ראשי » תרבות » מוזיקה

הללויה של אביב גפן: ניצול ציני או מחאה בועטת?

הבשורה הטובה היא שאחד הזמרים המצליחים בישראל חזר לעשות מוזיקה מעניינת. מצד שני עולה הטענה הצינית שרצח רבין מינף את הקריירה שלו. אבל אצל אביב גפן, כמו תמיד, התשובה מורכבת יותר ממה שנדמה. הרהורים על "הללויה"

איך זה ששלטון נגנב מכמה יריות בגב
לקחו את הגפרור כיבו את הנרות שלנו
המושחתים שמבטיחים פעם בארבע שנים
ובשאר הזמן הם לא סופרים ולא סובלים אותנו

(מתוך "הללויה", שירו החדש של אביב גפן)
 
נתחיל בבשורות הטובות: אביב גפן חוזר לעשות מוזיקה מעניינת, לפחות מבחינה הפקתית. שני אלבומיו האחרונים, "פסיפס" ו"סדקים", אמנם הגיעו כל אחד בנפרד למעמד של אלבום זהב, וגפן הוא הדמות הכי מעניינת שיש לדה וויס להציע, אבל נדמה שבשנים האחרונות שירים כמו "קוצים" ו"מסתובב" אולי זוכים להצלחה מסחרית, אך הוא אינו מצליח להעפיל לפסגות ההרים שהפכו אותו לדמות מיתולוגית במוזיקה הישראלית. במקום זאת, הוא מתפקד יותר כמעורר חושי נוסטלגיה לאדוקי "אור הירח" וכמכונה משומנת וממוסחרת למדי.

לכן משמח לגלות שב"הללויה" יש משהו סוחף, שמעורר רצון להאזנה חוזרת. זה מתחיל בפתיחה שמרפררת לארקטיק מאנקיז (גפן תמיד היה חסיד של פתיחוֹת שיותר מקורצות לאמנים אחרים), וממשיך עם מקהלה ברקע וקצב איטי אך גרובי למדי. אפילו הקול של גפן שסוחב טוב.

אחרי שהצגנו את הצד הבעייתי של הקריירה של גפן, צריך לומר בהגינות שלא ממש הייתה לו אלטרנטיבה. אני מאמין בכל לבי, ובניגוד לדעתם של לא מעט מבקרים, ברצונו האמיתי לייצר מסר דרך המוזיקה שלו ולהשפיע על פניה של החברה הישראלית. המבקרים מזכירים, בין היתר, את העובדה שגפן מגיע ממשפחת אצולה פריבילגית למדי במונחים ישראליים. הוא אוהב לחזור ולספר כיצד כנער בן 16 עמד מתחת לביתו של שלום חנוך, ו"לא הסכים לזוז עד שחנוך יקשיב לשירים שלו", מה שאכן קרה בסופו של דבר.
 
גפן מספר את הסיפור הזה כמנטור, כדוגמה לדבקות במטרה שנדרשת ממוזיקאי. זה אכן סיפור נוסלטגי ומרגש, אך הסאבטקסט האמיתי הוא שילד ממוצע באותה תקופה לא ידע בכלל איפה שלום חנוך גר. לרוב הילדים שהחזיקו גיטרה לא היה אבא שהשתייך למיליה של חנוך וחבריו. כמה שיברח מכך, הביטחון של גפן בן ה־16 קיבל חיזוק משמעותי מהשושלת שממנה הגיע.

ובכל זאת, אם בוחנים את תעשיית המוזיקה ואת הנטייה של רובה לטמון את הראש בחול כשזה מגיע ללקיחת צד במאבקים בין ימין לשמאל או בין דתיים לחילונים - צריך לכבד את גפן על האומץ שלו. מיומו הראשון על הבמה הציבורית, עם גיטרה ביד ויומרות של אחד שרוצה להיות דיוויד בואי, גפן לקח על כתפיו הצנומות לא מעט סיכונים.

מצד שני, קשה לדבר על סיכונים כשלוקחים בחשבון שגפן מנהל את הקריירה שלו בצורה מהודקת לעילא ועטופה באינספור שכבות של ניהול ויחסי ציבור. מהפכן אמיתי שאכפת לו מהמסר יותר מאשר מהתועלת האישית, כנראה היה משוחרר הרבה יותר. אני לא זוכר אף להקת פאנק או רוקנרול חשובה לאורך ההיסטוריה שהקדישה כל כך הרבה מחשבה לשאלות של רייטינג.

בסופו של דבר, גפן שייך לדור ההיי־טק והאקזיטים. על אף החיבה למוזיקה ואמנות, הוא לרגע לא דילג על שאיפות לג'יפ, בית, גינה וכלב. היו שנים שבהן זה עוד היה מטושטש, אבל פחות או יותר אחרי רצח רבין - שאותו הוא מבכה בשירו החדש - התרחשה נקודת המפנה שבה הבין את הפוטנציאל במסחור מרד הדמעות שלו.
 
הפובליציסט אבישי עברי כתב לאחרונה שאין מי שמינף את אותו הרצח מבחינה מסחרית כמו אביב גפן. זאת כמובן הגזמה, אבל אין ספק ש"הללויה" ושלטי החוצות שקידמו אותו, הנושאים שורות מהשיר כמו "איך שלטון נגנב מכמה יריות אקדח", וההשתתפות המבוימת מדי בהפגנות נגד מנדלבליט, מלמדים שגפן מתגעגע קצת למלחמה על המשבצת הזו ולתשומת הלב הנלוויית אליה. ב"הללויה" הוא מנפק עוד תחמושת שתעזור לו לטעון לכתר.

אין כמובן מה להיכנס לדיון מהותי על המילים האלו ושאר הסיסמאות שמופיעות בשיר. סיכוי סביר שגפן, שידוע כאדם נבון וחביב לבריות, כבר דילג על זה הלאה בדרך להסתער אל היעד הבא.

אם גפן ירגיש שהמטרות לא הושגו, אל תיפלו לרצפה אם יתברר שהיעד הוא דואט עם אייל גולן. אנחנו דור מיוחצן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg