ראשי » תרבות » מוזיקה

איך שיר נולד שוב: יוני רכטר יוצר בתבניות קרח

יוני רכטר הוא אחד המוזיקאים החשובים בישראל מזה עשרות שנים, ורבות הקבלות להוכיח את זה. אבל בדיוק כפי שכוורת נשמעת היום כמו נוסטלגיה סכרינית ותו לא, גם התבניות המוכרות של הפסנתרן המחונן נשמעות במילניום החדש קצת דהויות

ליוני רכטר סגנון מובחן משלו וכישרון מופלג, בזכותם לעד יחשב כאחד המוזיקאים החשובים שקמו ופעלו בארצנו במאה העשרים. רכטר הוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של התרבות הישראלית, בזכות שיתופי הפעולה הבלתי נשכחים עם אריק איינשטיין ויהודית רביץ, חלקו ב"הכבש השישה עשר", הפחת חיים מוזיקליים בכמה משירי המשוררים הכי יפים שנכתבו בארצנו, ודוגמאות אלו הן רק קצה המזלג של פועלו היצירתי.
 
אחד הדברים הבולטים ביותר באלבום החדש של יוני רכטר, "סביבנו", לצד תשומת הלב המדהימה לפרטים, הוא הקול המלטף של הזמר, שמלטף בעדינות את האוזניים גם היום, בדיוק כפי שליטף בשנות השבעים, כשהיה בן 20 ועוד קצת. זוהי סגולה אדירה להישמע ככה בגיל 65, אבל במקרה דנן, כנראה עדיף היה לו רכטר היה מתקהה קצת עם השנים, נותן לרוח התקופה לנשב בין קלידיו, אפילו קצת, אפילו עם קורטוב של ציניות.

"סביבנו", יוצא 14 שנה מאז אלבום האולפן האחרון של הזמר והפסנתרן, עובדה שמעידה על האטה ניכרת ביצירה המקורית האישית שלו, כלומר – מבלי להתחשב בשלל הפסקולים, השירים שהלחין לאחרים במהלך המילניום החדש וכיוצא בזה. אבל לא רק האטה בקצב הפעילות האישית של מי שפעם היה אחד המוזיקאים העסוקים בישראל מייצג האלבום החדש, כי אם גם תקיעות מסוימת, לאור העובדה שעל אף שמדובר באלבום שיצא זמן רב כל כך מאז יצירתו המקורית האחרונה, הוא עדיין נשמע דומה מאד לאותן יצירות מוכרות מפעם.
 
כל האלבום החדש זועק "אני יוני רכטר". החל מהעיבודים והקולות הזכים, הדואטים עם רונה קינן וגידי גוב, המיתרים וכלי הנשיפה, וכמובן – אחד ממאפייניו המוכרים והמוערכים ביותר - עיצוב שירי משוררים בסגנונו הייחודי, כאילו הוא המיס את שיריהם של עלי מוהר, נתן זך ויהודה עמיחי ויצק אותם לתבניות קרח אותן גילף בעצמו. אבל על אף ההפקה העשירה וחסרת הפשרות שמאפיינת את רכטר, שהפעם היה שותף לה גם המפיק והמוזיקאי המוכשר אלון לוטרינגר, קשה להתעלם מההרגשה שעל אף אם הכל נעשה בדיוק כמו שצריך, לפי הספר הרכטרי המוכר והאהוב, שעשרות אמנים אחרים קראו וניסו ליישם את חוקיו בהצלחה או שלא במהלך השנים, עדיין, מדובר באותן תבניות אותן גילף המוזיקאי לפני עשרות שנים, ומכאן שגם התוצר נשמע מוכר מאד, לעתים קצת מוכר מדי.

אין בחוסר החדשנות שבאלבום החדש שום דבר רע. ניכר כי באלבום הושקעה עבודה רבה וקשה להאמין שמי שהאזין לרכטר באהדה בחמשת העשורים האחרונים יתאכזב מהאלבום החדש, כי אין בו ולו שום דבר שחורג מהמהות הרכטרית המוכרת, המוערכת והאהובה. אבל בדיוק כאן גם נעוצה נקודת התורפה של "סביבנו", כי אם האלבום הזה נשמע בדיוק רב כמו אותו אלבום שיצא לפני 14 שנה, או כמו אותו יוני רכטר שפעל לפני 24 שנה, או 34 שנה, הרי שמדובר בעוד אוסף שירים יפים, רכטריים במובהק, מתקתקים, מעובדים לעילא, אבל נטולי כל חידוש או בשורה.

אם רק נחספס מעט בדמיוננו את ההפקה הנהדרת, השיר "למה לא אמרת" ישמע בדיוק רב כמו להיט עברי משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, בתקופה בה גילו בארץ את הסמבה והבוסה נובה. כדי לחדד את זה, רכטר אפילו מכניס בגשר הנאיבי קמצוץ פזמון של "העולם שמח", מימיו בכוורת. ברצועה הבאה, "ואת ברשות עצמך", הוא מרפרר בזמזום ל"לילה טוב" מ"הכבש השישה עשר". זה נשמע כמו קוריוז חמוד, אבל הרפרנס הזה רק מדגיש את חוסר הרלוונטיות של הניגון לימינו. בתקופה של טוקבקים ארסיים נטולי סימני פיסוק, שירים של כוורת מתקבלים כנוסטלגיה מתוקה ותו לא. אפשר לעכל את זה פעם בכמה שנים בהופעת איחוד חד פעמית נוספת, ומדי פעם ברדיו, אבל אי אפשר לאכול מזה יותר מדי - לא בגלל שזה לא טוב, פשוט בגלל שזה לא רלוונטי.
 
אם עדיף היה לשמוע ברדיו את השירים החדשים של רכטר, שירי משוררים שמולחנים ביד רגישה ומופקים לעילא ולעילא, במקום טקסטים אוויליים ושירים עם גוון מסחרי במופגן? ברור, אין שאלה בכלל. אבל קשה לנתק את המוזיקה מהתקופה, והמוזיקה הזאת בשנת 2017 נשמעת מיושנת.

כמובן שעל אף התחושה המוכרת, מדובר אחרי הכל באותו יוני רכטר, הגאון המוזיקלי שבלעדיו נוף המוזיקה הישראלי היה קצת פחות מקורי, קצת פחות מעניין, פחות איינשטיין, פחות "עטור מצחך", פחות "יש אי שם", פחות "רחוב סומסום", פחות "הילדה הכי יפה בגן", פחות "עד מחר". אבל אם כמה מהאמנים המזוהים ביותר עם פועלו, בהם איינשטיין ז"ל, גידי גוב ורביץ, הצליחו לאורך השנים ליצור מחוץ לתבניות המוכרות מפעם ועדיין להישמע אותנטיים לחלוטין, היה מצופה גם ממנו להצליח לעשות את זה, או לפחות לנסות, לפחות קצת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg