"מוּחִי": תנו לילד קטוע גפיים ללמדכם חמלה
סרט הדוקו הנפלא "מוּחִי" לא נופל לקלישאות פוליטיות ומציג סיפור מרגש על גבולות, זהות ושייכות, שמונחות על כתפי ילד אחד קטן
מוּחִי, yes VOD
ילד פלא. ''מוחי''
צילום: רינה קסטלנובו, באדיבות יס דוקו
לצד מוחי שוהה בבית החולים סבו אבו־נעים, שלא יכול לחזור לעזה משום שפת"ח וחמאס חושדים בו כמשתף פעולה עם ישראל. אמו מטופלת בילדים קטנים בעזה ומתקשה לקבל אישורי יציאה וכניסה והיא מבקרת אותו אחת לשנתיים, ואביו אינו יכול לצאת מעזה כדי לבקרו. מוחי מוקף באנשי המחלקה שעוטפים אותו באהבה ובעיקר בבומה, ישראלי שאיבד את בנו בלבנון. נוסיף לכך את מבצע "צוק איתן" שמטלטל את עולמו של אבו־נעים, שמשפחתו חיה וניזוקה ברצועה, ואת החיים שלו בישראל כשהוא מזנק מתוך הרכב ומשתטח על הכביש כשנשמעת אזעקה.
הסלט האנושי־כואב־חומל הזה בסרט יכול היה להיות מוצג כקלישאה דביקה או כאמירה שמאל־ימין פוליטית, אולם היוצרים רינה קסטלנובו־הולנדר ותמיר אלתרמן מתבוננים במתרחש בעדינות רבה. ואכן, הסרט מלווה את מוחי מגיל ארבע ועד שבע, כשהוא מדבר עברית שוטפת לצד הערבית, מניף את דגל ישראל ביום העצמאות ואפילו מברך עם כיפה על הראש. הביקורת כלפי הסיטואציות המופרכות הללו לא מובעת בסרט אלא מתרחשת אצלי כצופה ואני מוצאת שלמרות הדמעות אני משוחחת כל הזמן על המצב ועל האבסורד שהוא מציג.
לאבו־נעים, הסבא, יש זקן גדול ולבן, והוא חובש כיפה כאדם מוסלמי אך מצליח לבלבל גם את נשות המוראביטון בהר הבית שמגרשות אותו משם מחשש שהוא מתנחל. מוחי מעדיף את ביבי נתניהו ומתקן את העברית של סבו: "אומרים ארץ ישראל יפה וגם פורחת, לא בורחת", וסבו מלמד את המשפחה הכועסת בעזה שליהודים יש משפט שאומר "לא מאבדים תקווה".
בתוך כל המישמש פוליטי הזה, מוחי מתמודד עם גפיים תותבות ובעיקר עם הגעגוע לאמא. כשהיא מגיעה סוף־סוף, היא מתפרקת בבכי ומספרת ש"פחדתי שהוא לא יזהה אותי", ומוחי - על גדמיו הזעירים - מוחא כפיים באושר. "אל תהיה עצוב, סבא" הוא אומר לסבו בסוף הסרט, ואני חושבת שהוא מתכוון גם אלינו. למרות הגדרות והמתח והסכסוך, יש בתווך ילד קטן שמלמד אותנו חמלה מהי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם