ראשי » תרבות » תרבות דיגיטלית

אמן הרחוב שמשלב ציורים קלאסיים עם העולם הדיגיטלי

נפוליאון רוכב על גב החמור מ"פו הדוב", סנטה קלאוס מחלק טאבלטים ואנה פרנק מוכרת את יומנה כדי להתקיים. אלו הם השילובים שיוצר אמן הרחוב רובן קרפטיאן, תחת הכינוי #טאג. בסיור ברחובות פלורנטין הוא מספר על מקורות ההשראה והיצירות שלא שרדו

רובן קרפטיאן נע ברחובות פלורנטין כמו מכחול על קנבס. נראה שהוא חש בנוח בשכונה התל־אביבית המתחדשת הזו, שכתליה קלטו בחום את יצירותיו. כשאנו חולפים על פניהן, תחושת הסיפוק ניכרת בקולו. "העבודות שלי מתעסקות עם העולם הדיגיטלי, העולם של ה'סושיאל', ואיך הוא משפיע על החיים שלנו", הוא מסביר ומצביע על אחת מעבודותיו שבה נראית מכונה לממכר משקאות קלים עטויה בסמל פייסבוק, "זו הפרשנות שלי למה שקורה היום. כמו מכונת קולה שאתה מכניס כסף ויוצאת פחית, אותו דבר בפייסבוק: אתה לוחץ והוא עושה לך את היום".

בתמונה הבאה שלו שלידה אנחנו נעצרים, "זמן סלפי", שולב סמארטפון בתוך ציור קלאסי מהמאה ה־17. "בזמן האחרון אני שומע אנשים שכותבים כאילו המצאתי את השפה הזאת. זה לא מדויק", מבהיר קרפטיאן, "אמנים התחילו לשלב אובייקטים חדשים בתוך ציורים קלאסיים לפני 15־20 שנה, וגם כמה אמני רחוב עשו את זה, ביניהם בנקסי - האמן הגדול ביותר בין אמני הרחוב, לטעמי. אבל הוא עשה את זה פעם־פעמיים ושם זה הסתיים. אצלי זו שפה עקבית שחוזרת על עצמה".
 
קרפטיאן מגיע מעולם חוויית המשתמש (User Experience - UX). הוא עובד בחברה שמתמחה ברשתות החברתיות, ועוסק שם בבנייה של מוצרים דיגיטליים עבור לקוחות קטנים וגדולים. "העבודה היא לא רק בקידום פוסטים", הוא מסביר, "אלא גם בקביעת אסטרטגיה וניהול משברים".

תחום עיסוקו בא לידי ביטוי גם ביצירותיו. "זה מתבטא קודם כול בפשטות. בזה דוגלת חוויית המשתמש. דון נורמן שעבד ב־Apple והיה גורו במקצוע הזה, אמר שאם אתה לא יודע להשתמש במוצר, אל תחשוב שאתה טיפש, אלא פשוט שהמוצר לא נבנה כמו שצריך. ברשתות החברתיות יש פיד מאוד עמוס. הרחוב הוא הפיד שלי. למשתמש במוצר דיגיטלי לוקח בין שנייה לשתיים לקלוט מה קורה ולהחליט אם הוא נשאר. אותו עיקרון פה, צריך לקלוט את העבודה שלי מהר. לכן המסרים שלי פשוטים. אין צורך לנסות להבין למה התכוון המשורר".

אנחנו ממשיכים ליצירה הבאה שלו. גודלה כשני מטרים אורך: סנטה קלאוס נראה מאחור כשעל גבו שק עם טאבלטים וסמארטפונים, ובסמוך לו שוכב גלמוד על הארץ שק עם צעצועים ישנים. "סנטה מביא כמתנות את כל העולם הדיגיטלי ומזניח את העולם הישן", אומר קרפטיאן. "פעם היית צריך דובי, כדורגל. היום זה טאבלט משקפי מציאות מדומה, אייפונים. זה עצוב, ואת העצב הזה אני מעביר בהומור סרקסטי".
 

אפשר להבחין שבחלק מהעבודות שלך צריך לעצור ולחשוב, וחלק אחר יותר משעשעות. זה מתוכנן או ספונטני?
"זו התפתחות אישית שאני עובר עם עצמי. התחלתי עם עבודות של צחוקים שיש בהן אמירה, אבל העבודה האחרונה שלי, אנה פרנק (כניצולת שואה מבוגרת שמוכרת את יומניה כדי להתקיים, א"מ) עשתה לי איזו תפנית בראש. עכשיו אני רוצה להתמקד בעבודות 'קשות' יותר. בעבודה הזו גם יכולתי לראות איך מגיב הקהל. כשאתה בונה מוצר דיגיטלי, אתה נותן את הסקיצה הראשונה לקהל היעד שלך שמתחיל לשחק עם המוצר, ואתה צופה מהצד ורואה אם הוא מבין למה התכוונת. על פי התגובות והשיח המתמיד אתה חוזר ומשפר את המוצר עד לתוצאה הסופית. השיח הזה מתרחש גם בעבודות שלי.

"אני מגיע בדרך כלל יום אחרי שאני מדביק אותן, יושב בצד ורואה איך הקהל מגיב. ל'מכונת הפייסבוק' אנשים הגיבו יפה. עם העבודה של אנה פרנק קרה משהו שלא ראיתי בעבר; אנשים קפאו על המקום. בשלב הראשון היה לצופים מבט של רחמים: 'אוי, עוד איזו ניצולת שואה שאין לה מה לאכול', ואז אתה רואה פתאום איך נופל להם האסימון, והם מבינים שמדובר באנה פרנק הקשישה ששרדה את השואה ומוכרת את היומן שלה כי אין לה מה לאכול. זו עבודה שנתנה אגרוף בבטן לכולם".

ביצירה אחרת שלו שאמורה גם היא "לתת בבטן" לרגישים בינינו, נראה החמור איו המוכר מפו הדוב, ועליו רוכב נפוליאון מתוך ציורו הקלאסי של ז'אק־לואי דוד  מ־1800 "נפוליאון חוצה את האלפים". "החמור הזה מיואש, כולם רוכבים עליו", אומר קרפטיאן, "בתת־המודע הייתה לי אמירה, ולא הצלחתי לבטא אותה. תוך כדי עבודה הבנתי מהי, וכשהעליתי אותה לפייסבוק כתבתי: 'כשאתם מפרסמים תמונות שלכם בתאילנד רוכבים על פילים, תחשבו אם הייתם שמחים שירכבו גם עליכם'".

קרפטיאן שואב את השראתו מהאמנות הבריטית, שבשונה מהאמנות האמריקנית "היא חדה מאוד ויש בה עומק", לדבריו, ואוהב במיוחד אמני רחוב בעלי אמירה דוגמת בנקסי, פלסטיק ג'יזוס (Plastic Jesus) וגוין (Goin). לדבריו, רוב היצירה מתרקמת אצלו בראש כבר כשהוא רואה את הציור המקורי, שממנו הוא שואב את הרעיון. "אני נמצא הרבה ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם, שזו הפלטפורמה הכי טובה שלי להשראה, וגם בקבוצות של אמנות קלאסית.
 

"בכל יום בנסיעה שלי לעבודה מבת־ים לתל־אביב יש לי בערך שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לדפדף בתמונות. לדברים שאני אוהב אני עושה צילום מסך, ואז כשאני חוזר ועובר על התמונות משהו פתאום מבזיק לי, ואני מתחיל לבנות את העבודה בראש. בשלב הבא אני עובד ממש על הציור וכשאני מרוצה מהתוצאה, אני שולח את זה להדפסה על נייר דק, ואז מדביק על קיר עם דבק לבן בשתי שכבות".

איך אתה בוחר איפה להדביק את העבודה?
"חשוב האפיון, התאמת העבודה לקהל היעד. גם לא כל הקירות מתאימים, כי צריך קירות חלקים. לכן אני מחפש את המקומות הכי נגישים לקהל היעד שלי. יש אמני רחוב אחרים שמדביקים באזורי המוסכים והנגריות. אני פחות עובד שם. אני לא רוצה שאנשים יחפשו את העבודות שלי, אני מביא את זה אליהם. שיראו וייהנו".

אנחנו נעים לעבר רחוב אחר מלא בתמונות קיר, וקרפטיאן עומד ומסביר כשגוון קולו מעט עצוב: "היו לי פה ארבע עבודות, נשארה אחת. היא שורדת את האקלים. הנה אני רואה שניסו להוריד גם אותה".

ואם אתה רואה דבר כזה, אתה מנסה להדביק מחדש?
"לרוב כן", הוא אומר ומצביע על עבודה שנמצאת בסמוך: "למשל את העבודה הזו של טרזן, שעומד באמצע קולסיאום ואנשים זורקים לעברו בננות, ניסו שלוש פעמים להוריד ולא הצליחו. אפשר לראות שלמישהו זה מאוד הפריע, לפי הגסות של הקילוף".

העירייה גם מנסה להוריד?
"כן. לפני חודשיים קיבלתי דוח כשהדבקתי תמונה. אני רואה בזה קצת סתירה, כי רון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב, מתגאה באמנות הרחוב שיש בפלורנטין. תיירים מחו"ל מגיעים הנה לראות אותה, וזו גם אחת הסיבות שמחירי הדירות עלו פה. אז מצד אחד הוא מעודד אמנות רחוב ויש פה הרבה, מצד שני, הפקחים שלו מחלקים דוחות של 500 שקל למדביקים של העבודות, בטענה לוונדליזם".

הם בטח לא רוצים שכל אחד ידביק איפה שמתחשק לו.
"נכון, אבל השכונה הזאת מוגדרת, אמנם לא באופן רשמי, כמקום של אמנות רחוב. באחד הרחובות כאן תוכל לראות עבודות בגודל של שלושה, ארבעה וחמישה מטרים. אלו עבודות שדרשו תיאום עם העירייה. כלומר העירייה מעוניינת בהן".

לאן אתה שואף להתרחב עם העבודות שלך?
"אני מאוד אוהב את פלורנטין. פה התחלתי. יש משהו מאוד מרגיע בה. אני רוצה להפוך את השכונה הזו למוזיאון. אנשים אוהבים מה שאני עושה, ואני אוהב לשמח אנשים ולדבר איתם דרך העבודות שלי. אבל אני אשמח להתפשט גם למקומות אחרים".

לאן שייתנו לך או לאן שאתה תחליט?
"בסופו של דבר אני אמן רחוב. זה יהיה לאיפה שאני אחליט".

הוא בן 33. נולד בארמניה, בכור לאח ולאחות. כשהיה בן שמונה עברה משפחתו למוסקבה וגרה שם שנתיים, ואז עלתה לישראל. אביו, שגידל בארמניה דגים לצורך תעשייתי, החל לעבוד בארץ כדפס ב"מעריב". אמו, בוגרת תואר שני בביולוגיה ואחראית על ניקיון המים בארמניה, הפכה בארץ לקופאית.

קרפטיאן למד בתיכון חשמונאים בבת־ים, ולדבריו לא היה מן המבריקים שם. בצבא שימש כנהג בחיל האוויר. לאחר שחרורו הלך ללמוד קורס בתוכנות גרפיות. שם הכיר מרצה לתקשורת חזותית, שהמליצה לו ללמוד עיצוב בסמינר הקיבוצים. וכך עשה. ארבע שנים הוא בילה שם בלימודים לתואר ראשון משולב הוראה.

לאחר סיום לימודיו עבד כשנה וחצי בפרסום "דחף", בתקופה שהייתה לדבריו "טירונות לכל דבר". שם הבין שהכיוון שלו הוא עולם הדיגיטל, ולקח קורס ב־UX (חוויית משתמש). אחרי שסיים את הקורס הקים עם חבר סטודיו לחוויית משתמש, אך השניים נאלצו לסגור אותו לאחר שנה בלבד בשל קשיים כלכליים. כיום הוא עובד כשכיר.

את עבודותיו הוא התחיל להדביק בפלורנטין לפני כשנה וחצי, לאחר שהתלהב מיצירות רחוב שראה, והחליט לנפק כמה משלו תוך דגש על אמירה, נגישות ופשטות.

על עבודותיו הוא חותם בשם tag, שהחליף את כינויו הראשון Thug (כינוי לבריון) הפחות מוצלח, לדבריו. "התחכמתי שם יותר מדי, כאילו אני איזשהו עבריין, וזה משך לעמוד שלי כל מיני אנשים שלא קשורים לאמנות. אז שיניתי לטאג, ופתאום ראיתי שהכול זורם לי יותר בקלות".

מה רצית לומר בשם הזה?
"טאג זה בעצם לתייג, וכשאנחנו מעלים ברשת עבודה, אנחנו מתייגים אותה. ככה גם אני מתייג את הרחובות, על ידי העבודות שלי".

יש לך קווים אדומים בעבודות?
"אני לא אוהב פרופגנדה זולה. אני כמעט לא מתעסק במין ובעירום אלא אם כן זה מעביר איזושהי נקודה. זו שאלה שאני שואל את עצמי המון. אנשים מעלים תמונות שלהם חצי עירומים בפייסבוק וזה נחשב בסדר, מצד שני כשאני מנסה להעלות עבודה של ציור קלאסי שכוללת עירום - פייסבוק חוסם. אז איפה הגבול? מלבד שימוש במין, אני גם פחות אוהב להשתמש בפוליטיקה. ניסיתי, וזה לא הצליח לי. אני כנראה מבולבל בנושא הזה. מצד שני אני דוגל במקומות הסוציאליים האלה שהולכים במקביל עם הפוליטיקה, כמו העבודה של אנה פרנק. אני במקור מארמניה אז אני דוחף את השואה הארמנית שלא מוכרת בארץ. אני אדבר על נושאים שהמון לא ידברו עליהם. כמו ניצולי השואה או הומלסים שהם לא בשיח באופן תמידי".

קרפטיאן אינו מרוויח כסף מעבודות הרחוב שלו, ואני תוהה בפניו מהיכן מגיע הדחף שלו ליצור עוד ועוד. "לא אשקר ואגיד שאני לא רוצה להרוויח מזה, כי אני רוצה", הוא עונה. "כסף זו לא מילה גסה. אמן צריך להרוויח מהעבודות שלו, לא להיות רעב. ובכל זאת, הדרייב הוא כפול. כשהתחלתי לפעול הרגשתי שיש לנו אמנות אדירה, אבל לא הייתה בה מספיק אמירה. וזה היה הדרייב הראשוני שלי - להגיד את מה שיש לי לומר ולעשות את זה בהמשכיות ובצורה הוויזואלית הכי טובה שאפשר. והדרייב השני הוא הצורך שלי להשפיע".

זו הסיבה שאתה מציג את העבודות ברחוב, ולא מצייר אותן על קנבס?
"כן. ציור קנבס ילך לתערוכה, ולשם מגיע קהל מאוד ספציפי. אני רוצה לפנות לכולם".

גם כשאתה מדביק את העבודות בפלורנטין בתל־אביב, קהל היעד שלך מאוד ספציפי. זה לא מגיע לדימונה, למשל.
"בהמשך הייתי רוצה להגיע למקומות אחרים, ולהתעסק באמנות 24/7 עם רכב צמוד, אבל נכון לעכשיו זה מה שיש".

אתה גר בבת־ים. למה אתה מדביק בפלורנטין את העבודות שלך ולא במקום מגוריך?
"היו לי גם עבודות בבת־ים, ולצערי הן לא החזיקו מעמד. הן הורדו או הושחתו בצורה מאוד גסה, והמסקנה הראשונית שלי הייתה שאולי את בת־ים צריך להכין לאט־לאט לאמנות הרחוב. תל־אביב לעומת זאת כבר מוכנה לקלוט אותה. אז ייתכן שהתהליך יהיה שקודם אני אמתג את עצמי ואעביר את המסרים שלי כאן, ואז אחזור לשם. אני גר בבת־ים 20 שנה ומאוד רוצה להציג שם את העבודות שלי, וזה עוד יקרה. אין סיבה שבבת־ים לא תהיה אמנות רחוב. אבל לא רק שם. אני רוצה להביא אותה גם לרחובות ירושלים, דימונה, באר־שבע. לכל מקום. אבל נראה לי ששם אתלה עבודות קצת אחרות, שמתאימות לקהל היעד".

למה שהם לא יראו אותם דברים שאתה מציג כאן?
"אני צריך לחקור קודם את הקהל המקומי כדי שהמסר שלי יעבור הכי מהר. החלק של המחקר הוא אחד האהובים עליי בעבודה".

איך הוא מתנהל?
"אתה בונה פרסונות, מדמה קהל יעד. משה, בן 75 מדימונה עושה כך וכך. שלומית, בת 20 מבאר־שבע עוסקת בכך וכך. אתה בונה כמה דמויות כאלה, לרוב אחרי שאתה קולט מה אנשים אוהבים. לשם כך אני נכנס לקבוצות בפייסבוק ומקבל קווים כלליים של אנשים, בעיקר של צעירים. כך אני יכול להתחיל לבנות פרסונות. זה כל העניין והיופי".

אנחנו מגיעים בסיורנו לשדרות וושינגטון. קרפטיאן מראה לי את המקום שבו ספג קנס על תליית עבודה שלו: "איפה שנמצאת עכשיו דלת, הייתה עבודה שלי שהורדה. אבל עדיין יש כאן עבודה אחרת". הוא מצביע על תמונה עם שני דובים קטנים שעומדים זה מול זה, ומסביר: "אני משתמש בדמויות מסרטי דיסני שמוכרות לקהל הרחב. כאן למשל הדוב מהסרט 'טד' מציע 'באנג' לפו הדוב. פו מסמל את העולם הישן, התמים, מול טד המעשן שאיבד את התמימות. אחרי העבודות מהסוג הזה החלטתי לדבר קצת אחרת לקהל. כאילו, הכרנו, עכשיו בוא נדבר ברצינות".

ובאמת, בתמונה בשם Herd, עדר, שנמצאת לא רחוק, אפשר לזהות כבר אמירה יותר רצינית: עדר כבשים צועד בעקבות רועהו לכיוון שלט שעליו מתנוסס סמל מקדונלדס. "אפשר לפרש את העבודה הזאת בכמה צורות", אומר קרפטיאן. "הטבעונים לקחו את זה לכיוון של טבח כבשים, ואני הלכתי למקום אחר - עדר שהולך אחרי מותגים ללא חשיבה. מה לעשות, רובנו עדר, ורובנו רוצים שיחשבו בשבילנו. זה פשוט יותר נוח".

אנחנו חולפים ברחוב פלורנטין ומגיעים לעבודה נוספת בשם Disaster ("אסון"). "הציור במקור הוא 'מות אדוניס' של הצייר הפלמי פטר פאול רובנס, בגרסה שלי. במקום אדוניס המת, הכנסתי מכשיר נייד מרוסק שעליו רוכנות כמה נשים. קרה לי מקרה מוזר עם העבודה הזו. אחרי ששמתי אותה על הקיר וצילמתי אותה, רציתי לשלוח את הצילום לכמה אנשים, אבל בדיוק אז כל האפליקציות בנייד שלי נפלו. לא הצלחתי לעשות כלום. הרגשתי כמו בתוך איזו נבואה שהגשימה את עצמה. דיזסטר".

אנחנו ממשיכים לצעוד ברחובות פלורנטין וקרפטיאן מזהה לפתע את אמנית הרחוב הקנדית מוריאל, שמתגוררת ויוצרת במקום. הם מתחבקים ומפרגנים זה לזה באחוות אמנים. מיד לאחר שהוא נפרד ממנה, קרפטיאן מראה לי את "הקיר של מוריאל", שמימינו חנות זערורית בגודל מטר על שניים, ובתוכה כמה יצירות אמנות. "אומרים שזו הגלריה הכי קטנה בעולם", מסביר קרפטיאן. "כל חודש אמן אחר שם כאן עבודות שלו, ובקיר ליד הוא מצייר עבודה נוספת. אני כבר ציירתי על הקיר, שהולך ומתמלא, אבל עדיין לא הכנסתי יצירות לגלריה".

אתה אוהב לעבוד עם ציורים קלאסיים מתקופת הרנסנס. מדוע?
"זו תקופה שהיא פשוטה לעיכול. אם תיקח לצורך העניין קוביזם, קשה מאוד להעביר בעזרתו מסר. הדימויים בתקופה הקלאסית הם פשוטים מאוד, והשילוב שאני עושה הוא יותר טבעי. אם אני אנסה לשלב משהו עם פיקאסו, למשל, בגלל העומס והמורכבות המסר שלי ילך לאיבוד. אדם שעובר ברחוב יש לו שנייה להסתכל - אין לו זמן להתחיל לעכל. הוא רואה ריבועים וממשיך. זה לא אומר שאני אמנע מלהשתמש בפיקאסו, אבל אם אשמש בו זה יהיה כנראה רק לצורך עבודה מוזמנת לפרויקט. כי מההתחלה אני יודע שאנשים הולכים לעצור מולה, להתעמק בפרטים".

ואכן, בחודשים האחרונים הוא עובד על פרויקט מוזמן בגודל של 7 מטר רוחב על 2.5 מטר גובה, שיוצג בקרוב בקומה 7 בתחנה המרכזית החדשה בתל־אביב במתחם חברת "דן". "זה פרויקט חדש של אמני רחוב שמבוסס על סדרת המדע הבדיוני הבריטית 'דוקטור הו'. בסדרה יש מכונת זמן בשם טארדיס (TARDIS) וחייזר בדמות אדם שמטייל בין עולמות ופוגש אנשים. אני לקחתי את זה לעולם שלי: אם תסתכל ברשתות החברתיות, תראה שקורים שם המון דברים: הטרדות מיניות, העלבות, המון זלזול. לקחתי 15 ציורים קלאסיים, שילבתי אותם לתוך ציור אחד גדול עם הנגיעות שלי, ובניתי סיטואציות שמדמות את מה שקורה בעולם הדיגיטלי. נוצר שם שילוב משולש בין ציורי רנסנס לבין העולם הדיגיטלי והסדרה".

אחרי שכיסית חלקים בפלורנטין ביצירות שלך, מה החלום הבא שלך?
"השאיפה שלי, אני לא יודע אם זה חלום, היא להיות מאושר ולעשות את מה שאני אוהב, כמו עכשיו. המון אמנים שאני מכיר, כשהם נכנסים לשגרת החיים, הם מפסיקים לעשות את זה. אז החלום שלי הוא להמשיך ליצור ככה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg