מדווחים ובוכים: כתבי ירושלים על ספת הפסיכולוג
בין פיגוע ללוויה, העיתונאים שמסקרים את הבירה נאלצים להתמודד עם שגרה אכזרית. הפגשנו שישה מהם עם פסיכולוג לשיחה על הגבול הדק שבין הסיקור המקצועי לחיים האישיים, כדי לענות על השאלה המטרידה מכולן: האם אפשר בכלל להימנע מטראומה?
הם הראשונים להגיע לזירות פיגוע ונאלצים להתמודד עם מראות הזוועה וזעקות הפצועים. הם מגיעים אל ביתן של המשפחות השכולות רגע אחרי שנודע להן הגרוע מכול, ומתרוצצים מלוויה ללוויה. המטרה של כתבי החדשות היא לדווח, לסקר ולהעביר אל הקורא, הצופה או המאזין את ההתרחשויות באופן האותנטי והמיידי ביותר, אבל בדרך משלמים העיתונאים עצמם מחיר אישי כבד.
בשנתיים האחרונות, המציאות הפכה קשה במיוחד עבור הכתבים המסקרים את גזרת ירושלים הסוערת, בין פיגועי דקירה לאירועים פליליים. לקראת ציון יובל לשחרור העיר, החלטנו להפגיש שישה אנשי תקשורת ירושלמים, שחיים את העיר על שלל אתגריה, עם פסיכולוג שמתמחה באירועי טראומה, כדי שיסייע להם ולנו להבין איך ממשיכים לתפקד בתוך סיר הלחץ המבעבע.
אנחנו נפגשים בחצר ביתו הציורי של כתב "הארץ" לענייני ירושלים ניר חסון, בשכונת בית הכרם בעיר. הכתבים מגיעים בשעת בוקר מוקדמת, מתחילים לדבר על אקטואליה ופוליטיקה פנים־ברנז'אית. חלק מהנוכחים הם כתבים ותיקים, אחרים החלו לסקר את העיר הנפיצה לא מזמן.
החבורה מונה, מלבד חסון, את כתב ערוץ 10 יוסי אלי (שכתב בעבר ב"מעריב" ובאתר "וואלה"), כתב "וואלה" משה שטיינמץ, שמאחוריו שנים של ניסיון בתקשורת הירושלמית המקומית, כתבת ynet ו"ידיעות אחרונות" יעל פרידסון (לשעבר כתבת מוצש), ואת הצעירים שבחבורה מבחינת זמן סיקור - כתב מקור ראשון ו־nrg 360 נטעאל בנדל וכתב ערוץ 2 ירון אברהם, שניהל קודם לכן קריירה ארוכה ככתב ומגיש בערוץ הכנסת.
למשימה גייסנו את הפסיכולוג ומנחה הקבוצות הירושלמי רונן יעקובסון. קיווינו שהמפגש עם איש מקצוע יגרום לעיתונאים להיפתח ולחשוף יותר ממה שהיו עושים אולי בריאיון עיתונאי שגרתי. המציאות עלתה על הציפיות, והעיתונאים שיתפו אותנו בכנות מפתיעה ברגעים הקשים ביותר שחוו בחייהם המקצועיים והאישיים. כל השאלות המודגשות בכתבה הן של יעקובסון, שהוביל את הדיון.
יעקובסון פותח את השיחה בכך שהוא מסביר לכתבים שהם נמצאים ברמת סיכון גבוהה לחוות מצב טראומטי. "נעשו מחקרים רבים על עיתונאים במקומות של לחץ", הוא מספר להם, "לגברים יש עשרה אחוז סיכון לטראומה, ואילו לנשים 20 אחוז סיכון". פרידסון, האישה היחידה בפאנל, מחייכת.
יעקובסון ממשיך באבחנה הראשונה שלו: "העבודה שלכם לחוצה בהגדרה. בעוד אני ישבתי וחיכיתי לכם, נהניתי מהחצר ומהאוויר, אתם כולכם הייתם בטלפונים. מצד שני, ניכר שאתם אנשים שמחפשים את זה וצריכים את זה".
חסון צוחק: "אשתי אומרת לי תמיד כשאנחנו בחופשה שיש לי תסמינים של גמילה מהטלפון".
פרידסון: "כשאני מדליקה נרות שבת זה מדהים. קצת שקט אחרי שבוע ארוך. אבל לקראת מוצאי שבת, כשאני בהבדלה, זה כמו לחזור לצבא אחרי שסגרת 21 יום - אתה ישר נכנס ללחץ ולאדרנלין".
עברתם אירועים לא פשוטים, לגמרי פוטנציאליים לטראומה. אשמח לשמוע מכל אחד מכם מאיפה ואיך הוא או היא התגלגלו להיות כתבים בירושלים. או שאשאל אחרת: למה לכם הצרה הזאת?
אברהם: "אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כל בוקר. הגעתי לתחום ירושלים לא מרצון - הייתי שבע שנים בערוץ הכנסת וכשעברתי לחדשות 2 זו הייתה המשרה הפתוחה ככתב. זה הסתדר עם מקום המגורים שלי, אבל זהו. אני בתפקיד רק שנה וקצת, אבל יש דברים מסוימים שאמרת, שמיד החזירו אותי בפלאשבק לשנה האחרונה בחיי.
"אם חשבתי שיש לי טראומה מפוליטיקאים, הבנתי שזה מתגמד לעומת מה שקורה בבירה. אולי עוד לא התרגלתי כמו אלה שמסקרים את ירושלים שנים, אבל היו כמה אירועים השנה שהשפיעו עליי מאוד. בגלל זה יש לי הרהורים על תחום הסיקור הירושלמי".
אברהם מציין שהוא שמח מאוד על כך שבערוץ 2 כמה כתבים "חולקים את הנטל" בסיקור הבירה, בניגוד לערוץ 10: "אני חושב שהשנתיים אחרונות בירושלים הן מעמסה גדולה מדי עבור כתפיים של איש אחד".
מה המעמסה עליך?
"לי נורא קשה לסקר את הלוויות. זה נוגע לי בעצב רגשי ומאוד קשה לי. אני חוזר הביתה ושואל: 'למה אני צריך את זה? למה להכניס מרירות לחיי?".
מה קשה בלוויות?
"יש כאלה שמתנתקים רגשית בסיקור אירוע, אבל פתאום בלוויה אתה לא יכול. אתה חייב להזדהות מבחינה רגשית, ולי אישית זה מאוד קשה. הלוויה של שיר חג'אג' שנהרגה בפיגוע בארמון הנציב גמרה אותי".
למה דווקא היא?
"עם החיים שלה יותר הזדהיתי, זה הזכיר לי קצת את המשפחה שלי. המפגש שם נגע לי בעצב מאוד פגיע. האם ההשפעות הן ארוכות טווח? קשה לי לדעת, אני מעריך שיש ושיהיו. עם כל הצניעות, אין לי את המטען המנטלי שיש לאלה שמסקרים את המקום הרבה שנים".
ואכן, לרוב המשתתפים ניסיון ארוך יותר משל אברהם. יוסי אלי, עמיתו מערוץ 10, מסקר את התחום כבר עשור. חסון מסקר את העיר לסירוגין כבר 15 שנה.
פרידסון מביאה איתה למפגש את בתה עדן שנולדה לפני כמה חודשים. "עדן הייתה בבטן שלי בכל כך הרבה לוויות", היא אומרת.
חסון: "עבדתי בעיתון 'כל העיר' לפני 15 שנה, בתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. לפני כמה חודשים עניתי על סקר במחקר שבודק פוסט־טראומה אצל עיתונאים - על כל השאלות עניתי 'כן'. שאלות כגון: 'האם היית עד לגופות של ילדים בפיגועים' - כל סעיף היה רלוונטי. סיקרתי את כל הפיגועים באוטובוסים בירושלים שהיו נוראיים. למשך כמה שנים הייתי כתב בדרום ואני זוכר שהיו פיגועים שבהם הרשויות - בניגוד להתנהלות בירושלים - לא ידעו מה נפל עליהן. שעות עד שהצליחו להתאפס על עצמן. הרי בירושלים רגילים תוך דקות לפנות את הזירה".
חסון חוזר לאחת החוויות הקשות ביותר עבור כתב, להגיע לבית המשפחה השכולה אחרי אסון או פיגוע כדי לבקש מהמשפחה לצלם כמה תמונות מהאלבום המשפחתי - "רפרודוקציה" בעגה המקצועית. "היום בעידן הווטסאפ כבר אין צורך ללכת למשפחה", הוא אומר, "זו הקלה עצומה".
פרידסון רואה את הדברים מזווית מעט אחרת: "עניין הדיגיטציה של התמונות דווקא גורם לי להיקשרות רגשית עמוקה יותר מאשר הרפרודוקציה. פעם המשפחות השכולות היו מתווכות בין ההרוג לבין העיתונאי. אתה יושב שם למשך כמה שעות, ומה שהם נותנים לך זה מה שתקבל. היום כל החיים של האדם נמצאים ברשת.
"זה קרה לנו לראשונה באסון בהר הרצל בֿ־2012. אנחנו נמצאים שם, על רחבת המסדרים, ידענו רק שחיילת נהרגה והשם עבר בינינו בשקט. אמרתי 'בואו נחפש אותה בפייסבוק'. תוך שניות מצאנו תמונה שלה עם דגל ישראל על הרחבה שלוש שעות לפני האסון. עד היום זו התמונה שמייצגת אותה בכל מקום. התחושה היא שאתה נוגע בחיים של בנאדם.
"כשבני הזוג נעמה ואיתם הנקין נרצחו הייתי לילה שלם בבלוג של נעמה. הפחד הכי גדול הוא לחפש שם של מישהו שפייסבוק אומר שיש לכם חברים משותפים. זה תמיד גורם לי לחשוב כמה אנשים סביבי יתבשרו על האבל".
ואברהם עוקץ: "תחשבי על המצוקה שיש לך כשפייסבוק לא מוצא את אותו בנאדם, או שהפרופיל שלו נעול".
מהדברים שלכם נשמע שמה שגורם לכם לכאב ולשחיקה הוא פחות המראות הקשים, אלא דווקא המפגש עם האנשים.
אברהם: "פרצופים חיים ולא פרצופים מתים".
אלי: "כשאתה באירוע, באדרנלין, אתה בא לעשות את העבודה".
מה זו העבודה?
אלי: "לדווח. להיות במקום, להעביר את כל הפרטים שצריך להעביר. אתה עושה את זה הכי טכני שיש. כמו רובוט. ברגע שאתה פוגש את המשפחות, כמו שהיה למשל במהלך מבצע 'צוק איתן' - זה אחר. אני זוכר שהגענו לבית הוריו של סמ"ר ליאל גדעוני חצי שעה אחרי שבישרו להם שהילד שלהם נהרג. המשפחה הייתה כל כך מקסימה, פותחים לך את הדלת, תוך כדי השכול והבכי, ואתה לא יכול לנתק את עצמך. זה גומר אותך".
פרידסון מזדהה עם דבריו של אלי: "אנחנו משתדלים לתאם בינינו הכתבים ללכת לבית של משפחה שכולה ביחד, כדי לא להכביד על המשפחות".
אבל זה גם עוזר לכם בטח.
אלי: "ברור. זה עוזר גם לנו".
חסון: "אין תחרות בנושאים האלה, אין סקופ".
פרידסון: "היו סיטואציות קשות יותר. למשל במקרה של רס"ן אליאב גלמן שנהרג מכוחות צה"ל בצומת גוש עציון. אתה נמצא בבית חולים, מצד אחד של המסדרון גדוד של עיתונאים, ובצד השני שלו - המשפחה. אתה ממש רואה את הרופא בא אליהם ומבשר להם את הבשורה".
איפה זה פוגש אתכם במקומות אחרים בחיים?
אלי: "בלוויה של ליאל גדעוני בכיתי בפעם הראשונה בקריירה שלי. פעם ראשונה ויחידה. אני לא יודע למה. נשברתי. אולי בגלל שזו הייתה הלוויה ה־15 שסיקרתי ב'צוק איתן'. הייתי אחראי לבקר אצל כל המשפחות השכולות במהלך המלחמה, זה מה ששבר אותי".
בוא נדבר על משפחת גדעוני. אמרת שזו משפחה כל כך נחמדה, אולי תחושת חוסר הצדק היא שמפריעה לך? או העובדה שלמרות הכאב הם משתדלים להיות נחמדים אליך כזולת?
אלי: "כעיתונאי אתה לא מקבל לרוב יחס כל כך נחמד. זה נגע בי. היה שם רגע בסיטואציה שהמשפחה נכנסה ללב - לא רק אצלי. היינו שלושה כתבים. זה היה יום שישי בצהריים, התחושה היא שהמשפחה נשענת על הכתף שלנו. כאילו אנחנו צריכים לנחם אותם, וזה לא היה פשוט".
פרידסון: "אחד הדברים שקשה לנו איתם זה הטבע של העבודה שלנו - המיידיות. בעולם אידיאלי היינו באים באמצע השבעה, אבל משהו בטבע האדם צריך מיידיות, את הסיפור למחר בבוקר או אפילו להלילה. אתה מתחיל לאסוף את החומרים על ההרוג לפני שהשם מותר לפרסום, כדי לדלות מידע. יש משפחות שבעיניהן הפנייה שלנו היא חילול הקודש ואטימות, אבל מצד שני אתה יודע שהכתבה הזאת - זה מה שיישאר להם אחר כך".
אברהם: "אולי זה ההסבר שאנחנו נותנים לעצמנו".
פרידסון: "הרי התקשורת כרגע לא מעניינת את המשפחה. הם באבל שלהם. אבל בעיניי העבודה שלנו היא שתביא לפרסום את ההנצחה שלהם. הרבה פעמים משפחות שלא הסכימו להתראיין חוזרות אליך אחרי חודש או שנה".
חסון אומר כי בעקבות ריבוי הפיגועים והאסונות בישראל, המשפחות כבר הפכו להיות "מקצועיות" בכל הקשור להתמודדות מול התקשורת: "משפחות ישראליות יודעות היום איך להתנהג. תמיד יש איזה דוד שהוא הנציג של המשפחה לתקשורת, מעביר את כל המידע שצריך ומתראיין".
שטיינמץ: "לרוב המשפחות ברגע הראשון חשוב שיידעו מי היה הילד שלהם, רובן רוצות את זה. הגישה שלנו כלפיהן היא שזה לא הישג עיתונאי אלא זה השירות שלנו כעיתונאים אליהן, וכך זה בעיניי. לכן אנחנו בחיים לא נתחרה אחד בשני על תמונה של הרוג או על פרטים נוספים עליו - וזה מקל עליי ככתב".
בנדל: "אתה רואה הבדל בין עיתונאי שנכנס לזירת פיגוע ולמסיבת עיתונאים לבין עיתונאי שנכנס לבית של שכול. אתה פוסע בחוסר ביטחון, זו הרגשה נוראית".
אברהם לא מיישר קו עם עמיתיו: "אני אומר לעצמי שאם הייתי בסיטואציה הזאת הייתי רוצה שיעופו לי מהעיניים. מוקש שאני צריך לנטרל".
ניכר שהכתבים הולכים ונפתחים ככל שהדיון מעמיק, אבל כמתחייב מתפקידם, מדי פעם העין נודדת לטלפון הנייד לבדוק אם פספסו אירוע חדשותי חשוב, ובכל כמה דקות השולחן עמוס הטלפונים שסביבו אנחנו יושבים, רוטט מעוצמת ההודעות.
איפה הסיקור פורץ לחיים שלכם?
בנדל: "נוצרה לי סיטואציה מוזרה כשבאמצע פיגוע, עם רעשי אמבולנסים ברקע, אני עושה רשימת קניות עם אשתי בווטסאפ. קרה שחזרתי מפיגוע הביתה היישר לחופשה. אשתי שאלה 'לא בא לך שעה לנוח, להירגע?' ואמרתי שלא. מבחינתי כנס או פיגוע זה אותו דבר - עבודה טכנית".
אברהם: "אצלי זה לא ככה. אבל אני בטוח שזה אלמנט הזמן".
בנדל: "בלוויה של שיר חג'אג' אמרתי לעצמי לראשונה: הפעם אהיה שותף, ואז התחלתי להתרגש ואמרתי 'וואו וואו, לא בא לי. אל תיכנסו לי ללב'. חזרתי לעמדה של 'אני מצלמה'".
יעקובסון משיב לבנדל: "נשמע שאתה שולט בזה. פתחת ברז, ראית שזה חזק מדי, אז חזרת פנימה". אבל כאשר בנדל מספר כי התחתן לא מזמן וטרם הפך לאב, הכתבים האחרים מהנהנים ומסבירים כי אין מה להשוות בין כתב שהוא הורה לילדים לבין כתב רווק או נשוי טרי.
פרידסון מעירה כי מהשלב שהפכה אם לילדים, הכול נעשה קשה יותר. אלי וחסון מסכימים. "אם יש ילדים שנפגעו או נהרגו בפיגוע זה ממש קשה לי", אומר חסון. אלי: "לא אשכח את הפיגוע באיתמר".
חסון: "חל שינוי בעיתון 'הארץ' בסיקור משפחות שכולות - המינון נמוך יותר מבעבר וביחס לעיתונים אחרים: תמונה וכמה שורות, אני כבר לא צריך להגיע למשפחה".
פרידסון עוקצת: "אולי כי אתם מזדהים עם משפחות הפלסטינים יותר".
חסון: "הייתי עיתונאי לפני ואחרי שנולדו הילדים. זה משהו שאתה חושב עליו כל הזמן. אבל אני לגמרי עם נטעאל, אני חושב שזה חלק מהשגרה. לפעמים אני יכול לסקר פיגוע כשאני בטיול אופניים עם הילדים, או לאסוף אותם ובדרך לעבור בזירה. אגב, אני ממליץ לסקר פיגוע על אופניים - זה הכי טוב. עוקף מחסומים".
הכתבים כולם מעידים כי האירועים הביטחוניים הרבים שהתרחשו בשנתיים האחרונות הפכו כבר לעניין שגרתי, והשפיעו גם על אופן הסיקור. "בתקופה שיש בה הרבה פיגועים אנחנו יכולים לשבת, כמה מהכתבים, בבית קפה ולחכות שיקרה משהו. אנחנו מתחילים לתפעל את הדיווחים כבר משם", אומרת פרידסון. שטיינמץ: "לפני שנה וחצי היינו קמים בבוקר, בוחרים נקודה אסטרטגית ושם יושבים ומחכים לפיגוע".
ככל שהשיחה מתארכת, צפים ועולים עוד ועוד רגשות וזיכרונות. כמה מהכתבים מספרים על אירועים טראומטיים מעברם, שעלו שוב כאשר החלו לסקר את הפיגועים באופן אינטנסיבי. יוסי אלי מספר כי היה חובש במג"ב בתקופת האינתיפאדה השנייה: "הפיגוע הרציני שטיפלתי בו היה קו 2 במוצאי שבת בשכונת בית־ישראל. היו שם 23 הרוגים. הגעתי ראשון לזירה, עוד לפני מד"א, ואתה מנתק את עצמך. טיפלתי באירוע הזה בלי גרם של רגש. אתה חייל מטומטם. אחרי זה התחילו לי בעיות באכילת בשר. לא הייתי מסוגל לאכול בשר במשך כמה שנים. רגשית זה לא נגע בי יותר מדי".
יוסי, רגשית זה נגע בך המון.
"אחרי שהפכתי להיות כתב, התחלתי לסקר פיגוע ועוד פיגוע. ואחרי שנולדו לי הילדים, הרגש והמשמעות אחרים לחלוטין ממה שחשבת. אני חושב לעצמי, מה אם הילדים שלי היו בסיטואציה כזאת. אם הם היו מסתובבים בירושלים וחלילה היה קורה להם משהו. הילדים נוסעים הרי באוטובוס, ואתה נכנס לחרדות כאלה. כשאתה בא לפיגוע אחרי שאתה אבא, המשמעות היא אחרת לגמרי".
לא מצליח לא להיות אבא.
אלי: "בדיוק".
חסון: "הילדים שלי אמנם קטנים ועדיין לא מסתובבים לבד, ולמרות זאת מאז גל האירועים ב־2014 לא הייתי איתם בעיר העתיקה. כשאני כן צריך ללכת לשם אני תמיד עם תיק על הגב כדי להיראות כמו תייר ומחזיק שקית בייגלה - כי מתנחלים לא קונים בייגלה".
יש לזה שם מקצועי - הימנעות. תופעה של פוסט טראומה.
פרידסון: "אני ממש לא ככה, אני למשל לוקחת ילד לברכת כהנים בכותל כשצריך לסקר את זה".
חסון: "אני תמיד מכניס את עצמי לשאלות: 'אם יקרה משהו מה יהיה עם הילדים?' זה הפחד".
אתה מרגיש את זה גם בגוף?
"לא. אבל זה בראש כל הזמן. מאז שנולדו הילדים אני יותר זהיר. בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אז הסתובבנו בחוסר אחריות, היום אני חושב פעמיים לפני שאני עובר את רחוב הגיא לשער שכם".
אלי: "הילדים הופכים אותך ליותר חכם".
אברהם: "יותר אחראי".
קורה שאתם חושפים את הקושי?
שטיינמץ: "בעיניי איך שאתה מרגיש באייטם, גם אם הוא חדשותי לחלוטין, משפיע על הכתבה. אני בוכה בכל כתבה כזו ושם משקפי שמש שלא יראו".
פרידסון: "הצלם שהתלווה אליי ללוויה הראשונה אמר לי: 'לא תשרדי הרבה זמן במקצוע אם תבכי ככה'. אבל אני בנאדם כזה. כתב ירושלים זה לא כתב של תחום מאוד חיצוני לך, אני חושבת על המשפחה שלי. יש לזה מחיר רגשי".
מה המחיר?
פרידסון: "היו לי תקופות בשיא האינתיפאדה האחרונה שלא הפסקתי לבכות. בשלב מסוים התקשרתי לעורך שלי ואמרתי 'אני צריכה כמה ימים הפסקה'. אני גם מכירה חלק מהאנשים באופן אישי: הרב אהד טהרלב איבד את בנו החייל, והיה הרב שלי במדרשה. רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח הייתה אף היא הרמ"ית שלי במדרשה. אנשים שהיו בלוויה של הבן של רחלי הגיעו עוד פעם ללוויה של הבן של הרב אהד. ואז כשאתה מגיע להר הרצל, אתה כבר רואה שסיקרת את הלוויות של כל האנשים באותה חלקה".
שטיינמץ: "כשאתה מגיע להר הרצל ורואה ש־70 אחוז מהלוויות באותה חלקה סיקרת - זה קשה".
אלי: "בנו עכשיו את היכל הזיכרון ויש שם את כל השמות. יש שם לבנים ריקות שמחכות לחללים הבאים - זה הזוי בעיניי".
אברהם מגיע לריאיון מעט מסויג. הוא רואה עצמו ככתב לא ותיק לעומת "שועלי הקרבות" הירושלמים, ובכלל תוהה אם התחום הזה מתאים לאופיו. ככל שהשיחה מתגלגלת הוא משיל עוד שכבה ועוד שכבה, עד שנחשפות טראומות מחייו הפרטיים.
"קרה לי משהו ממש מוזר ביום החתונה שלי, לפני כמה חודשים", הוא מספר, "לפני שהתחילה החופה צצה לי התמונה של רס"מ יוסי קירמה, שוטר היס"מ שנהרג בפיגוע ירי בירושלים ארבעה חודשים אחרי שהתחתן. ביום שבו סגרנו את האולם התברר לי שגם הוא התחתן באותו מקום. פתאום אמרתי לעצמי: 'אתה מתחתן, למה אתה חושב על זה עכשיו? תחשוב על משהו אחר!'. הקטע הזה פתח לי פריזמה. אמרתי לעצמי: לדבר הזה יהיו השלכות".
אברהם פונה לעמיתיו: "אני מסתכל עליכם ואומר לעצמי, ואל תיפגעו: 'אתם שרוטים במצב שאתם לא מבינים עד כמה. זה חרות בכם. שמעתי את יעל, ולי זה מרגיש שכל החוויה הירושלמית של הפיגועים צרובה בתודעה שלה. אפילו העובדה שהיא אמרה שהיא לוקחת את הילדים שלה לברכת כהנים, מה, היא מטורפת?".
מטורפת כי? מסוכן?
אברהם: "לא יודע אפילו אם זה מסוכן. היא אמרה את זה על הדרך, שהיא לא נמנעת משום דבר. לא בא לי להיכנס לדילמות האלה. הדילמות שלכם נראות לי בלתי אפשריות".
אך כאשר פרידסון שואלת את אברהם אם הוא ירושלמי במקור, הסכר סוף־סוף נפרץ. "בגיל 17 ראיתי את סבארו מתפוצץ לי מול העיניים", נזכר אברהם, "עבדתי ב־KFC שהייתה סמוכה לסבארו, עשיתי איזה עיקוף - שלחו אותי להביא קרח. כשעברתי במעבר החציה עפתי אחורה. לא הייתי ברשימת הפצועים.
"אחר כך כל מי שדיבר איתי באותה תקופה על הפיגוע - הרחקתי אותו ממני. שמחתי שאחרי זה התגייסתי לצבא והכול היה רגיל. חשבתי ששמתי את זה לגמרי מאחוריי. שהתרחקתי מהאנשים שהכירו אותי בתיכון והתעניינו במה שקרה שם.
"בפיגוע הראשון בירושלים ככתב קיבלתי בומבה לחיים. לא הצלחתי להסביר אותו לעצמי. פתאום הרגשתי שהמפגש כעין חיצונית הוא קצת פולשני. כאילו אני חודר לחיים ולמוות של אחרים. למה לעשות את זה? פתאום אתה צריך להיות זה שמתעניין באותם חיים שלא רצית שיתעניינו לך בהם".
בירושלים של השנים האחרונות לא היו רק אירועים ביטחוניים, אלא גם מספר לא מבוטל של אירועים פליליים טרגיים. שטיינמץ, למשל, היה עד לרצח שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה של שנת 2015. "זה היה בשבוע הראשון שלי בעבודה ב'וואלה'", הוא נזכר, "נשלחתי לסקר את מצעד הגאווה. הייתי בטלפון עם מישהו לגבי אייטם אחר, ופתאום התחיל בלגן מטורף. קפצתי על הגדר באמצע הכביש וראיתי שוטרים רודפים אחרי בנאדם עם סכין ביד. צילמתי מהר, שלחתי למערכת ומיד התקשרתי לאשתי להגיד שאני בסדר".
לתיעוד הסיפור הצטרף יוסי אלי, שבאותו בוקר פרסם ב"וואלה" שהרוצח הוא החרדי ישי שליסל שכבר דקר בעבר משתתפים במצעד הגאווה של שנת 2005 ושוחרר מהכלא.
שטיינמץ ממשיך: "יוסי התקשר אליי וצעק: 'זה שליסל? זה שליסל?' שאלו אותי במערכת כמה פצועים יש, אז פשוט הסתכלתי על הרצפה והתחלתי לספור. הייתי שם חצי שעה ואז יוסי בא להחליף אותי. הגעתי הביתה המום. חבר התקשר אליי ושאל: 'מה לבשת היום?', אמרתי: 'חולצה שחורה ומשקפי שמש'. מתברר מהתמונות שעמדתי במרחק מטר וחצי משליסל עם הסכין. הייתי בהלם".
עד כמה רופף הגבול בין זבוב על הקיר וביניכם כבני אדם?
"יכולתי למות, זה הכי קיצוני שיש. הגעתי הביתה והיו אורחים, נכנסתי למקלחת והתחלתי לבכות. זה היה מאוד מפחיד".
המחקר על טראומה מראה שהרבה פעמים היא מגיעה ממקום שיש בו אשמה, יחד עם סכנת החיים שאתה נמצא בה. איפה אתם מרגישים שיש לכם אשמה בעבודה שלכם?
חסון: "אני לא מרגיש אשמה, ומתחבר למושג 'איש הפח'. אני לא יכול להיזכר בפעם האחרונה שבכיתי בלוויות או באירועים".
כלום לא חודר? אין מצב.
חסון: "אני לא זוכר. הדרך שלי להתבונן היא הדחקה - כשקורים דברים כמו פיגוע או דקירה אני נורא כועס".
אלי: "אולי כי זה משבש לך סדר יום?".
חסון: "לא כעס כזה. משהו של לתת דין למצב שהגענו אליו. כשאני יושב ברכב בדרך חזרה מפיגוע אני יכול לתת מכות להגה".
קודם לריאיון שוחחנו עם יעקובסון וסיכמנו שיהיה לדיון צד אישי־נפשי של התעסקות בשכול ובכאב, אך גם צדדים חיוביים יותר לקראת יום ירושלים החמישים הקרב ובא. אך גם כשיעקובסון מנסה לנתב את השיחה למקומות החיוביים - העיתונאים נמשכים חזרה אל השכול.
"בתקשורת העולמית כתב שנמצא בירושלים זו פריבילגיה גדולה", מסכם יוסי אלי, "אצלנו זה עוד כתב אזורי. בתקשורת הישראלית לא מבינים את חשיבות התחום".
חסון: "מרתון תל־אביב פותח מהדורות, מרתון ירושלים לא. אני גאה בכך שהצלחתי לפרסם כותרת ראשית בעיתון על מצבם של הצבאים בהרי ירושלים. זה חשוב ומעניין".
שטיינמץ: "עיתון 'הארץ' חולה בתל־אביביות יתרה - במדור המסעדות שלהם לא כתבו על מסעדה מחוץ לתל־אביב כבר שנים".
אברהם: "התקשורת בכללותה יותר תל־אביבית".
וחסון מסכם: "יש אמירה מפורסמת של ראש העיר בתקופת המנדט הבריטי: 'אין קידום אחרי ירושלים'. כעיתונאי אני חושב: מה העתיד, מה אני רוצה לעשות? איזה קידום יש אחרי ירושלים? איזה מקום יותר מאתגר, מעניין או מגוון? כתב בירושלים יכול לסקר פיגועים, דקירות, משברים מדיניים עם ארצות־הברית, אבל גם את מצבם של הצבאים בהרים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם