ראשי » תרבות » מוזיקה

פיקסיז בישראל: תשאירו את קיסריה לשלמה ארצי

לא מעט השוואות מתלוות להופעת הפיקסיז בקיסריה: לעומת ההופעה ההיסטורית ב-2014, לעומת הופעות אחרות בקיץ 2017 ואפילו בין חברי הלהקה על הבמה. פיקסיז הייתה ולנצח תהיה אחת מלהקות הרוק המשפיעות והטובות בהיסטוריה, אבל זה ממש לא אומר שיש לה מקום בין עתיקות התקופה הרומית

עם החזרה הביתה מקיסריה, נתקלתי בסטטוס מרגש של חבר ותיק, חולה מוזיקה: "תודה עד אין קץ לאשתי אלופת העולם שהביאה לעולם את ילדנו השלישי. אוהב אותך המון!! ...ואת פיקסיז אנחנו עוד נזכה לראות".

כשהלהקה הגיעה לישראל לפני שלוש שנים, זה היה אירוע מכונן. הן הופעה ראשונה של אחת הלהקות המשפיעות בכל הזמנים בישראל והן פיצוי לביטול הצורם בשנת 2010 בסמוך למשט לעזה, בתקופה שבה כל הופעה בינלאומית בישראל לוותה בבאזז עצום. שלוש שנים אחרי אותה הופעה שעלתה על כל הציפיות באצטדיון בלומפילד, ושבוע אחרי שתיים מההופעות הטובות ביותר שנראו בישראל אי פעם, המצב קצת שונה. מי שהיה באותה הופעה מעולה במסגרת פסטיבל רוקנרולר אבל העדיף הפעם להשקיע בהופעות אחרות, או שמא נולד לו ילד ביום ההופעה, אכן פספס, אבל לא מדי.
 
נדמה שעבור כל דבר טוב שאפשר להגיד על ההופעה של הפיקסיז בקיסריה אמש (הופעה נוספת הערב, ד') אפשר להגיד משהו פחות טוב. אם על בסיס השוואה להופעה הקודמת של הלהקה בארץ ואם מתוך השוואת בלומפילד לאמפיתיאטרון בקיסריה. כבר עם הכניסה למקום מקבלת את פניך הבשורה שמשום מה נשכחת בכל פעם מחדש – אין אלכוהול במתחם. יש נקניקיות, יש קולה זירו ב-12 ש"ח, יש קרפ צרפתי, יש גלידות בטעם מרגרינה קפואה, יש מושבי מילגה להשכרה, אבל מי שחפץ בבירה עם הופעת הרוק שלו, שיביא אותה מהבית וירוקן אותה בעמידה מחוץ למתחם, כמו נער מחוצ'קן בהופעה של אביב גפן.

המופע התחיל דווקא בתו הכי נכון, עם הבשורה החדשה של הרוק בישראל. להקת Vegan Friendly של ג'נגו, אסף רייז וגבע אלון הוכיחה את עצמה כבחירה מעולה לחימום, על אף שאיכות המופע של הטריו המחשמל הזה מצדיק חימום גם עבורו. סאונדצ'ק, שמשום מה נאלץ הקהל לראות ולשמוע במקום לעשות אותו שעתיים קודם, וארבעת חברי הלהקה המיתולוגית נכנסו לבמה המאופיינת בעיצוב תעשייתי, על שרידי מקום בן אלפיים שנה.
 
גם השוואה בין ארבעת חברי הלהקה מוציאה שניים מהם באור קצת פחות טוב לעומת השניים האחרים. הבסיסטית החמודה פז לנצ'נטין לנצח תעמוד בצלה של קים דיל, על כך אין טעם להרחיב במילים. ג'ואי סנטיאגו הוא מאותם גיטריסטים שיוצרים סביבם הילה מגנטית, עילוי גיטרה שאף אחד בעולם לא נשמע כמותו. לעומת גיטריסטים רבים אחרים ברמה שלו, הוא גם צנוע יחסית, משפריץ זיקוקים בלי פוזה. עילוי נוסף על הבמה הוא המתופף דיוויד לאברינג, שגם בגיל 55 הוא מוכיח שהלב של הפיקסיז נמצא אצלו בידיים, בתצוגה נגינה מרשימה שלא נפסקת. מתופף שיודע גם לתת את המצופה ממנו במובן הכי צפוי של המילה וגם לאפשר לעצמו חופש על התופים כל אימת שהוא רק יכול. כל כך מרשים שקשה להסיר ממנו את המבט.

מההשוואה בין חברי הלהקה נותר הסמל הכי גדול שלה, ודווקא הוא מאכזב. לעומת הופעה אדירה שנתן רק לפני שלוש שנים בישראל, פרנק בלאק של היום נשמע עייף לעתים, או סתם חסר חשק. אולי אם היה מסיר מעליו את החליפה הכבדה שלבש במשך כל מאה הדקות של המופע, הוא היה נשמע פחות חנוק. שיא החריקה מכיוונו נשמע דווקא באחד השירים האייקוניים ביותר של הלהקה, Where is my Mind, אותו הוא שר חלש וכמעט במנותק לקצב. מכירים את זה שאמן רוצה לפלפל קצת את הלהיט שאותו ביצע על במות כבר מיליון פעם אבל הפלפול הזה נשמע כמו חוסר חשק? בלאק חוטא בזה לא פעם ולא פעמיים. הוא עדיין גאון, אגדה חיה, מבצע 31 שירים ברצף מבלי לעצור לרגע או להתבלבל לשנייה, אבל בהשוואה ללאבינג וסנטיאגו שאוכלים את הבמה מצדיו, ההשוואה מוציאה אותו באור קצר פחות מחמיא.
 

התפאורה התעשייתית שליוותה את המופע החלה להצדיק את עצמה באמת עם ההשתחוויה המרגשת של הלהקה, לאחר ביצוע 30 שירים בסטליסט מפואר, שגם עליו אין טעם להתעכב. מבלי לרדת מהבמה להדרן מסורתי, חברי הלהקה עשו אהבה עם הקהל דקה ארוכה, כשכל אחד מחבריה עובר מצד לצד ומשתחווה מול כל גוש באמפי. הרגע היפה הזה הופך גם ליפה ויזואלית, עם סילוני עשן ששוטפים את הבמה, לביצוע Into the White, השיר האחרון בהחלט של הערב. התאורה המהבהבת שחודרת מבעד לקירות המתכת המחוררים מאחורי הלהקה, מצטרפת למסך העשן שמכסה את הבמה לגמרי, למראה צבעוני-מסתורי מרהיב. יחד עם Hey, שבוצע קודם לכן, החלק הסוגר את ההופעה היה ללא הספק החלק המקפיץ, היפה והמהנה ביותר של הערב, דרך נהדרת לסגור הופעה לא רעה.

אולי אם אפשר היה לצפות בהופעה הזאת עם קצת אלכוהול בדם, כמו שפיקסיז ואלוהים התכוונו, הכל היה נראה אחרת. כשניגש המאבטח לבחור לידי שהדליק סיגריה, רחמנא ליצלן, בהופעת רוק, וביקש ממנו לכבות אותה, קשה היה שלא לתהות למה בכלל להביא את הפיקסיז למקום הזה, וזה עוד לפני חוויית צוואר הבקבוק המענגת בדרך החוצה מהחניה, שעיכבה עשרות מכוניות חצי שעה ויותר.
 

הצפייה במה שנדמה כמו שתי ההופעות הכי טובות שנראו אי פעם בישראל בהפרש של ימים בודדים, יחד עם קיסריה שלא מתאימה להופעות רוק, בטח שלא בסדר הגודל של פיקסיז, וההשוואה להופעה האדירה של הלהקה בתל אביב לפני שלוש שנים בלבד, מעמידים את הופעת הפיקסיז בשנת 2017 באור קצת חלש. אם מתעלמים בכוח מהשוואות, וסולחים לפרנק בלאק על ביצוע קצת פחות מוצלח לעומת המצופה ממנו, נשארים עם הופעת רוק טובה מאוד של להקה אדירה בדגש על גיטריסט ומתופף עילאיים. ואפילו בקיץ רווי הופעות כמו זה, עדיין מדובר ביציאה לא רעה בכלל.

המון מזל טוב לאסף וליהי ניצן-דרוקר. הפסדתם, אבל לא יותר מדי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg