני מוצלחת בזה, לא רציתי ללכת לשם. פחדתי שהבחירה ללמוד מוזיקה לא תגיע מתוך מקום אמיתי ובוגר, אלא כברירת מחדל", היא נזכרת.

הניסיון להתרחק ככל האפשר מהפרטיטורות ומאולמות הקונצרטים הוביל למבוך המסדרונות הקריר של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, שם החלה ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל. "זה החזיק בדיוק חצי שנה", היא צוחקת. "רציתי לדבר עם אנשים על 'יופיטר' (הסימפוניה האחרונה שכתב מוצרט, ש"ק), ולא היה לי עם מי לדבר. אני זוכרת את עצמי יוצאת משיעור, ומתה לדבר עם מישהו על איזה מהלך הרמוני ביצירה ופשוט אין לי עם מי. התחושה הייתה של בדידות נוראה".

באותו יום, היא מספרת, זנחה את לימודי הרוח, הלכה לאקדמיה למוזיקה בירושלים וביקשה טופסי הרשמה. מי שסתם סופית את הגולל על החלומות לסטות מהמסלול המוזיקלי, ובהם רצונה ללמוד משחק ב"ניסן נתיב", היה מנדי רודן ז"ל, חתן פרס ישראל שלימד באקדמיה למוזיקה ואף עמד בראשה במשך כעשור. "הוא אמר לי: ללמוד משחק תוכלי תמיד, אבל עכשיו זה הזמן שלך ללמוד ניצוח". השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה: היא למדה ניצוח באקדמיה, הייתה לזמרת סופרן מקצועית, התקבלה לעבוד כאסיסטנטית של המנצח האיטלקי הנודע קלאודיו אבאדו, ניצחה על תזמורות ברחבי העולם ועסקה בהנגשת המוזיקה הקלאסית לקהלים שאינם מורגלים בה, במסגרות שונות. בחודשים האחרונים קיבלה הקריירה המוזיקלית שלה תפנית נוספת, כשמונתה למנהלת תחנת המוזיקה הקלאסית "קול המוזיקה" בתאגיד השידור הציבורי החדש.
 

"קול המוזיקה" אמנם נותרה בצל הסערה הציבורית שליוותה ועודנה מלווה את פרשת סגירת רשות השידור ופתיחת תאגיד השידור הציבורי, אבל גם מעליה ריחפו סימני שאלה רבים בחודשים האחרונים. בנוסף, ללא קשר לפרשת התאגיד, ספגה קול המוזיקה בעשור האחרון לא מעט ביקורת מצד חובבי מוזיקה קלאסית ועיתונאים. כך למשל תיאר אייל הראובני את הנעשה בין מסדרונות התחנה ב־2013, במאמר שפורסם באתר "העין השביעית": "התחנה מתפרקת במהירות מכל נכסיה: עורכי מוזיקה ידענים וסמכותיים וטכנאי מוזיקה מיומנים העומדים בפני פרישה; סטנדרטים איכותיים המגדירים עריכה מושכלת של תוכניות; איכות הצליל בשידורים חיים ונורמות אתיות המונעות שימוש במשאבי התחנה לקידום עצמי".

בשנים האחרונות אמנם נדמה שהמצב בתחנה השתפר, תחת ניהולו בפועל של איש "קול ישראל" יוסי קאופמן שעתיד להיות סגנה של צ'רני בתאגיד השידור הציבורי, אך השאלות הנוקבות בנוגע לצורך בתחנה ציבורית המשדרת מוזיקה קלאסית 24 שעות ביממה נותרו בעינן.

צ'רני, שהשיחה עמה מתקיימת בעין הסערה סביב הקמת התאגיד, נזהרת בדבריה כשהיא מדברת על השינויים שעתידים להתרחש בתחנה תחת ניהולה. "אסור לי לדבר על לוח השידורים הצפוי", היא אומרת, ומקפידה להדגיש כי "יש לי הרבה כבוד ל'קול המוזיקה' הוותיקה. יש שם אנשים נפלאים ועורכים מצוינים, ויש לי הרבה כבוד לעשייה שהייתה שם, שהיו בה גם תקופות זוהר. אני ממש לא בגישה של לבוא ולהפנות עורף למה שהיה, זה לא הקטע שלי בכלל. אבל אין ספק שיש דברים שדורשים בידוק ובחינה מחודשת.

"אחרי הכול, אני מוזיקאית. גדלתי בקול המוזיקה, רואיינתי בקול המוזיקה, אני מופיעה בקול המוזיקה מאז שהייתי ילדה. זה סוג של בית בשבילי. זה לא שאני באה למקום זר ואומרת: 'מי אתם ומה אתם עושים כאן'. זה באמת לא הקטע. אנחנו גם קלטנו הרבה מאוד אנשים מתוך התחנה אל התחנה החדשה שתוקם, זה לא שהתעלמנו מקיומם. אפשר לראות בשטח, שאין לי שום נטייה נגד אנשי רשות השידור. לא פשוט לעבוד כשמסביב יש סערה והרבה ביקורת ציבורית שנשמעת, אבל זאת האמת".

בשנים האחרונות, עלו בעיתונות שאלות סביב עצם הלגיטימציה של תחנה שממומנת על־ידי הציבור, שכל תפקידה הוא לשדר מוזיקה קלאסית, ז'אנר שלא בדיוק זוכה לפופולריות בקרב הקהל הרחב. היה שלב שבו ראשי התאגיד שקלו לבטל את "קול המוזיקה" לגמרי?

"לא שידוע לי. אני גם יכולה לומר לך שאני נהנית מרוח גבית נהדרת של מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, סמנכ"ל הרדיו שמעון אלקבץ ואנשי ההנהלה בכלל. לכולם בתאגיד ברור שאני אשת המקצוע ואני אחראית על התכנים, ואף אחד לא מנסה להחליש אותי או להתערב בהחלטות מקצועיות. סביב הקמת התאגיד חיפשו מנהל אמנותי ל'קול המוזיקה' במשך הרבה זמן, מה שאומר שראשיו לא הקלו ראש בבחירה ובתהליך ולא חסכו באנרגיה כדי למצוא את האדם הנכון בעיניהם לתפקיד, כך שלא נראה לי שזה מראה על רוח שמעוניינת לסגור את התחנה - אם כבר להפך, על רצון לחזק אותה.

"לגבי עצם השאלה על הצורך בתחנה שמשדרת מוזיקה קלאסית - אני לא רואה איך חברה ששואפת להיות תרבותית, יכולה לחיות ללא תחנה שמוקדשת למוזיקה אמנותית. זה נכון ש'קול המוזיקה' פועלת בעיקר בגישה של מוזיקה קלאסית מערבית, אבל אני במשך כל השנים פתחתי בעשייה שלי דלת וצוהר למוזיקה אמנותית לא־מערבית, כי בעיניי יש לזה מקום. למשל, הרציתי בהרבה פורומים על העשייה של ברי סחרוף, שמבחינתי היא עשייה אמנותית טהורה. הרציתי למורים למוזיקה על סצנת הפיוטים הישראלית, ואפילו הלכתי ולמדתי לשיר בשלושת רבעי טון (המאפיינים את המוזיקה המזרחית, ש"ק) - כך שבלי לחשוף יותר מדי על לוח השידורים הצפוי, אפשר להניח שלא אזניח את הקו של פתיחת החלון החוצה, לסגנונות מוזיקליים שונים ומגוונים. ועדיין, ברור שהליבה של התחנה תישאר מוזיקה מערבית קלאסית. צריך גם להבין שזו התחנה היחידה שמשרתת את המילייה הזה, של המבצעים והמלחינים האמנותיים שפועלים בישראל, וזו במה שחשוב שתישאר בעבורם".
 

עד כמה המילייה הזה באמת קיים בישראל של שנות האלפיים?

"הוא קיים ואפילו בועט. יש סטיגמה שמדובר באיזו סצנה מנומנמת, ואין מספיק מילים כדי לתאר עד כמה המצב הפוך. עובדה שניסו לסגור את 'קול המוזיקה' במשך הרבה מאוד שנים, ולא הצליחו, בעקבות הלחץ הציבורי. אז אמנם, מדובר בקבוצה מצומצמת יחסית, אבל היא איכותית מאוד והיא עושה הרבה מאוד רעש".

נהוג לחשוב שחובבי המוזיקה הקלאסית הם אנשים מבוגרים, דור שהולך ונעלם.

"קודם כול, הנגנים הם ממש לא אנשים מבוגרים, ממש לא. אני שייכת לדור המבצעים הדומיננטי הרלוונטי של המדינה היום, ויש בשכבת הגיל שלי רבים וטובים. לגבי הקהל, לאורך כל ההיסטוריה מי שהתעניין במוזיקה קלאסית והלך לקונצרטים, היה קהל של אנשים מבוגרים יחסית, שהתפנו מעול החיים של משפחה וילדים ויש להם כרגע יותר פניות נפשית להתעמת עם חומר יותר מורכב. אז נכון שהקהל הוא מבוגר, אבל זה לא אומר שהוא הולך ונעלם".

את אומרת שאין מה לחשוש מתרחיש האימים שבו אולמות הקונצרטים בישראל יוותרו ריקים מקהל תוך כמה שנים.

"לא. זה לא יקרה. נכון שאין ספק שהמוזיקה הקלאסית בכל העולם נלחמת על קיומה, בתור מושא להאזנה שאינו תלוי בסיפורים צהובים, לא כזה שמתעניינים בו בגלל גיבור כזה או אחר שהיו לו חיים קשים וסיפור עיתונאי סוחט דמעות. במובן הזה העולם של הריאליטי חלחל גם לעולם הקלאסי - עם הגירויים המהירים ותרבות המסך. אני רואה בעצמי חלק מנושאי הדגל של המאבק הזה, של שמירה על המוזיקה הקלאסית מהרעות החולות שמאפיינות את שאר הז'אנרים המוזיקליים. כי המוזיקה באמת דורשת פניות נפשית ומוכנות להתמודד עם חומר מורכב. גם כשפותחים דף גמרא, צריך להתאמץ עד שהקריאה נהיית שוטפת. כדי לחוות משהו עשיר ובעל ערך, צריך להעמיק וצריך סבלנות. במובן הזה, לקהל הדתי יש יתרון גם בגישה למוזיקה הקלאסית, ולו בגלל לימודי הדת היסודיים. זה קהל שמחונך להשתהות, לדבר, לבדוק, להסס, לחקור. אני מוצאת הרבה קווים מקבילים בין העולמות האלה".

צ'רני נולדה בבוסטון וגדלה בירושלים. "מגיל צעיר מאוד־מאוד היה ברור שאני נמשכת למוזיקה. תמיד רציתי לשיר, ברמה שהיו 'מגרשים' אותי מהבית כי כל הזמן שרתי והפרעתי. היה ברור להורים שלי שצריך לעשות עם זה משהו, ואז אמא שלי מצאה את 'אנקור', שמבחינתי התאימה מאוד כי חיפשתי את האתגר של מקהלה מקצועית". במהרה הפכה צ'רני לסולנית במקהלה, ובגיל 15 כבר שרה כסולנית מעל בימת היכל התרבות בתל־אביב יחד עם התזמורת הפילהרמונית.

היא לא גדלה במשפחת מוזיקאים. "הייתי עב"ם במשפחה שלי, ובדיעבד אני יכולה לומר שזה שירת אותי - כי בשונה ממוזיקאים רבים אחרים, למדתי לדבר על מוזיקה עם לא־מוזיקאים, לדעת לתרגם את עצמי גם למי שלא חי את העולם הזה".

היכולת הזאת שירתה אותה בחייה הבוגרים, כאשר החלה להרצות בנושאי מוזיקה לקהלים מגוונים כמרצה אורחת במוסדות שונים בארץ ובעולם, אבל כילדה וכנערה היה לזרות הזאת גם מחיר: "בבית הספר היסודי היה לי רע מאוד, הייתי חייזר מוחלט", היא מספרת, ונזכרת כיצד התעקשה לעבור לתיכון האקדמיה למוזיקה בירושלים, צעד שלא התקבל בברכה אצל הוריה. "זייפתי חתימה של ההורים שלי כדי להירשם, ובהמשך גם פצחתי בשביתת רעב כדי לשכנע אותם. הם התנגדו למעבר הזה בצורה נחרצת, אני חושבת שהם חששו לגורלי. הם רצו להגן עליי ולתת לי כלים להתמודד בעולם במקרה שהשאיפה שלי להיות מוזיקאית לא תצליח".

ההתעקשות צלחה לבסוף, היא עברה ללמוד בתיכון האקדמיה ובמקביל המשיכה לשיר ב"אנקור", הנחשבת לאחת המקהלות הטובות בישראל, שמובילה בתחומה גם בסטנדרטים בינלאומיים. המקהלה מופיעה באופן קבוע ב"יד ושם" ולצד התזמורת הפילהרמונית הישראלית, וחברותיה מרבות להופיע גם בחו"ל, במסגרת תחרויות ומסגרות אחרות.

כשהיא נזכרת בשנותיה במקהלה, צ'רני מספרת על עולם של כללים נוקשים, "מערכת שהשתלטה על כל החיים. היה אסור לנו לצאת לטיולים כדי שלא ייהרס לנו הקול, בטח שלא ללכת לטיול שנתי. מסיבות כיתה היו מחוץ לתחום, ועל ל"ג בעומר אין מה לדבר. 'אנקור' הושתתה על מודל של מקהלות הנערים באנגליה, שחלק מהעניין בהן היה שמירה אדוקה על הקול ועל אורח החיים".

כבוגרת המקהלה בעצמי, מסקרן אותי לשמוע האם בדיעבד לא נראה לך טעות להעמיס על כתפיהן של ילדות ונערות צעירות, כל כך הרבה אחריות ומשמעת.

"זאת שאלה מאוד מורכבת. עד היום, אין לי מספיק פרספקטיבה לומר איך ילד צריך לבלות את ילדותו. אני גם לא חושבת שיש כללים שנכונים באופן גורף לכל בני האדם באשר הם. אין ספק ששילמתי מחיר בתור ילדה על 'היעדר הילדות' שלי. זה דבר שכל הזמן הוסבר ונאמר לי, אבל בתור ילדה לא יכולתי להבין עד כמה זה יעצב אותי. מצד שני, כשאמנים־מבצעים צריכים להתפתח ולהגיע להישגים, המשמעות היא שהם לא יכולים לחיות חיים רגילים של ילד, כי צריך להתאמן כל יום במשך כמה שעות, ולעמוד בסיטואציות לחוצות במיוחד, כמו אודיציות ואודישנים מול הדמויות הכי בכירות בעולם המוזיקה. אז נכון שזה קשה ודורש, אבל אני מרגישה שבזכות זה יש לי כלים מקצועיים שאני מברכת עליהם בכל יום כשאני קמה בבוקר. יש מקומות רבים בחיים שבהם אני סקפטית לגבי הזכות שלי להכריע, אבל בעניינים מקצועיים, בין אם כמנצחת ובין אם כמנהלת של 'קול המוזיקה', יש לי ביטחון ושקט מוחלט - כי אני יודעת שלאורך החיים שלי שילמתי מחירים כבדים בשביל המוזיקה".

בשירותה הצבאי הגיעה לתזמורת צה"ל כזמרת, אך עזבה בשלב מוקדם של השירות על רקע חילוקי דעות מקצועיים עם מפקדי התזמורת. גם עשרים שנה לאחר אותה תקרית, לא קשה לדמיין את צ'רני החיילת בסיטואציה הזאת: לאורך כל השיחה עמה היא מצטיירת כאשת עקרונות בכל מה שנוגע למוזיקה הקלאסית, וכמי שלא תכפיף את הסטנדרטים המקצועיים שלה לטובת ערכים אחרים ("אין לי שום הומור בעניין הזה", היא אומרת בתגובה לשאלה אחרת הנוגעת לחרדת הקודש שהיא חשה כלפי העולם המוזיקלי שממנו היא מגיעה). "כן, העדפתי לעזוב את התזמורת ואת העיסוק במוזיקה מאשר להרגיש שאני לוקחת חלק במשהו שלא מתאים לי מבחינה מקצועית. למשל, לא הסכמתי לשתף פעולה עם עיבודים של מוזיקה קלאסית לכלי נשיפה. אמרתי שאני מעדיפה להפסיק לשיר, גם במחיר של ללכת לכלא צבאי. למזלי שחררו אותי מהתזמורת, והלכתי לעשות שירות בחיל המודיעין, שמבחינתי היה משמעותי יותר. יכולתי להשתמש במוח שלי ובאמת לתרום".
 

אנחנו נפגשות לרגל צאת ספרה של צ'רני, "העיקר זה הקלאסיקה" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון), עיבוד לסדרת הרצאות שלה ששודרו במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל. את תוכניות "האוניברסיטה המשודרת" שידרה כבר ב־2013, במסגרת עונת הפרידה של התוכנית המיתולוגית, שמאז הספיקה לחזור ללוח השידורים של התחנה הצבאית בלבוש עדכני. כעת, כאמור, יוצאות ההרצאות כספר, שמבקש להאיר צדדים שונים, לעתים מפתיעים, בעולם המוזיקה הקלאסית.

הרצאות מהסוג הזה נוטות להתמקד בתולדות חייהם של המלחינים הגדולים בהיסטוריה, או לבאר באופן שיטתי מונחים מהעולם הקלאסי, אבל צ'רני בחרה להאיר צד שונה, ולעסוק לא מעט במאחורי הקלעים של עולם המוזיקה. כך, בפרק העוסק בתפקידו של המנצח, היא נוגעת גם בפוליטיקה העומדת מאחורי מינויים בעולם הניצוח, ומודה בפה מלא שכישרון מוזיקלי הוא לא חזות הכול, אלא גם היכולת ליצור קשרים ולהתנהל בדיפלומטיות; בפרק על מבקרי המוזיקה היא מזכירה שכמה מהיצירות המפורסמות בעולם - ובהן האופרה "כרמן" של ביזה - נקטלו כשעלו לראשונה על הבמה, ומציינת בדיפלומטיות שטיב הביקורת תלוי גם באופיו ובעולמו של המבקר, ולא רק באיכות היצירה. הפרק החותם את הספר עוסק במוזיקה ומגדר, ומציף את הקשיים שבהם נתקלו נשים־מלחינות לאורך ההיסטוריה.

בהמשך הפרק היא עוסקת בנושא מגדרי נוסף שקרוב ללבה באופן אישי - מיעוט הנשים המנצחות. צ'רני עצמה היא כאמור מנצחת, שנמשכה לתחום עוד כילדה ששרה במקהלה: "היינו שרות עם התזמורת, ומאוד עניין אותי להבין איך עובד הסנכרון בין שני המנצחים, מנצחת המקהלה ומנצח התזמורת, וסקרן אותי לראות את הפרטיטורה (ספר התווים הכולל את כל תפקידי הכלים והזמרים ביצירה המוזיקלית המשמש את המנצח, ש"ק). אחרי שהמקהלה סיימה את החלק שלה בחזרות ונסעה הביתה, הייתי נשארת לבד כדי להקשיב לחזרה של התזמורת ולעקוב אחרי התווים. שם היו הניצנים של המשיכה לניצוח".

למרות זאת, בשלב ההוא המחשבה שתהיה יום אחד מנצחת לא עלתה בדעתה. "קודם כול הייתי זמרת די מוצלחת בתור ילדה ולא עלה על דעתי לעשות משהו אחר, אבל חשוב להבין שבנוסף, גם לא היה לי שום מודל של נשים מנצחות. לא היה בכלל באופק דבר כזה. בתור ילדה שרתי עם המנצחים המובילים בעולם, אבל אף פעם לא עם מנצחת".

בספר, צ'רני יורדת לעומק הסוגיה, ומנסה להבין מדוע כל כך נדיר למצוא מנצחות ממין נקבה על בימת הניצוח. בזמן שהארץ רוגשת ורועשת סביב השאלה האם נשים יכולות לנצח בשדה הקרב, עולם המוזיקה עסוק בשאלה אחרת לגמרי: האם נשים יכולות לנצח על תזמורת. מתברר שגם במאה ה־21, על טייסותיו ומהנדסותיו וראשות ממשלותיו, לא לגמרי מובן מאליו לראות מנצחת מניפה שרביט על בימת התזמורת. "ילדונת מתוקה על בימת הניצוח תסיח את דעתם של הנגנים הגברים", אמר אך לפני שנים אחדות המנצח המוערך וסילי פטרנקו, בעקבות בחירתה של מנצחת ממין נקבה לתפקיד בכיר בעולם המוזיקה הקלאסית. כמו בדיון סביב סוגיית הגיוס לצה"ל, גם כאן יש מי שנאחז בטיעונים של טובת האישה. "לנצח, לעלות מיד על מטוס, להחליף טיסה ולנצח שוב במקום אחר זה מאוד קשה. ויש העניין של גידול הילדים", אמר רק לאחרונה מנצח אחר.

הספר אמנם מסתיים בנימה אופטימית של תקווה לשוויון גדול יותר בתחום, אבל עדיין מצבן של הנשים בעולם הניצוח לא מזהיר. למה בכל זאת להתעקש לפעול דווקא בתחום הזה?

"האינטראקציה בין מנצחת לתזמורת ברגעים מסוימים באמת מתעלה באינטימיות שלה על כל דבר אחר בחיים. מבחינתי, להיות מנצחת זה להחזיק בידיים שלי מוח של מלחין גדול, ולתרגם אותו לכדי ביצוע שאנשים יכולים לשמוע. זה מטורף. זה או לעשות את זה, או להציל חיים. אלה שני הדברים הכי נשגבים שיש בעולם. לא הלכתי להיות מנתחת, אז במקום זה אני מחיה יצירה של מישהו אחר. זה דבר חושני ונשגב, שיש בו גם אתגר אינטלקטואלי".

חרף התשוקה לתחום, בתקופה האחרונה הכריזה צ'רני על פסק זמן מהניצוח ומהשירה הפעילים. "קיבלתי על עצמי החלטה, לא להיענות להצעות בתחום הביצוע והניצוח עד ש'קול המוזיקה' החדשה תעלה לאוויר. אני נושאת את ההקמה של התחנה על כתפיי, ויש לי אחריות".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg