ראשי » תרבות » מוזיקה

קצרו את פירות האהבה: טירס פור פירס בישראל

מסוכסכים ובאמצע גילאי החמישים לחייהם, צמד המוזיקאים הבריטים כבר לא בשיא כוחם. אבל זה לא באמת הזיז לקהל, שבא לקבל מנה מזוקקת של נוסטלגיה מתוקה ואיכותית, וקיבל אותה אפילו עם בונוס

מהמופע הראשון, וסביר להניח גם האחרון של Tears for Fears בישראל, על אף כל הפצרות הצמד שיחזרו עוד ועוד לארצנו המופלאה, יצאתי בתחושות מעורבות. מצד אחד – מכונת הלהיטים משנות השמונים סיפקה את הסחורה עבור 7,500 הצופים שקפצו מהמושב עם תחילת כל שיר. מצד שני – זה כל מה שסופק שם, בהיכל מנורה מבטחים. קולות הקטיפה שכל כך מזוהים עם הצמד כבר אינם, ומה שנותר הם להיטים מצוינים שעודם עובדים – זאת ללא צל של ספק.
 
הקהל, מצדו, קיבל כל מה שהוא רצה (אוסף להיטים), במידת העשייה המבוקשת (טמפרטורת החדר) בעטיפה נוסטלגית מרשרשת. וזה בדיוק מה שהיה, ללא מילימטר של חריגה לימין או לשמאל, החל מ- Everybody Wants To Rule The World שפתח את הערב ועד Shout שסגר את ההופעה.

למעשה, הדבר הכי דינמי במופע של טירס פור פירס היה זמרת הליווי הססגונית שלהם, אמזונה מתולתלת, שעל אף שעמדה מרוחקת בקצה השמאלי של הבמה, גנבה את ההצגה בזכות הצגה משלה. זה התחיל עם תנועות גלים שאנטיות ב-Rule the World, המשיך בתנועות נחום תקום בתנופה אדירה ב-Sowing the Seeds of Love והגיע גם לבעיטות קארטה קיד, צעדי כריעה חדים, צלילה ושחייה, הליכת ברווז ושאר תנועות מקוריות. ברגעים הבודדים בהם היא אשכרה שרה, קשה היה שלא לתהות אם זו הסיבה האמיתית בגללה היא נמצאת שם, לבדר את הקהל עם ריקודים הזויים. לקראת הסוף, כשניתן לה המיקרופון להפגין את יכולותיה באמת בשיר Badman's Song, יצא לה סוף סוף להוכיח שהיא מסוגלת ליותר מקפוארה מגושמת בהילוך איטי על הבמה.
 
מה שהכי הרשים בהופעה הזאת הייתה האינטראקציה בין הקהל ללהקה. אשכרה אפשר היה לחוש באוויר שאלפי בני השלושים פלוס חיכו שהלהקה הזאת תגיע לתל אביב כדי לקצור את פירות האהבה שנזרעו אי שם בשנות השמונים, ובאמת האמנו לרולאנד אורזבל וקורט סמית' שהם נהנו מכל רגע שבילו בישראל. למעשה, האינטראקציה של מייסדי הלהקה עם הקהל הייתה כנה ומתוקה הרבה יותר מאשר האינטראקציה בין שניהם, שנראתה מאולצת, או לא קיימת כלל.

אלפי ההורים בקהל, שניתנה להם הזכות הנדירה להרגיש כמו ילדים שוב, הגיבו בשאגות אדירות לכל התרחשות, מחאו כפיים גבוה מעל הראש בכל הזדמנות, שרו בעוצמה עם כל זיהוי שיר חדש, ובאופן כללי היו הקהל הכי מושלם שכל אמן – וותיק או טרי, יכול לבקש לעצמו. בזמן הציפייה להדרן, הקהל החל לשיר את הפזמון המדבק של Shout, בציפייה גדולה לשמוע את הלהיט כשתחזור הלהקה לבמה, אבל גם כמחווה מקסימה של אהבה ללהקה שחתומה על כמה מהלהיטים הכי גדולים של ילדותם.
 
אורזבל וסמית', מצדם, נגעו בכמה ברי מזל בשורה הראשונה כבר באמצע השיר הראשון, לא הפסיקו לדבר (בנפרד, כמובן) בשבחה של ישראל, של פלאי הטבע שלה והאנשים היפהפיים שבה, ותהו פעם אחר פעם מה עיכב אותם מלהגיע לכאן כל כך הרבה זמן. היה מתבקש להגיד להם שהם בחברה טובה עם אירוסמית' ובקסטריט בויז, שאצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. אבל זה לא באמת משנה. כי עבור כל אחד ואחד בקהל, היה שווה לחכות.

לפני המופע עלתה התהייה אם תבצע הלהקה 13 שירים בלבד, כפי שהיא נוהגת לעשות בסיבוב ההופעות הנוכחי שלה, מה שיותיר את הקהל הישראלי, שאוהב לקבל תמורה מלאה עבור כספו, מאוכזב כמובן. הלהקה כנראה באמת התאהבה בישראל, כי במקום הסטליסט הקבוע שלה, היא סיפקה עבורנו 16 שירים, 90 דקות מלאות של הופעה, שזה כבר לא סתם אוסף, זה אוסף עם דיסק בונוס. תקליט בונוס, סליחה. או קלטת.
 
טירס פור פירס בישראל לא נתנו הופעה מדהימה, אבל הם נתנו את הטוב ביותר שהם יכולים, אחרי סכסוכים פנימיים ובגילאי החמישים פלוס לחייהם. לקהל שהגיע להיכל מנורה מבטחים, שהתעלם מהארגון הנוראי של ההפקה המקומית (איחור, אנשים על מדרגות, כיבוי האורות אחרי סוף המופע ועוד דוגמאות לחוסר הניסיון של ההפקה עם אירועים מסוג זה), שהרים את הגג בשירה ושהפיץ טונות שלאהבה ללהקה ולעולם בכלל למשך שעה וחצי של אושר, מגיע צל''ש. דוגמה מדהימה לכוחה של מוזיקה טובה לרומם את הנפש, גם יותר משלושים שנה לאחר שכבשה את המצעדים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg