ננעץ לו קוץ בלב: מנחם פרי נפרד מרשת ג'
הידיעה על הורדתה מהאוויר של "ציוניוני הדרך" ברשת ג' לאחר יותר מ-20 שנה גררה מאות תגובות נזעמות של מאזינים אדוקים. העורך והשדרן המיתולוגי מנחם פרי נזכר בתחילת דרכו בקול ישראל, מגלה כיצד הפך מטכנאי מתחיל לקריין מוערך ותוהה האם סטטיק ובן–אל יצליחו להפוך עוד עשור או שניים לנכסי צאן ברזל
"ננעץ לי קוץ בלב, אני עדיין מתפללת לשינוי", כתבה נעמה בת ה־23, ואליה הצטרפו מאות מקוננים שבורי לב. הסיבה למחאה הנרגשת לא קשורה הפעם ליוקר המחיה וגם לא לסוגיה פוליטית בוערת אחרת. ההמונים שכתבו מכתבים, תגובות ואינספור פוסטים בפייסבוק עשו זאת מסיבה אחרת לגמרי, מוזיקלית להפליא ונוסטלגית להפתיע: ההחלטה להוריד את התוכנית "ציוניוני הדרך" מלוח השידורים של רשת ג' בתאגיד השידור הציבורי.במשך עשרים שנה בדיוק ליוותה התוכנית את שגרת ההכנות לשבת של חובבי הזמר העברי בישראל, עם פסקול על טהרת שירי ארץ ישראל הישנה והטובה: מהתרנגולים ובצל ירוק, דרך שירי הלהקות הצבאיות ועד לגשש החיוור וכוורת. בחודש מאי האחרון, עם סגירת קול ישראל ורשות השידור ועליית תאגיד השידור הציבורי החדש, התבשרו כאמור המאזינים על ירידת התוכנית מלוח השידורים.
את התוכנית ייסד גלעד בן ש"ך, מנהלה הראשון של רשת ג', אך מי שמזוהה איתה כיום יותר מכול הוא השדרן הוותיק מנחם פרי, שהחל להגיש אותה לפני כעשור לסירוגין עם אבנר בן נעים. לפני כחמש שנים הפך פרי לעורך והמגיש הקבוע של התוכנית, עד לירידתה מהאוויר יחד עם "קול ישראל" כולו.
החיבוק החם שקיבל פרי מהמאזינים בעקבות הורדת התוכנית אמנם לא הצליח להשפיע על החלטת ראשי התאגיד, אבל נפל על אוזניהם הקשובות של מנהלי רדיו ירושלים, שהעניקו לה משבצת קבועה מדי יום שישי - בתוכנית הנושאת את אותו השם. "התלבטנו אם להישאר עם שם התוכנית ועם שיר הפתיחה ברדיו ירושלים ולבסוף החלטנו שכן, כי הרי הייתה לתאגיד אפשרות להשאיר את התוכנית והם בחרו שלא לעשות כן ואפילו עלו עם תוכנית דומה בשם אחר", משתף פרי (בתאגיד בחרו שלא להגיב). מי שלא יוכלו ליהנות מ"ציוניוני הדרך" בגרסתה הירושלמית הם שומרי השבת, שכן התוכנית משודרת באכסניה החדשה בין השעות שש לשמונה בערב. "הבטיחו לי שלקראת החורף ייעשה מאמץ להקדים את התוכנית, כדי לא להפסיד את הקהל הנאמן של המאזינים הדתיים", הוא אומר.
פרי, מהקולות הבולטים ברשת ג', החל לשדר בתחנה מיום הקמתה לפני 41 שנה. "זו הייתה מהפכה - פעם ראשונה תחנה שמשדרת מוזיקה כל יום, כל היום", הוא נזכר. הוא אמור היה להגיש את שידורי הפתיחה החגיגיים של התחנה, אלא שטקס הברית של בנו הבכור שנערך באותו היום גרם לו להחמיץ את הגשת השידור ההיסטורי ולהעניק את הבכורה לשדרן דן כנר.
למרות שהוא מזוהה עם הזמר העברי, פרי מציין שיש לו קשר עמוק גם למוזיקה לועזית. בתקופת נעוריו, כחבר בתנועת הנוער העובד והלומד, העובדה שאהב להאזין לשירים באנגלית ולהשתתף במסיבות סלוניות אף הובילה להרמות גבה מצד חבריו.
מאוחר יותר, כשהחל לשדר בקול ישראל, ערך יחד עם עמיתתו עפרה הלפמן תוכניות רבות שעסקו במוזיקה הלועזית של שנות החמישים והשישים. זכורה במיוחד הסדרה שהפיקו השניים על אלביס פרסלי - לא פחות מ־48 תוכניות שבועיות ששודרו מדי מוצ"ש, ועסקו באופן בלעדי במלך הרוקנרול. הרצועה אף זכתה להיכנס לספר השיאים של גינס, כתוכנית הארוכה ביותר שהופקה אי פעם על קורותיו של הזמר.
בין התוכניות שהגיש פרי בראשית דרכה של התחנה היו תוכנית הקיץ "יום יום ים" והתוכנית "שוקו חם". "יום יום ים הייתה תוכנית מאוד מוצלחת. בחופשות הקיץ דודו דותן היה משדר מחוף הים ואני באולפן. בתחנה שידרו בזמנו גם מוזיקה לועזית, ולא היו לנו אז מתחרים כי גלגלצ עדיין לא הוקמה", הוא אומר. תוכנית פופולרית נוספת שהגיש פרי הייתה "עקוץ את התקליטייה", שבמסגרתה עלו מאזינים לשידור וביקשו שיר מסוים. לצוות התוכנית ניתן זמן מוגבל לאתר את השיר ולהשמיע אותו, ואם נכשלו במשימתם - המאזין הוכרז כמנצח. "אנחנו מדברים על תקופת התקליטים, הרבה לפני עידן הדיסקים והמחשב. קצבנו עשרים וארבע שניות וחצי כדי למצוא את התקליט ולנגן את השיר. למה דווקא עשרים וארבע וחצי? מפני שבדקתי ומצאתי שזה פרק זמן עם סיכוי שווה להצליח או להיכשל. היינו הוגנים, באמת רצינו לחלק פרסים.
"בחרנו את כל השירים שצעדו במצעדים השנתיים בשנים האחרונות, להערכתי מדובר במשהו כמו 5,000 שירים. התקליטים היו ממוספרים. ליד השולחן ישבנו עם דפי מחשב מודפסים, אחד מחזיק את רשימת שמות השירים והשני מחזיק ברשימת המבצעים. לדוגמה, עולה מאזין ומבקש את השיר Money של להקת Abba. אחד המפיקים מחפש את השיר Money והשני מחפש את שם הלהקה. הראשון שמוצא צועק את מספר התקליט, רצים לספרייה, מוסרים לי את התקליט ואני מנגן אותו. אבל השיר הוא רצועה שישית בתקליט, אז אני צריך להספיק להגיע לשיר עצמו. דרמות", הוא נזכר בחיוך.
פרי עצמו משוכנע שהתוכנית שעמה הוא מזוהה יותר מכול היא מצעד הפזמונים השבועי "מקום בצמרת", שהגיש בשנים 1978־1992. ברזומה הרדיופוני המרשים שלו אפשר למצוא גם את פינת הלשון "רגע של עברית", שהגיש בשיתוף רות אלמגור־רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל. למרות ש"ציוניוני הדרך" לא השתלבה בלוח השידורים של "כאן", מקומו של פרי אינו נפקד ממנו לגמרי והוא משדר תוכנית סיפורי צדיקים שבועית ברשת מורשת של תאגיד השידור הציבורי.
קלמן מנחם מנדל פרידמן נולד לפני שבעים שנה במחנה עקורים בגרמניה, לשם הגיעו הוריו לאחר השואה. רק כעבור שנים יקצר את השם הארוך, שיהפוך לאחד המוּכרים מעל גלי האתר הישראליים. הוריו של פרי, שמאי ושיינדל, נולדו וחיו בעיירה בלז'יץ בפולין. "זה היה שטעטל בנוסח הימים ההם, כמו בסיפורים של שלום עליכם", הוא אומר.
ערב המלחמה הייתה לכל אחד מהוריו משפחה משלו; אביו היה נשוי ואב לחמישה בנים ואמו גם היא הייתה נשואה ואם לשלושה. במהלך המלחמה איבדה אמו את בעלה ושלושת ילדיה, אביו איבד גם הוא את כל משפחתו למעט בנו הבכור אריה. לאחר המלחמה החליטו ההורים להינשא ולהתחיל את חייהם מחדש.
ב־1948 עלתה המשפחה הקטנה לארץ והתיישבה בלוד. "היו שם בני כל העדות, גם יוצאי עדות המזרח ותימנים. אבא, עם היידיש שלו, תמיד אמר: אני לא מבין מה הם אומרים והם לא מבינים מה אני אומר, אבל אנחנו מבינים אחד את השני". עד גיל ארבע דיבר יידיש בלבד. "אמי סיפרה לי שלא רציתי ללכת לגן כי לא הבנתי מה מדברים שם. מאוחר יותר הייתי המורה לעברית של אמי. היא הלכה לאולפן וחזרה עם חוברת, ואני הייתי יושב ומלמד אותה ועושה לה הכתבות".
"בקרב ניצולי השואה יש שני סוגים של בתים: אחד שלא מפסיקים לדבר בו על השואה, והשני שלא מדברים בכלל. הבית שלי השתייך לסוג הראשון; הוריי לא הפסיקו לדבר על השואה, גם ביניהם ובעיקר איתי. הם שיתפו אותי בכל דבר", הוא אומר.
כפעוט בן שלוש כבר שמע פרי את אמו מספרת שוב ושוב על הילדים שאיבדה במלחמה. "בתחילת שנות החמישים אבא נשלח לעבודות דחק בנגב לסלילת כבישים ואני נשארתי עם אמא לבד בבית. כל הזיכרונות שלה היו אז טריים והיא הייתה חייבת לשתף מישהו, ומכיוון שלא נותרו לה קרובי משפחה אני הייתי האוזן הקשבת שלה. הם היו מתעוררים באמצע הלילה בצעקות ובכי. נאלצתי להקשיב ולשמוע את כל התיאורים, איך חטפו לה את התינוק מהידיים וירו לו בראש".
כילד פיתח פרי טכניקות הדחקה לסיפורי הזוועה של הוריו. "אני זוכר את עצמי מקשיב לה אבל מדמיין לעצמי שזה לא קרה לה אלא למישהו אחר, וכך התמודדתי עם הדברים. דמיין מצב של ילד בן ארבע שצריך לנחם את הוריו. זו הייתה הסיבה שהם קראו לי כך".
עם אריה, אחיו למחצה מצד אביו, היה לפרי קשר מיוחד. "תמיד היו שואלים אותי איך הקשר עם אריה, כי הוא הרי חצי אח שלי. הייתי עונה שהוא לא חצי אח, הוא אח וחצי. הוא אדם מיוחד במינו, שבחלק מהתקופות גם לקח על עצמו את תפקיד האב".
בזכות אריה, זכתה משפחת פרידמן־פרי לסגירת מעגל קטנה בהקשר לשואה. איסר הראל, ראש המוסד באותה עת, הקפיד לבחור ניצולי שואה או בני הדור השני להשתתף בחטיפתו של אדולף אייכמן. אריה, מכונאי מטוסים באל־ על, נבחר ללא ידיעתו להיות המכונאי הראשי בטיסה שבה הובא אייכמן מארגנטינה ארצה. "ברגע שהמטוס המריא מבואנוס־איירס, אריה הבחין בתכונה מיוחדת סביב אחד האנשים במטוס. הוא התעניין מה קרה, ומישהו סיפר לו שזה אדולף אייכמן. אריה התיישב מולו, בהה בו ממושכות, ואז הלך הצדה ופרץ בבכי". הסיטואציה מתוארת גם בספר שכתב איסר הראל על המבצע, "הבית ברחוב גריבלדי". "במהדורות הראשונות של הספר כל השמות היו בדויים, אבל במהדורה האחרונה, שיצאה אחרי מותו של אריה, כבר מופיע השם האמיתי". אריה הלך לעולמו בגיל 53 בלבד, ומנחם היה זה שהודיע לאביו על פטירת בנו. "לבשר לאבא שאיבד ארבעה ילדים בשואה שהבן שלו נפטר, זה רגע לא פשוט בכלל".
את שירותו הצבאי עשה פרי כטכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר. במסגרת שירות קבע נשלח מטעם חיל האוויר לארצות־הברית, ובהשראת ההוראה של בן־גוריון נאלץ לעברת את שם המשפחה לפרי. "כולם חושבים שעשיתי את זה בגלל העבודה ברדיו אבל זה לא נכון. כשהגעתי לרדיו כבר הייתי פרי", הוא מספר.
עם שחרורו מהצבא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, "ומאז אני ירושלמי", הוא אומר בגאווה. כדי לממן את לימודיו חיפש עבודה בתחום האלקטרוניקה, ומכרים המליצו לו לבדוק ברדיו. "שאלתי 'איפה זה הרדיו?', והתשובה הייתה 'בקול ישראל, ברחוב הלני המלכה'. הגעתי, ומיד קבעו לי משמרת כטכנאי ליום שישי".
כבר במשמרת הראשונה היה מי שזיהה את הפוטנציאל הגלום בחייל המשוחרר. "איריס לביא, שהייתה הקריינית באולפן מעבר לזכוכית, שאלה מי אני. הצגתי את עצמי ואמרתי: 'שמי מנחם פרי ואני הטכנאי החדש'. איך שהיא שמעה אותי היא אומרת לי: בוא'נה, אתה צריך להיות בצד הזה של הזכוכית".
פרי אכן ניסה להתקבל לקורס הקריינים של קול ישראל, אך עבר את המיונים רק בניסיון השני. "המבחנים היו אכזריים, מבחני קול וידע כללי. היינו צריכים לקרוא טקסטים של 'קול המוזיקה' עם שמות של יוצרים ומלחינים לא מנוקדים. באחד המבחנים הכניסו אותנו לחדר עם שישה או שבעה בוחנים, כשעל השולחן מונח דף הפוך. אין לך מושג מה כתוב שם, אבל אתה אמור להפוך אותו ולהתחיל לקריין את הטקסט. חלק מהמילים היו משובשות במכוון והם רצו לבדוק איך אנחנו מתמודדים עם הטעות, מי נלחץ ומי מאלתר וממשיך".
ב־1974 השלים פרי לבסוף את הכשרתו כקריין "קול ישראל" מן המניין. "קורס קריינים היה אז כמו קורס טיס", הוא אומר. "נרשמו מעל לאלף מועמדים, רק שלושים התקבלו, וסיימנו שבעה בלבד". לימים הפך בעצמו למנהל קורס הקריינים. "רבים מהקולות שאתה שומע היום ברדיו עברו תחת הקורסים שאני ניהלתי", הוא אומר בגאווה גלויה.
זמן קצר לאחר שהחל לשדר כקריין, זומן פרי לבירור על ידי מנהל חטיבת הבידור יצחק פרי (בין השניים אין קשר משפחתי). "הוא הביא טייפ והשמיע לי את עצמי ונזף בי ש'פעמיים ברחה לך הרי"ש'. היינו מוכרחים לדבר ברי"ש מתגלגלת והיינו מלאי קנאה במלאכי חזקיה כי הייתה לו רי"ש טבעית. גם לצבי סלטון ולאלכס אנסקי הייתה רי"ש טבעית, ואנחנו היינו צריכים להתאמן עליה. כיום ברדיו זה קצת פחות מורגש, אבל סיפורה של הרי"ש התחיל בתיאטרון לפני עשרות שנים כשלא הייתה מערכת הגברה ובמקרים שבהם הרי"ש נמצאת בסוף מילה היא נבלעת. צריך לגלגל אותה על הלשון כדי שהיא תישמע בבירור".
את אשתו נורית, לשעבר זמרת בלהקה צבאית, הכיר פרי ברדיו. "זה היה צירוף מקרים. היא עבדה על איזה פרויקט במסגרת האקדמיה למחול והגיעה לרדיו כדי לחפש יצירה מסוימת. היא המתינה בחדר הטכנאים, אמרתי לה: 'את מוכרת לי', והשאר היסטוריה". היום השניים הורים לשלושה ויש להם ארבעה נכדים.
למרות הקשר ארוך השנים עם המוזיקה הלועזית, פרי מעיד על עצמו ש"עם הזמן הקשר עם המוזיקה העברית הלך והתחזק. גיליתי שהחיבור האמיתי שלי הוא בעצם לשירת הארץ, לשירי ארץ ישראל. אם אני צריך להחליט בין מוזיקה לועזית למוזיקה עברית, אני בוחר בעברית".
החיבור הזה הוא בעיניו גם הסיבה לכך שירידתה של "ציוניוני הדרך" מלוח השידורים הובילה לתגובות כה עזות בקרב המאזינים. "היו לתוכנית גם מאזינים מעבר לים - ישראלים שירדו מהארץ או שנסעו לתקופה ארוכה, והתוכנית העניקה להם ניחוחות של שבת וחיבור לארץ. כל אחד שמע את התוכנית בשעה אחרת, לפי המקום שהוא נמצא בו. אחת המאזינות, למשל, סיפרה שהיא מתגוררת בטורונטו שבקנדה כך שאצלה התוכנית משודרת ביום שישי בשבע בבוקר. יש כאלו שהתחילו את ההכנות לשבת עם התוכנית ויש כאלו שמסיימים את ההכנות ומקבלים שבת לצליליה. הרבה תחנות התחילו לשדר בשעות הללו של יום שישי שירי ארץ ישראל בעקבות 'ציוניוני הדרך', כי השירים הללו כבר קיבלו מעמד של שירי לקראת־שבת".
איזה שיר עברי אתה הכי אוהב?
"אין דבר כזה מבחינתי, אבל יש שירים שמרגשים אותי במיוחד מפני שהם מחזירים אותי לתקופות מסוימות. למשל, שיר שתמיד מרגש אותי ומתחבר לרקע שלי עם השואה הוא 'חלון לים התיכון' של יהודה פוליקר. אין פעם שאני שומע את השיר ולא מצטמרר. בשיר מסופר על השלג שירד בשנת חמישים בתל־אביב. ואני, שהייתי ילד בן ארבע בלוד, באמת זוכר את השלג על העץ מחוץ לבית שלי.
"שיר אחר שמעורר בי זיכרונות הוא 'לילה ראשון בלי אמא'. השנה היא שנת 1965, אני אז בטירונות והשיר הזה בדיוק יוצא ומלווה אותי".
פרי מציין גם את "שיר השכונה" של להקת התרנגולים, "שיר באורך של יותר משש דקות, והפעם הראשונה שנאמרה בה המילה 'תחת' בשיר עברי. היה בזה משהו צברי, מאוד ישראלי", הוא אומר.
הזכרת שירים שהחזיקו מעמד במשך עשרות שנים. לשירים של היום יש סיכוי להפוך גם כן לנכסי צאן ברזל?
"המבחן היחיד הוא מבחן הזמן. בוא ניקח לדוגמה את סטטיק ובן־אל. הנכדה שלי, שהיא עוד לא בת שנתיים, מבקשת שאשים לה בטלפון שלי את השיר 'טודו בום' והיא שומעת אותו לפחות עשר פעמים ביום. אני ער לעניין הזה ואני יודע שזה להיט היסטרי, הכול טוב ויפה. אבל אני שואל את עצמי האם בעוד עשרים או שלושים שנה השירים האלה יחזיקו מעמד - ומבחינתי כרגע אין לכך תשובה. רוב השירים ב'ציוניוני הדרך' הם כאלה שעמדו במבחן הזמן. שיר יכול להיט, ועם הצלחה לא מתווכחים, אבל אני מאמין רק במבחן הזמן. אגב, הזמן יכול לפעול לפעמים בכיוון ההפוך. קח למשל את השיר 'סליחות' של יהודית רביץ, שהשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון בשנות השבעים והגיע למקום השביעי בלבד. כלומר, באותו הזמן השיר לא זכה לאהבת הקהל, אבל עם הזמן הוא תפס מקום של כבוד. במקרה הזה, האמירה ש'אף פעם לא זוכרים את מספר שתיים' לא מוכיחה את עצמה".
מה אתה מאחל לעצמך?
"עד כמה שזה נשמע פולני, התשובה הראשונה היא בריאות - כי כשעוברים את גיל שבעים באמת כל השאר זה בונוס. וחוץ מזה, רדיו זה כמו חומוס: עושים באהבה או לא עושים בכלל. אני עדיין מתעורר בבוקר עם תשוקה לעשות רדיו. גם אם היו לי עכשיו מיליון דולר בבנק, הייתי ממשיך להגיש את ציוניוני הדרך כי זה בשביל הנשמה. אז אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות את הדברים באותו להט ובאותה תשוקה, ובעזרת השם לזכות גם באותה אהבה מצד הקהל".
אקו"ם