ראשי » תרבות » מוזיקה

נועם בנאי: "אבא איתי, בכל דבר שאני עושה"

כבן למשפחת היוצרים הכי מפורסמת בארץ, נדמה שדרכו של נועם בנאי לעולם המוזיקה הייתה סלולה. אבל האמן בן ה–25 מאמין ששם המשפחה שלו היה בעיקר גורם מפריע. לאחרונה משהו לפתע נפתח - ואם תשאלו אותו, זאת לגמרי השגחה של אבא מאיר ז"ל

בדירה התל־אביבית הישנה שבה גר נועם בנאי, יש חלון שהיה פתוח במשך שנים. התקרה בחדר שקעה ולא אפשרה לו להיסגר, ולכן התריסים היו הדבר היחיד שחצץ בין הרחוב לבית. לא מעט בעלי מקצוע ניסו לסדר את התקלה, אבל איש לא הצליח. "אחרי שאבא נפטר העברנו את כל הציוד שלו אליי לדירה", הוא נזכר. "התבאסתי שהוא עלול להיהרס מהאבק שייכנס, או בחורף מהגשם, אבל לא היה לי מקום אחר. אחרי שסיימתי לסחוב הכול ישבתי על הספה עייף, הסתכלתי על החלון, ואז הבטתי למעלה ואמרתי 'נו אבא, ככה תפקיר את הציוד שלך?'. בלי שום מחשבה שאצליח, פשוט ניגשתי לחלון והצלחתי לסגור אותו כאילו מעולם לא הייתה בעיה. אני ממש מרגיש את ההשגחה שלו".
 
אביו של נועם, המוזיקאי מאיר בנאי ז"ל, נפטר לפני כחצי שנה, ומאז הוא הספיק להוציא אלבום קצר, להגביר את קצב ההופעות ואפילו להתחיל לעבוד על האלבום הבא. "ברור שיש שינוי מאז שאבא שלי נפטר", הוא מודה. "בפייסבוק העמוד שלי שילש את עצמו, יש יותר הכרה תקשורתית וגם בהופעות זה רק הולך וגדל. אפשר להסתכל על זה באופן קר ולהגיד שהוא נפטר אז לכן אנשים שמים לב אליי עכשיו, אבל אני מרגיש שזה הרבה יותר רוחני. אני מרגיש שאבא איתי, בכל דבר שאני עושה. אהוד (בנאי) סיפר לי ששבוע אחרי שאמא שלו נפטרה הוא פגש את אשתו, ובאותה תקופה הרבה דברים בחיים הסתדרו לו. אני ממש מרגיש שאבא איתי בתקופה הזאת".
 
נועם בנאי גדל באווירה של משפחת בנאי, והמוזיקה מן הסתם הייתה חלק מהותי בה. באופן מפתיע, הוא לא גדל על השירים של אבא וגם לא על אלו של הדוד אביתר או של הדודים הרחוקים יובל ואהוד. "בבית גדלתי רק על מוזיקה לועזית, לא שמענו מוזיקה עברית בכלל, גם לא של המשפחה. זה לא היה מקובל לשמוע, בטח לא את אבא. יצא שדווקא עכשיו אני נובר במוזיקה שלו ופתאום מגלה שירים שלא ממש הכרתי. בבית שמענו בעיקר פרוגרסיב, את להקת ג'נסיס, יס, קינג קרימזון ג'נטל ג'ייאנט. מנגד היה הרבה פולק כמו ניל יאנג, קאט סטיבנס ובוב דילן. כשאמרתי לאבא שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה הוא שאל אותי איזה סגנון אני רוצה ללמוד - אקוסטי או חשמלי. אמרתי לו שאני לא יודע, אז הוא שלח אותי לחדר עם שני דיסקים וביקש שאאזין ואבחר. אחד מהם היה 'קרייזי הורס' של ניל יאנג והשני 'ניל יאנג אנפלאגד'".

כשבנאי מחליט שהוא רוצה לפרוץ, איך זה עובד? יש לכם ספר הפקה מסודר עם טלפונים והוראות?

"הלוואי, אבל ממש לא. כשהתחלתי הרגשתי שאין לי מושג מה עושים, וזו גם הסיבה שהחלטתי ללכת עם חברת תקליטים, למרות שיש לזה הרבה חסרונות. אני זוכר שלפני שנפגשתי עם חברת התקליטים ביקשתי עצה מאביתר. שאלתי אותו איך הוא מציע להתחיל בקריירה מוזיקלית. זה היה כאילו שאלתי מישהו ברחוב שלא מבין בזה כלום, הוא גירד בראש כזה, ושאל 'אמממ יש לך שירים?', עניתי שכן, והוא אמר 'אוקיי אז תמצא אנשים שמנגנים, ותקליט, ותוציא אלבום, ותקבע הופעות'. אמרתי לו 'אוקיי, אבל איך עושים את כל הדברים האלה? מאיפה אני מוצא נגנים?' לא היה לו מושג. גם אבא שלי היה כזה. לא ברור איך. אני תמיד הסברתי לעצמי שזה בגלל שהם כבר בקריירות כאלה שהם לא באמת סוגרים את הדברים בעצמם. אביתר היום שם את הגיטרה על הגב, יוצא מהבית, הוואן אוסף אותו, אבל הוא לא יודע לאן. לאבא שלי אף פעם לא הייתה אסטרטגיה. יום אחד הוא ירד מהאוטובוס, ראה בלוח מודעות איזו הפקה מוזיקלית, תלש מספר. איכשהו החיים הובילו אותו".
 

נועם (25) כתב והלחין מוזיקה עוד בתיכון, וגם במהלך שירותו הצבאי כלוחם. אחרי הצבא התעוררה בו התשוקה להגשים את החלום. "אחרי הצבא עבדתי כמלצר בזאפה בתל־אביב כדי לחסוך לטיול הגדול, ובכל הפקה שהייתה מגיעה להופיע היה לפחות נגן אחד שמכיר אותי כי אני הבן של. יום אחד הגיעה הפקה של גלי עטרי והמתופף זיהה אותי ובא להגיד לי שלום. אסף דרעי מחברת התקליטים שאל אותו מאיפה הוא מכיר את המלצר, והוא ענה לו שאני הבן של מאיר בנאי. ואז התחלנו לדבר, גם השמעתי לו שיר שלי. הוא הציע להיפגש, אבל אמרתי לו שכרגע זה לא מתאים כי אני עומד לטוס לחו"ל. טסתי להודו, טיילתי וכתבתי במהלך הטיול, ואז הרגשתי שאני מתפוצץ כי אני חייב להתחיל להתעסק במוזיקה. הקדמתי את הכרטיס חזרה, ושלושה ימים אחרי שחזרתי יצרתי קשר עם חברת תקליטים. ואז התחיל תהליך מאוד ארוך של שירים הלוך וחזור. זה לקח המון זמן, בערך חצי שנה".

יש אנשים שזה לוקח להם שנים, חצי שנה זה לא המון זמן.

"במקרה הזה, אם מחפשים את הפריבילגיה של 'בנאי' אני מניח שזו אחת מהן, למרות שזה לא היה אבא שלי שהרים טלפון ודחף את העניינים. מול הקהל אני חושב שהקשר המשפחתי רק הורס".

למה?

"כי אני מרגיש שאני נתקל בהרבה יותר תגובות של 'די, עוד בנאי? נמאס', מאשר תגובות של 'וואי בנאי חדש, איזה כיף, בוא נשמע אותו'. ביומיום אני חווה דווקא חוסר סבלנות של אנשים".

אתה לא רק בנאי בשם המשפחה, אתה גם מאוד מזכיר את אבא שלך בקול ובמראה. איך אתה מרגיש לגבי זה?

"לפני שהוא נפטר זה היה לי קצת קשה, כי אמרתי די, אני לא אבא שלי, אני בפני עצמי. אבל היום אני ממש לא מרגיש ככה. בשנה האחרונה, אחרי שכבר הספקתי להבין שהעולם הזה של המוזיקה הוא מאוד קשה, הייתי מדבר איתו המון על האם כדאי או לא כדאי, כמה זמן שווה לתת לזה צ'אנס. גם לאבא עצמו היו הרבה הסתייגויות בשנים האחרונות, הוא היה מאוד סקפטי ברמה שאולי הוא לא רוצה להמשיך עם זה. באותה תקופה באמת היו לי הרבה שאלות, אבל מאז שהוא נפטר אני מרגיש שאין לי שאלות, שאני רוצה להמשיך אותו בעולם. כמו שאני רוצה להמשיך את הערכים שלו פה, אני רוצה להמשיך את המוזיקה שלו. זה טבעי מבחינתי. היום גם ההשוואות פחות מפריעות לי. אני דומה לאבא? יופי".

היה לכם תכנון לשתף פעולה מבחינה מוזיקלית?

"הוא הציע להקליט לי קולות לאלבום, ודיברנו גם על הופעות משותפות. אבל הוא רצה לחכות שאני אקבע את המעמד שלי. היה לו חשוב שאעשה דרך עצמאית קודם. אמנם יציאה בהופעה משותפת אולי הייתה יכולה לעזור לי בתור פתיחה טובה, אבל הוא לא הרגיש שזה נכון".
 

הכישרון, ההצלחה והפופולריות מאפיינים את רוב המוזיקאים מבית משפחת בנאי, אבל גם החזרה בתשובה הפכה לסימן היכר שלהם. שלושה בנאים בולטים במיוחד עשו זאת בתחילת שנות האלפיים: אהוד, אביתר ומאיר.

איך מרגיש ילד שאבא שלו חוזר בתשובה?

"היהדות היא לא דבר זר לנו, תמיד היינו בית מסורתי. ובכל זאת, כשאבא הודיע לי ולאחותי שהוא מתחיל לחזור בתשובה, אני לא זוכר אם זה היה כשהוא החליט לחבוש כיפה או לשמור שבת, אני זוכר שממש בכיתי, זה היה לי שבר גדול. זה היה מפחיד. תוך כמה חודשים לא רק שזה נרגע, אלא גם התהפך. התחלתי לאמץ את הגישה של אבא שלי, והחברים שלי בבית הספר צחקו עליי שגם אני אחזור בתשובה מתישהו. גם בצבא הייתי מניח תפילין כל בוקר, מעולם לא שמרתי שבת אבל כן הקפדתי על כשרות והלכתי לבית כנסת. לקחתי מה שהיה לי נוח לעשות, הייתי עצלן מכדי לאמץ יותר מדי וגם זה היה מרתיע להיכנס תחת הטייטל של 'דתי'. אף פעם לא התמסרתי עד הסוף, אבל האמונה הייתה שם. לאט־לאט זה התחיל להתרופף, לא יודע להגיד למה".

סטטיסטית, יש לך סיכוי גבוה לחזור בתשובה.

"כן. אני חושב שהעולם החילוני בעידן שלנו הוא בבעיה. פעם עוד היה אפשר לומר שיש אידיאולוגיות כמו סוציאליזם או ציונות, מוטיבים שניסו לתת כיוון לדרך כלשהי, אבל היום בעולם החילוני כל אחד כשלעצמו יכול לגבש ערכים ולהקפיד עליהם, אבל כגוף מה יש בחילוניות? לאכול סושי וללכת לים? אין דבר כזה תנועה חילונית. מה הערכים שיש לחילוניות? אין. לא מוצא שום דבר. פלורליזם? יש הרבה חילונים שמאוד לא מקבלים את האחר. אז מה כן יש בחילוניות? בעיניי כלום".

כחילוני, לא קשה לך לחיות עם התפיסה הזאת?

"השאלה היא האם בתור אדם חילוני אתה מחליט שאתה נוהג על פי איזשהם ערכים. אבל אבא שלי היה אומר שגם אם אדם חילוני יֵשב עם עצמו יום שלם ויחליט מהם הערכים שהוא לוקח על עצמו, עדיין הוא לא יזכיר את זה לעצמו שלוש פעמים ביום. בכל מקרה, כרגע אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה, כי קשה לי לקבל את הטוטאליות של זה".
 

אם לא היית נועם בנאי והיית רוצה להתחיל בקריירה מוזיקלית, תוכניות ריאליטי הן אחת הדרכים המקובלות להיכנס לתעשייה. היית משתתף בתוכנית כזאת?

"דה וויס והכוכב הבא מתקשרים אליי כל חצי שנה ומציעים לי להשתתף. אני חושב שאנשים שהולכים על זה עושים טעות אסטרטגית. אין לי שום דבר נגד התוכניות האלה, אבל מי שהולך לשם צריך לחשוב טוב־טוב על תוכנית גאונית שתגרום לו להפיק קריירה מהדבר הזה. רוב האנשים לא באים בגישה הזאת. אני חושב שזו טעות, וזה לא משנה אם אתה במקום הראשון או שאתה עף בפרק השני. נכון שיש לתוכניות האלה רייטינג גבוה, אבל גם אם זה מביא לך הרבה אנשים לפייסבוק ולאינסטגרם, זה לא יוציא אנשים להופעות שלך. שבוע אחרי שהעונה תיגמר תעלה התוכנית הבאה, ויבוא מישהו אחר. אני אפילו לא מדבר על הפגיעה הנפשית שעלולה להיגרם לאדם שבמשך חודשים מרגיש שהוא כבר הגיע ליעד, אבל חודש אחר כך הוא מתרסק".

אז מה האופציה של אותם צעירים שלא גדלו בבית משפחת בנאי אבל רוצים להצליח?

"גם אני הייתי בטוח שהבנאי יעשה אפקט חיובי".

עובדתית הוא עושה.

"הוא ממש לא עושה".

כמה מוזיקאים מתחילים בגילך אתה מכיר שכבר יש להם אלבום ואנשים מכירים אותם?

"אנשים לא מכירים אותי".

מוגזם להגיד שאנשים לא מכירים אותך. אתה מופיע עם מוזיקאים גדולים בפסטיבלים, מפרסמים עליך כתבות, אנשים יודעים שאתה קיים.

"כתבות לא משקפות בכלל את ההצלחה. בשורה התחתונה אני כבר שנתיים מופיע בממוצע כל שבוע, ונוסע בלילות לפאבים במצפה־רמון ובגושרים. אני נוסע לבד שלוש שעות באוטו, מחבר את הציוד, מופיע שעה וחצי, יורד, מפרק את הציוד, ונוסע חזרה עוד שלוש שעות. בשנה הראשונה הייתי עושה את כל זה בשביל שלושה אנשים בקהל. זה קרה המון".

ומה הייתה התחושה?

"תחושה נוראית, מבאס ממש. אתה גם לא יכול לצפות את זה. יכול להיות שהייתה לך הופעה בבאר־שבע עם ארבעים איש ואז שבוע אחר כך אתה נוסע לגושרים ויש שלושה אנשים. אני היום מבין שאני לא הולך להופיע בזאפה לא עוד שנה, לא עוד שנתיים ולא עוד ארבע שנים. לקח לי זמן להבין את זה, כי ה'בנאי' יצר אשליה שאני מתחיל ותוך שנה אני ממלא את הזאפות. תוך חצי שנה גיליתי שזה לא קורה, ותוך שנה הבנתי שזה רחוק שנות אור.

"בינתיים אמשיך להופיע שבוע אחרי שבוע מול ארבעים איש ואז מול חמישים, ואז מול שלושה אנשים, עד שלאט־לאט הקהל יצטבר. אנשים אולי לא זוכרים, אבל זה מה שאבא שלי עשה. ככה נהיים מוזיקאים, זו עבודה מאוד קשה. בהופעה העשירית אתה לא מופיע כמו בהופעה המאתיים. אני מסתכל על קטעים מההופעות הראשונות שלי מול אלה של היום, זה לא אותו אדם. זה קריטי להתפתחות שלך כמוזיקאי וגם לצבירה של הקהל".

מה אתה חושב על תרבות הפופ בישראל?

"אני חושב שיש פער בין איך שאני תופס מוזיקה לבין איך שרוב האוכלוסייה תופסת מוזיקה. אין פה נכון או לא נכון, אבל מבחינתי אין מצב שסתם שומעים מוזיקה, לטקסט או ללחן חייבת להיות משמעות. מוזיקה זה לא בידור. להפך, זה שיעור".

וסוג המוזיקה הזאת, מדברת לאנשים?

"אני בטוח שפעם זה דיבר. אין ספק שגם בעבר להקת אבבא הצליחה יותר מניל יאנג, אבל אני מניח שפעם היה הרבה יותר מקום לאמנים כמו שלום חנוך, שלמה ארצי, אהוד, אביתר, אבא שלי. אני חושב שסטטיק ובן־אל זו מוזיקה נהדרת לבידור, זה בידור מעולה. לשים את זה בים ושזה יהיה רעש רקע, זה יופי. אני לא מחפש את הדברים האלה במוזיקה, אבל כנראה לשם העולם הולך. הסיבה היא עצלות. הדור הולך ונהיה עצל מתקופה לתקופה. לאנשים אין כוח לעשות יותר מלהזיז את האצבע, וגם זה מאמץ אדיר. אני חווה את זה עכשיו בהופעות שלי; כדי להזמין כרטיס מראש צריך להיכנס ללינק, להזין פריטי אשראי, ללחוץ. זו עבודה של שלושה ימים. אז לך תעצור את האוטו ותשמע שיר".

למי אתה מכוון את המוזיקה שלך?

"אני מניח שלסטודנטים, למטיילים, אנשים שרוצים לחוות משהו, שמחפשים במוזיקה איזה עומק. עשיתי סיבוב הופעות לישראלים בהודו ושם יש לאנשים פנאי להאזין. אבל אני כן חושב ששווה לנסות להנגיש את המוזיקה לכל מי שרוצה לשמוע אותה, בלי לעשות משהו שאתה לא מאמין בו".
 

אחד השירים שיצאו ב"מיני אלבום" שיצא לפני כחודש הוא השיר "עץ אלון", שבו תוהה בנאי מי ראה יותר - "הנהר שלא עוצר או דווקא עץ אלון על ראש גבעה שמשקיף על הסביבה".

זה שיר שכתבת במהלך הטיול בהודו. משם מגיעה ההשראה לכתוב הרבה על טבע באלבום הזה?

"כן. אלה שירים של הרבה פרופורציות. הרעיון ל'עץ אלון' התחיל בארץ, שבוע לפני הטיסה, כשטיילתי עם אבא בהרי ירושלים. באיזשהו שלב בטיול נעצרנו לשתות מים מתחת לעץ זית שנראה ממש עתיק. התיישבנו מתחת לעץ ואז אבא אמר לי 'בואנה, תאר לעצמך את דוד המלך מסתובב מתחת לעץ הזה', וניסיתי לתאר לעצמי כמה העץ הזה ראה. הרעיון התגבש יותר כשנסעתי ברכבת בהודו וראיתי מהחלון בקתות של הודים שממש צמודות למסילה. בעודי נוסע נזכרתי במשפט הזה של אבא, וחשבתי שאני רואה המון סיטואציות שונות במהלך הנסיעה, כשמנגד הודי אחד שיושב בבקתה אחת ולא זז רואה אינספור רכבות, דמויות ואנשים. בטיול הזה הייתי ממש נחפז, לא יכולתי להישאר באותו מקום יותר מכמה ימים, והיו ישראלים שנתקעו באותו כפר חודשיים והייתי נורא ציני כלפיהם. באותו רגע הבנתי שגם כשהם יושבים באותו מקום במשך חודשיים, הם רואים לפחות את מה שאני רואה כשאני עובר ממקום למקום".

לפני כמה חודשים קיבל טלפון מהמארגנים של פסטיבל יערות מנשה, שהציעו לו להתאחד עם הלהקה של אביו ולהופיע איתה. "ברגע שסגרנו את כל הפרטים חשבתי לעצמי 'רגע, אם יש מופע שכבר יעמוד אז בוא נרוץ איתו'. איך אפשר שלא. אם זה תלוי בי, אופיע עם הלהקה הזאת עד יום מותי. היו כבר שתי הופעות - אחת בפסטיבל יערות מנשה, ובשנייה אירחנו את יובל (בנאי). במוצאי שבת הקרובה נארח בצוללת הצהובה את אביתר, וההופעה הבאה תהיה במוצאי שבת הבא בחיפה, לא מצאנו בנאי שיגיע לחיפה אז עמיר לב יהיה שם. ואנחנו כמובן מתכוונים להמשיך בהופעות האלה".

מה השלב הבא מבחינה עשייה מוזיקלית?

"אני בן אדם מאוד מתוכנן, לפעמים באופן כפייתי ממש, אבל פה אירועי החיים הובילו השתלשלות שלא כל כך תכננתי. אני הרגשתי שאני רוצה לעצור את ההקלטות של האלבום בחמישה שירים בלבד. אבל אז אבא נפטר ואחרי השבעה הייתי המון בבית שלו. פתאום התחלתי לכתוב שם. הגיטרה שלו הייתה שם, וראיתי שזו הדרך שלי להתאבל. כל פעם הרגשתי שאני מנצל את זה, ואז אמרתי לעצמי 'לא באת לפה בשביל לכתוב, באת להיות פה'".

למה הרגשת שזה לא בסדר?

"הרגשתי שזה שכלתני מדי, ואז אמרתי לעצמי 'פרינציפ - היום אתה לא כותב'. זרקתי את הגיטרה והענשתי את עצמי. השתדלתי לא לבוא ולכתוב, אלא לבוא ולהיות. אבל זה פשוט קרה, כתבתי שם המון. רוב השירים שם נכתבו בשבר כזה גדול, שאחרי שני משפטים אני פורץ בבכי ומשליך את הגיטרה וצועק. זה היה מאוד טעון, היה המון כעס. כשפינינו את הבית אחרי השבעה, הבנתי שיש פה אלבום.

"לאבא היה אולפן מטורף בבית והעברנו הכול לבית שלי. אז פתאום יש חומרים לאלבום, ויש ציוד ופעם ראשונה אני יכול להקליט את הדברים, וזה מה שאני עושה כבר כמה חודשים. זה מדהים כי הציוד שיש לאבא הוא לא אותו ציוד שיש ליובל, או לנתן גושן, או לכל אחד אחר. אז אופן העיבוד וההפקה שאני עושה עם הציוד הזה, מן הסתם, טבוע בו גם הסאונד של אבא. אם הייתי מפיק את הדברים באולפן אחר זה היה נשמע אחרת. יש כאן חיבור שבעיניי הוא ממש מרגש".
 

איפה אתה עכשיו בשלבי האבל?

"לצערי עכשיו זה בשלב שבעיקר צריכים להיות עסוקים כל הזמן, אז אני לא מרגיש שאני כל כך חווה את האבל. רק בימי שישי, שאז אני הולך לבית הכנסת ומצליח להקדיש לזה זמן, ומאוד חשוב לי להקפיד על זה. זה מכניס אותי למצב מודע שלא משנה כמה אני רץ במהלך השבוע, יש לי את יום שישי לזה".

איך עברה תקופת המחלה?

"מהרגע שגילו אצלו סרטן בוושט הוא היה בטוח שהוא יוצא מזה, עד הרגע האחרון. הוא גם העדיף לא לדעת מה קורה. הגישה שלו הייתה שהרופא יכול עד מחר להביא סטטיסטיקות, אבל בסוף אלוהים מחליט, אז לא עניין אותו לשמוע. אנחנו במשפחה רצינו לשמוע, וידענו לאורך הזמן שיש פער בין זה שאנחנו יודעים כל הזמן מהי ההתקדמות של המחלה, לבין אבא שממש לא. גם בשבועות האחרונים הוא לא חשב שזה הסוף. עד היום האחרון הוא עוד ניגן באולפן".

מה הייתה הפעם האחרונה שבה נפגשתם?

"זה היה בבוקר שבו הוא נפטר. הוא ישב על המיטה, חיבקתי אותו והוא חיבק אותי".

הייתה לכם שיחת סיכום?

"לא, כי הוא האמין עד הרגע האחרון שהוא יֵצא מזה. סגירת המעגל הזאת חסרה לי. ניסיתי כמה שיכולתי, בלי שהוא ירגיש, כן לסגור איתו דברים מסוימים. באתי לחדר שלו ואמרתי לו שאני מאוד אוהב אותו, שאלתי אותו על יעלי, חברה שלי, האם הוא חושב שהיא תהיה אמא טובה. הרגשתי שמה שיהיה לי הכי חסר זה שהוא לא יראה את הילדים שלי. אז לפחות היה חשוב לי שהוא יברך אותי ואת יעלי. את הנושא של המוזיקה דווקא לא סגרתי איתו".

אתה מצטער על זה?

"אני מניח שזה יצא לטובה".

נועם בנאי יופיע במוצאי שבת 1.7 בצוללת הצהובה בירושלים, בשעה 21:00, ויארח את אביתר בנאי.
ב-8.7 הוא יופיע בוונדר בר בחיפה, ויארח את עמיר לב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg