ראשי » תרבות » מוזיקה

טום ג'ונס בישראל: מבצע בחסד עליון, גם בגיל 77

כל האלמנטים במופע שירתו את איכויותיו הווקאליות הבלתי נתפסות של הזמר הבריטי, שכבש את היכל מנורה מבטחים בקולו הפנומנלי. והיה גם בונוס מיוחד לקהל הישראלי

אחרי המחמאות הרבות שקיבל טום ג'ונס עבור הופעתו הקודמת בישראל לפני ארבע שנים, הייתי חייב לבדוק על מה כל המהומה. הרי, עם כל הכבוד, טום ג'ונס הוא שם נרדף לגרסאות כיסוי צ'יזיות, יותר בידור לאס וגאס סטייל מאשר הופעה מוזיקלית מרשימה בזכות עצמה. אך מרגע שהזמר הוולשי עולה לבמה, כל דעה מוקדמת על ג'ונס, הרזומה שלו והקהל אליו הוא פונה, מתמוגגים כלא היו. מרגע שג'ונס פוצה את פיו, מלווה בתחילה על ידי שני נגנים בלבד, מובן מאליו שמדובר במוזיקאי חריף, מבצע נדיר ובעל כישרון פנומנלי.
 
ראשון עלה לבמה המתופף, נתן קצב איטי. אחריו הגיטריסט. ואז, מיד אחריהם, ללא כל גינונים נוספים או השהיות, עלה טום ג'ונס המחויט, התמקם במרכז הבמה, והחל לשיר במה שבדיעבד יתברר להיות מיצג מעורר השתאות נוכח קולו המדהים. הביצוע המינימליסטי הזה של Burning Hell מהווה את נקודת הפתיחה האולטימטיבית למופע שכזה, בו הקול הוא במרכז וכל השאר הם קישוטים נאים שבאים אך ורק ללוות אותו. לא מפני שהוא מפוצץ אגו או בגלל נגנים לא טובים, אלא פשוט מפני שהקול הנדיר הזה מסוגל לסחוב הופעה שלמה על גבו, עניין שמקבל עוד ועוד תימוכין לאורך השעה וחצי הבאות.
 
גם ביצוע השיר השני במופע, God's Gonna Cut You Down, שממשיך את מגמת ההתחזקות שטום ג'ונס יעסוק בה למשך רוב ההופעה, כיאה כנראה למי שאלוהים נגע במיתרי קולו, נותן כבוד לקול הענק שלכבודו התכנסנו בהיכל מנורה מבטחים, כאשר רק בסיסט מצטרף לבמה העמוסה כלי נגינה. ל-Mama Told Me Not to Come מצטרפים כל חברי הלהקה, תשעה סך הכל, אך עדיין, הן העיבודים הבלוזיים לכל השירים והן הסאונד שמציף את קולו מעל כל ההפקה הזאת, מצביעים ללא הרף על ג'ונס, מסמר הערב, שעומד במרכז הבמה בחליפת יו הפנר כחולה ונותן למיתרי קולו להשתלח במיקרופון התמים שבידו בעוצמות אדירות.

המופע של ג'ונס כל כך לא בידורי במהותו עד שאפילו קטעי המעבר בין השירים מסתפקים במשפט מחזורי שהוא זורק לקהל מדי כמה שירים וזה עונה לו בנהמות הולכות וגוברות. בתחילת הערב ג'ונס סיפר שהספיק לבקר בירושלים מעוררת ההשראה, מאוחר יותר סחט תגובה מתמוגגת לאחר שסיפר על היכרותו עם זוגתו מזה 59 שנים כשהיו בני עשרה, וזהו, פחות או יותר. ג'ונס לא מתחנף לקהל בשום צורה שהיא. הוא לא בא לבדר, אלא לעשות מוזיקה, פשוטו כמשמעו. אפילו את הלהיטים הכי גדולים שביצע, כמו Sex Bomb ו-Delilah, הוא ביצע בגוון בלוזי, עמוק, איטי, מהורהר, כנותן לכל המופע קו מקשר, קונספט מוזיקלי, מחבר בין להיטים משנות השישים של המאה הקודמת ללהיטי שנות האלפיים באמצעות טון רציני, גוונים עמומים וחיוך אותנטי שלא יורד מעל פניו.
 
"את השיר הבא אבא שלי לימד אותי כשהייתי ילד", סיפר ג'ונס באחת הפעמים הבודדות שדיבר אל הקהל. היה זה בונוס מיוחד לקהל הישראלי בדמות My Yiddishe Momme, שאפילו לא נכלל בתכנייה של הערב. ההתרגשות הרבה שאחזה בקהל עם רגע זיהוי השיר הפכה לפליאה לאור רכבת ההרים הווקאלית, העולה ויורדת שמפגין ג'ונס, אפילו בשיר הקטן והמכונס הזה.

זה הזמן לציין שלג'ונס מלאו 77 קיצים ממש החודש. מי שהיה חברו הטוב של אלביס פרסלי ונוהג להקדיש לו מדי הופעה ביצוע מיוחד משיריו, עדיין אוכל במות בלי מלח, רק שהפעם הוא גם מכניס מחוות ראויות ומרגשות לאמנים נוספים שהלכו לעולמם, בהן לאונרד כהן ופרינס. הביצוע של Kiss בהדרן בולט במיוחד, מאחר שכמעט שאין כל קשר בין הביצוע המקורי, האייקוני, הצפצפני והגבוה של פרינס, לביצועו בקולו הבשרני והעמוק של ג'ונס, מלווה בחטיבת כלי נשיפה, אקורדיון וקלידים. ג'ונס מנכס לעצמו כל שיר שהוא מבצע, אך באופן מכבד ומסור לחלוטין.
 
את Strange Things Happening Every Day בסוף המופע, מציג ג'ונס כ"שיר רוקנרול, R&B, סול, בלוז וגוספל, עם קצת בוגי בוגי בצד", ובכך חותם את המופע עם הגדרה מעניינת לתמהיל המוזיקלי שהוגש בשעה וחצי האחרונות לאלפי הישראלים בקהל. לטום ג'ונס אין סגנון, הוא לא חלק מז'אנר, והוא לא חלק מתרבות הפופ בבחינת זמר צעצוע שישיר מה שצריך לשיר עכשיו. הוא לא בדרן, לא חנפן ולא פראייר. ג'ונס הוא מבצע בחסד עליון שלא בוחל בשום אמצעי ווקאלי כדי להפוך כל גרסת כיסוי לכזו שעומדת בגאון בזכות עצמה. העובדה שכל האלמנטים במופע, מהעיבודים, דרך ההפקה, הסאונד ועד תשומת הלב של כל הנגנים לזמר, באים לשרת אותו ואך ורק אותו, מאפשרת להתרשם מג'ונס בדיוק כמות שהוא – אדם סימפטי, מוזיקאי שקול ואמיץ בו בזמן וקול נדיר באיכותו ועוצמתו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg