ראשי » תרבות » במה

נאמנות בתרבות הרוסית: המעבדה של תל אביב מגיעה לישראל

חברי ארגון "הבריגדה התרבותית" מבקשים להביא את התרבות הרוסית אל המרחב התרבותי בארץ. כשמאחוריהם חגיגות "נובי גוד" וערבי טוסובקה, הם מפיקים עתה את "אודסה-תל אביב" - פסטיבל עכשווי ברוח אודסה של שלהי המאה ה-19, המחבר בין העולמות ומזכיר שהציונות החלה למעשה שם, על שפת הים השחור

אודסה, סוף המאה ה-19. חבורת צעירים נלהבת מתאספת בסלון אחד החברים, מחדשת מילים ומדברת בעברית כשפת יום-יום. לא רחוק משם הוועד הציוני האודסאי מתכונן לפגישה גורלית בנושא רכישת קרקעות בארץ ישראל, ובבית הכנסת ברודי החזן המפורסם פנחס מינקובסקי מתכונן לעלות ולשיר את לחנו הידוע ל"שיר המעלות". יש לשער שבערך באותו הזמן ישב ביאליק בחדרו וכתב את שירו "הכניסיני תחת כנפך", ז'בוטינסקי הילך מצועף מחשבות על טורו או מחזהו הבא, אחד העם מסר עוד גיליון של כתב העת העברי "השילוח" לדפוס, ודיזנגוף כבר הגה בעיר תל אביב. כאן עסקו בהחייאת השפה העברית והתרבות העברית, כאן חלמו על ציון.

ביום חמישי הקרוב, בתל אביב של שנת 2017, יתקיים במוזיאון ארץ ישראל "פסטיבל אודסה – תל אביב", פסטיבל תרבות ישראלית עכשווית ברוח אודסה של אז. מופעי מוזיקה, מחול, אמנות, תיאטרון, אופנה, הרצאות ועוד יתקיימו במוקדים שונים בחלל המוזיאון, במעין פרשנות ישראלית מודרנית לפריחה היהודית הגדולה שהתרחשה בעיר הרוסית לפני למעלה ממאה שנים. יוזמי הפסטיבל הם חברי "הבריגדה התרבותית", צעירים דוברי רוסית שפועלים להפוך את התרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. אלקס ריף, ממייסדות "הבריגדה התרבותית" ומיוזמות הפסטיבל והמנהלת האמנותית שלו, מספרת לי למה דווקא אודסה.
 

"שמענו על אודסה בבית. קצת כמו שדיברו על וינה ברגע מסוים בהיסטוריה, גם לאודסה היה תור זהב. נוצר סביבה סוג של מיתוס בסיפור היהודי, בנוגע לציונות, לראשית התרבות העברית והשפה העברית. כחלק מהמסע שלנו להכרה בתרבות הבית שלנו, החלטנו להכיר את אודסה לעומק".

ההתעניינות הובילה לארגון משלחת של 12 צעירים לאודסה, השייכת כיום לאוקראינה. במשך חמישה ימים הם טיילו בעיר לאורכה ולרוחבה. "ביקרנו בבתים של ביאליק, ז'בוטינסקי ואחד העם, ולמדנו עליהם ועל היצירות שיצרו שם. היינו במוזיאון היהודי, במוזיאון לאמנות מודרנית, טעמנו אוכל אודסאי וביקרנו בשוק פריבוז, שוק ענק שבו משתלבות החברה הנמוכה והחברה הגבוהה. זו עיר מאוד מעניינת וצבעונית עם עולם עשיר וחי, וגם עם טבע וים. אנחנו היינו בה בחורף, אבל תיירות הקיץ שם הולכת ומתפתחת. הביקור נתן לנו את ההשראה הראשונה לתהליך הלמידה על אודסה לקראת הפסטיבל".

אודסה, עיר הנמל לחופי הים השחור, הייתה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בית ללאומים רבים ומרכז פורח של מסחר, תרבות ורוח. היהודים היוו בה כשליש מהאוכלוסייה, ונחשבו לקהילה היהודית הגדולה ברוסיה. אז גם החלה להתגבש בה תנועת ההשכלה היהודית. "היהודים שהגיעו לאודסה לא זרקו לגמרי את העולם הדתי. הם יצאו מבתי המדרש ושילבו בין השורשים שלהם בשטייטל לתמורות המודרנה וההשכלה", אומרת ריף.

"הייתה תנועה גדולה של כתיבה ויצירה עברית, והציונות התחילה להיות מדוברת בקול. קמו כתבי עת וסלוני עברית שבהם דיברו עברית כשפה שגורה. הרעיון היה להפוך את העברית לחלק מתרבות היום יום - אנחנו חושבים בעברית, אנחנו כותבים בעברית".

לפסטיבל קוראים "אודסה – תל אביב", מה הקשר לתל אביב?

"אודסה היא המעבדה שבה נוצרה תל אביב. היהודים בה חלמו על העיר העברית הראשונה, קנו בה קרקעות, עלו לכאן עם אצולת אודסה באונייה רוסלאן, והקימו את העיר הזו. דיזנגוף היה ראש העיר הראשון, ואיתו עלו והתיישבו בה אנשי רוח, עסקנים ציונים, ציירים, אמנים ואדריכלים. הארכיטקטורה של תל אביב בראשיתה הושפעה מאוד מאודסה. שתיהן ערי נמל, לשתיהן מזג מאוד פתוח ומתקדם. כשנחשפנו לעושר הגדול הזה רצינו לקיים סביבו פרויקט, לשחזר את הקסם של אודסה ההיא. אבל לא רצינו אירוע נוסטלגי שבו יוזכרו הסיפורים ההיסטוריים, אלא פסטיבל של יצירה ישראלית עכשווית, ששואבת השראה מהרוח של אודסה.

"ההופעה המרכזית בפסטיבל היא מחווה מוזיקלית לשירי אודסה, שיבצעו שלמה גרוניך, ערן צור, עמיר לב, הילה רוח, קוסטה קפלן ואלה דניאל", מספרת יעל ביאגון-ציטרון, מנהלת אמנותית שותפה והחוליה הצברית בצוות הפסטיבל. "מלבד לכך, חלל הפלנטריום במוזיאון יהפוך לבית כנסת מודרני, שבו תוצג עבודת סאונד ווידאו המתכתבת עם 'שיר המעלות' בלחנו של פנחס מינקובסקי; בלשנית ואיש תיאטרון יעבירו אולפן עברית לדוברי עברית בניסיון לפצח משהו מרוח ההמצאה שהייתה קיימת באודסה; אנסמבל 'כעת' יופיעו ביצירת מחול בעקבות הרקדן, הצייר ואיש הרוח ברוך אגדתי; ברחבי המוזיאון תצעד כמו במצעד צבאי תצוגת אופנה ברוח האסתטיקה הסובייטית, ויהיו הרצאות קצרות, מופע סטנד-אפ של קומיקאי בשפה הרוסית, תערוכת צילום של אמנים יוצאי ברית המועצות, ועוד".
 

כדי להבין יותר את השורשים לקיום הפסטיבל, כדאי ללכת צעד צעד עם סיפורה של אלקס ריף. ריף היא דוגמה למי שהתכחשה לשורשיה הרוסיים, התערתה לחלוטין בחברה הישראלית, ובשלב מסוים החלה במסע זהותי לתרבות ילדותה.

ב-1991, כשהייתה בת חמש, זמן קצר לאחר שהיא והוריה עלו מאוקראינה והתיישבו בנתניה, שלחה אותה אִמהּ לגן בשמלת תחרה לבנה, גרביונים וסנדלים, וסרט פפיון ענק על הראש. הילדים צחקו על הלבוש השונה, וריף החליטה לברוח מהגן. "מישהו השאיר את השער פתוח, יצאתי והתחלתי לרוץ", היא מספרת. "כשהגעתי לכביש עצרתי. לא ידעתי את הדרך הביתה או את הדרך לעבודה של אמא. הבנתי שהאופציה היחידה שלי היא להסתובב ולחזור לגן, להיות חלק מהילדים האלו. מאז אותו יום, ובמשך עשרים השנים הבאות, עשיתי הכול כדי לשכוח ולהעלים את התרבות הרוסית שלי, ולהיטמע כמה שאפשר בחברה הישראלית".

ריף ענתה להוריה בעברית, התאמצה בכל כוחה לדבר ללא מבטא, והקשיבה רק למוזיקה ישראלית כמו שלום חנוך ואריק איינשטיין. בשנות התיכון היא התנדבה המון ("מעשה מאוד לא קומוניסטי"), ולאחר מכאן עברה מסלול ישראלי מצטיין של שנת שירות, שירות צבאי עם יציאה לקצונה, תואר ראשון ושני, תוכנית צוערים לשירות המדינה ועבודה במשרד הכלכלה. "העבודה שלי הייתה משמעותית, אבל משהו לא עבד. הבנתי שזה לא זה. שזה לא הסיפור שלי. ואז, לראשונה בחיי, התחלתי לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות, ולא רק מה מצופה ממני בתור ישראלית".

היא הבינה שהיא רוצה לכתוב, ונרשמה ללימודי תסריטאות בסם שפיגל בירושלים. אז, לראשונה, החלה לכתוב על חוויות ההגירה שלה. "שירים, סיפורים, תסריטים. חיפשתי את מה ששייך לי, את מה שמיוחד אצלי ואין לאף אחד אחר. כתבתי על ההגירה לארץ, ופתאום זו לא הייתה בושה. כתבתי למשל על ההורים שלי, שעזבו בגיל ארבעים עבודה מכובדת כמהנדסים ופה הם עובדי קבלן".

כשסבתה נפטרה, היא חזרה לשיר ברוסית. "גרתי אז בדירת שותפים בירושלים. לקחתי גיטרה והתחלתי לשיר שירים ששמעתי בבית בילדות. מאוחר יותר ניסיתי להתקבל לכוכב נולד, רציתי לשיר ברוסית. לא התקבלתי, אבל הבנתי שאם חיפשתי לשיר ברוסית, אני צריכה לארגן ערב שבו אוכל לעשות זאת. אספתי עוד חמישה אמנים שהיגרו לארץ מרוסיה כדי שיקריאו שירה וישירו. כך התגלגל ערב טוסובקה הראשון".

ערבי טוסובקה, מעין "hanging out" ברוסית, הם ערבי מוזיקה והקראת שירה של אמנים ויוצרים יוצאי ברית המועצות לשעבר, על חוויות ההגירה שעברו. ערב טוסובקה הראשון, שהתקיים בבית הקפה תמול שלשום בירושלים, משך אליו מגוון אנשים, דוברי רוסית וגם צברים, והתגובות היו נרגשות. "הבנתי שיש צמא לדבר ולשמוע על הדברים האלו, והתחלנו לארגן עוד ועוד ערבים כאלו".
 

באחד הערבים הכירה ריף את ברי רוזנברג, פעיל חברתי ירושלמי שהיה אז יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני צעירים, ויחד הם הגו את מיזם "נובי גוד הישראלי". "נובי גוד הוא חג משפחתי וביתי לציון השנה האזרחית החדשה", היא מסבירה. "בתור מתבגרת בישראל הבנתי שאני צריכה להתבייש בחג הזה. כאן רצינו לעשות תיקון". ריף ורוזנברג יצאו בקמפיין פייסבוק שמסביר על החג ומנהגיו ומזמין את יוצאי ברית המועצות לפתוח את דלת ביתם לחבריהם הצברים ולחגוג ביחד. המיזם הגיע למיליון משתתפים בפייסבוק, ריף ורוזנברג הבינו שיש צמא לפעילויות נוספות, והקימו את "הבריגדה התרבותית".

"בתחילה פעלנו בתוך 'דור 1.5', קבוצה שקמה לאחר המחאה החברתית של 2011 ורצתה לדבר על סוגיות חברתיות שקשורות ליוצאי ברית המועצות, בעיקר ברשתות החברתיות. דור 1.5 הוא מושג סוציולוגי, שמדבר על ילדים שלא משויכים לדור הראשון וגם לא לדור השני. כאלו שהגיעו בגיל צעיר לארץ אחרת, נטמעו בה ועברו את כל תהליכי החִברות במדינה החדשה, אבל עדיין הרגישו לא שייכים, אלא איפשהו באמצע, לא כאן ולא כאן. ככל שהתקדמנו הבנו שאנחנו מתעסקים בתרבות ורוצים להתרחק מנושאים של פוליטיקה וחברה, כדי להיות רלוונטיים לימין, לשמאל ולכולם. בבריגדה אנחנו מתעסקים אך ורק בתרבות, מתוך רצון להפוך את הסיפור והתרבות שלנו לחלק מהתרבות הישראלית".

מאז, "נובי גוד הישראלי" נחגג בפעם השנייה, ערבי הטוסובקה ממשיכים להתקיים ומספרם הגיע לעשרות, והבריגדה יצאה גם ב"מבצע וטרן", שצוין בתשיעי במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ובא לספר את סיפורם של החיילים היהודים שלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. וכעת – פסטיבל אודסה תל אביב.

אחת היוצרות שיציגו בפסטיבל היא אלכסנדרה מנדלבום, ירושלמית בת 29, מנהלת תוכנית "גווני ירושלים" ודוקטורנטית למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון הכותבת את המחקר שלה על התפתחות חסידות ברסלב. המחזה שכתבה, "שרה – הכלה מאודסה", מחזה בפורמט חדשני שאותו קורא ומשחק הקהל, מתקיים על ציר אודסה-תל אביב ומציג את סיפורה של שרה, המתגלגלת מכפר קטן ברוסיה לעיר הגדולה אודסה, כשהיא חולמת על תרבות גבוהה, הגשמת החלום הציוני ועלייה לארץ. בחלקו השני של המחזה אנו פוגשים את שרה בבגרותה כשהיא עודה באודסה, מנהלת מסעדת אוכל יהודי, וילדיה מגשימים את חלומה ומתגוררים בארץ, מייצגים את העלייה הגדולה של יוצאי ברית המועצות בשנות התשעים.

"ראיתי את ה'קול קורא' להשתתפות אמנים בפסטיבל, ומשך אותי הרעיון של אודסה כעיר שהיה בה הצד היהודי בשילוב עם תרבות, תיאטרון ומוזיקה. עיר שבה קודש וחול התערבבו", היא אומרת. "אודסה מזכירה לי את ירושלים של היום, את הדמויות שאני מוקפת בהן בירושלים, דמויות שאי אפשר למקם בתוך סקאלה מסודרת של דתיים וחילונים. אני מרגישה שהקיום של הדמויות האלו הוא בשורה לציבור הישראלי, והדבר הזה בעצם היה קיים גם באודסה. אנשים ששמרו שבת אבל היה להם עולם תוכן מאוד אחר ועשיר, וברקע פעמו כל הזמן הרעיון הלאומי והאפשרות להגירה.

"אפשר לומר שמצאתי באודסה גשר מחבר בין מי שאני היום לבין זהויות אחרות שקיימות בי, שאני מזהה בהיסטוריה של העיר הזו. כמיתוס אודסה חשובה לנו כדי להבין את הזהות שלנו טוב יותר. מעניין אותי להסתכל על מה שהתחולל בה ולראות איך זה מתקשר לזהות שלי כישראלית דוברת רוסית שנולדה ברוסיה".

מנדלבום עלתה ב-1990 ממוסקבה, כשהייתה בת שלוש. "לא עלינו ממניעים ציוניים. המצב ברוסיה היה קשה וחנוק, וההורים שלי רק חיכו להזדמנות לעזוב. הזיכרון הראשון שלי הוא מהמטוס, בטיסה לארץ. מה שהיה לפני כן נמחק אצלי לחלוטין מהזיכרון". בארץ עברה משפחתה בין דירות שונות. "בהתחלה גרנו ביבנה, ואז ברמת גן, וכשהשכירות עלתה עברנו לאריאל. הייתה גם תקופה שבה גרנו בקנדה בגלל פוסט דוקטורט שעשה אבא שלי, ואחר כך חזרנו לארץ וגרנו בחיפה. נוצר מצב שבו גם היגרנו מרוסיה לישראל, קושי בפני עצמו, וגם היינו במצב של נדודים בתוך הארץ".

איך קיבלו אותך בארץ?

"אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש בגן בישראל, כשאני מתנדנדת בנדנדה והגננת מתעלמת ממני. הייתה לי אז הבנה עמוקה שאם אני לא פותחת את הפה ומתחילה לדבר בעברית, אין לי קיום. מאז עניתי להורים שלי כשהם דיברו איתי ברוסית רק בעברית. הרבה ישראלים מסתכלים בצורה ביקורתית על 'גטאות' של רוסים, אבל השנה המאושרת בחיי הייתה כשגרנו באריאל, ברחוב ובשכונה של עולים מרוסיה. הייתי בכיתה ב', הלכתי לבית ספר של דוברי רוסית ודיברנו רוסית ברחוב. זה פתח אותי. הרגשתי שוב הרגשה של נורמלית, בין משפחות שיותר דומות למשפחה ולתרבות שלי".

באותה תקופה הוריה החלו בתהליך חזרה בתשובה. "במונחים של הגירה, זו הייתה הגירה נוספת. שוב הייתי צריכה להיכנס לשפה אחרת, לקבל על עצמי מנהגים אחרים, מראה קצת אחר. אבל בניגוד להגירה לארץ, את תהליך החזרה בתשובה אני זוכרת כחוויה חיובית. כששאלו אותי אם אני רוצה ללכת לבית ספר דתי או חילוני, רציתי ללכת לבית ספר דתי. הייתה לי משיכה לכך מגיל צעיר".

לאחר השהות בת השנה בקנדה, חזרה המשפחה והתגוררה בחיפה, הפעם לתקופה ארוכה. "בחיפה בניתי את עצמי, שם הייתה ההיטמעות הגדולה שלי בחברה הדתית ישראלית. הייתי מדריכה בבני עקיבא, התנדבתי בגמ"ח והלכתי להפגנות נגד ההתנתקות. היינו מבודדים מהתרבות הרוסית, אכלנו כשר ולא חיינו לצד עולים מרוסיה. מצד שני בכל קיץ נסענו לחודש לכפר במוסקבה, לבית קיט של סבתא, ושם במשך חודש אכלנו אוכל רוסי ועשינו כל מיני דברים רוסיים כמו ללכת ליער ולקטוף אוכמניות", היא צוחקת. "היו עוד מרכיבים של התרבות הרוסית. הסבתות שלי היו מאוד משמעותית, הייתה דחיפה חזקה לכיוון התחום הריאלי, ודיברנו רוסית וגם מיקס של היברוסקי, סלנג של עברית ורוסית, כי שני אחיי הקטנים נולדו בחיפה".

למרות ההיטמעות, הקבלה לחברה הדתית ישראלית לא הייתה חלקה. מנדלבום מספרת שהייתה האלכסנדרה היחידה בבית הספר, ספגה הערות על השם הארוך והלא ישראלי, והחליטה להציג את עצמה בתור אלכס, שם קצר יותר ובעל קונוטציה אמריקאית. "היום אני לא מוכנה שיקראו לי אלכס", היא אומרת. "רק אלכסנדרה, או סשה. אני אוהבת את הזהות הזו.

"תיראי, זה לא שמישהו אמר לי אל תהיי רוסיה או תתביישי במבטא של ההורים שלך. לא חטפו לנו תינוקות, זה לא הסיפור הזה. אבל כן הייתה השתקה תרבותית. אנשים אומרים לי – מה את רוצה, זו עלייה שנקלטה ממש יפה. זה לא קשור. אולי חלקנו נקלטנו יפה, אבל יש כאב על דברים שהיו יכולים להיות ולא היו. למשל, ההורים שלי ראו סרטים רוסיים בטלוויזיה, ואני סירבתי לראות. אלו דברים שפוספסו, שהם חלק ממני, וסירבתי להם. היום אני לא יכולה לחזור בזמן ולראות כילדה את הסרטים האלו, אני לא יכולה להשיב את הזהות הרוסית שלי. בתור ילדה ידעתי לקרוא טוב ברוסית, ועם השנים כמעט ואיבדתי את היכולת הזו. יש כאן כאב על עושר תרבותי שאבד לי".

מתי התחלת לשוב ולהתעניין בזהות הרוסית שלך?

"לפני כמה שנים נחשפתי לבריגדה התרבותית דרך הפייסבוק, והגעתי לערב של טוסובקה. ישבתי עם אלקס והרגשתי שיש פה משהו משותף. עצם זה שיש כאן אנשים שגדלו בקונפליקט של דור 1.5, כשהם הכי ישראלים מצד אחד ומצד שני מרגישים חוסר שייכות. הפכתי להיות חברה גם בקבוצה בפייסבוק 'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן', קבוצה נהדרת שצוחקת על היחס שקיבלנו במשך השנים.

"אני חושבת שהדחייה של התרבות הרוסית עושה את החברה שלנו פחות טובה. רחוב בנתניה שלאורכו יש חנויות של דוברי רוסית שמוכרים מוצרים מרוסיה לא אמור לאיים על אנשים, לא אמור לעורר בוז, אבל הוא מעורר בוז. יש כאן פספוס של התרבות הזו. אני מסתכלת על כל הנושא גם מבחינה רוחנית. מיליון אנשים הגיעו למדינה הזו על סמך זה שיש להם שביב יהודי כזה או אחר, והדבר הזה מרגש אותי, ולא מעניין אותי מי האבא או האמא שלהם. התנועה הזו מדהימה. קצת כמו שכבר לפני שה' אומר לאברהם 'לך לך', תרח התחיל ללכת לארץ כנען. עוד לפני ה'לך לך', המשפחה של אברהם הלכה לכיוון הזה, בלי הסבר תיאולוגי, היה כוח שמשך אותם לשם. ואני רואה את זה גם בעלייה הרוסית. מי שהגיע לפה לא הגיע לפה סתם".

הזהות הרוסית מסתדרת עם הדתיות שלך?

"השנה חגגתי בפעם הראשונה את הנובי גוד, וזה הסתדר מצוין עם הדלקת נרות חנוכה. אני לא רואה סתירה. זה עוד חלק מהזהות שלי. הזהות הזו רחוקה מלהיות זהות אתיאיסטית. אין כאן טענה תיאולוגית, אלא טענה תרבותית". 

ערבי הטוסובקה, החיפוש הזהותי והתביעה להכרה במרחב הישראלי קושרים את הפעילות של הבריגדה החברתית לערבי ערספואטיקה והמאבק המזרחי. "ערספואטיקה היו ברקע כשהתחלנו בערבי הטוסובקה", אומרת אלקס ריף. "הם בהחלט נתנו את הלגיטימציה לדבר זהות בשירה. הפעילות של 'דור 1.5' התחילה פחות או יותר כשהתחיל המאבק המזרחי, כך שהמהלכים הפוליטיים התחילו בערך באותה תקופה, וכנראה הושפעו אחד מהשני".

נראה שהפעילות שלכם רכה יותר מהדרך הביקורתית שבה בחרו בערספואטיקה.

"המנטליות הסובייטית היא מנטליות שלא יודעת או לא רוצה לעשות רעש. גם כשאנחנו פועלים לשינוי, אנחנו לא הופכים עולמות. הרצון שלנו הוא ליצור תרבות, לפתוח את הבית. יכול להיות ששינוי בצעקות ובמלחמה הוא מהיר יותר, אבל אני לא מסוגלת למשהו אחר. אני לא מסוגלת להראות את הגב לכל מה שגדלתי עליו. צריך לזכור שמדובר על תקופות אחרות. הם מדברים בתור הנכדים, על תקופה אחרת בתולדות המדינה. אנחנו מספרים את הסיפורים שלנו, בתור מי שהגיעו לכאן בשנות התשעים, בתקופה הרבה יותר אוניברסלית ומתקדמת, ובמסה של מיליון איש, זה המון".

מהי בעצם זהות רוסית ישראלית?

"אני לא חושבת שכל יוצא ברית המועצות צריך להגדיר את עצמו רוסי ישראלי. אני רוצה לאפשר לכל אחד להכיר את השורשים שמהם הוא בא. לא כל יוצאי ברית המועצות חייבים להתחבר לתרבות הרוסית שלהם, אבל אני רוצה שזו תהיה אופציה במרחב הציבורי. מבחינתי שיוצאי תימן יתחברו למוזיקה רוסית, כי יש אירוע כזה והם רוצים להגיע ולהכיר. פחות משנה איך אתה מגדיר את עצמך, משנה שאתה לא מתבייש בשום דבר לגבי עצמך. אני התביישתי שנים. היום אני לא מתביישת, ואני מאפשרת לי ולילדים שיהיו לי מגוון רב-תרבותי רחב להיכרות, ולא שטאנץ אחד של כור היתוך".
 

הזהות הרוסית נתפסת כזהות חילונית.

"זוהי זהות ישראלית רב-תרבותית, ואני לא בטוחה שהיא חילונית דווקא. להמון דברים שנחשפתי אליהם סביב הסיפור של אודסה יש שורשים דתיים. הסיפור היהודי רלוונטי גם אליי. סיימתי שנת לימודים ב'עלמא', בית לתרבות עברית בתל אביב, למדנו לימודי תלמוד וקבלה ופגשתי דמויות מרתקות מהעולם היהודי. כשאני לא מתביישת, אני לא צריכה להיות כל הזמן במגננה. אני כבר לא אומרת שהדת היא הגבול. מעניין אותי לדעת, לחקור ולהבין. בן הזוג שלי דתל"ש, הוא מגיע מבית דתי והדת נמצאת סביבי. אני לא מפחדת ממנה".

את מרגישה היום שינוי ביחס לחברה הרוסית?

"מצד אחד כן, שינוי גדול. מצד שני יש כאלו שעדיין חייבים לשים את הרוסי בתוך קופסאות. האם אנחנו המדענים והמתמטיקאים, העלייה המובחרת שהצילה את המדינה, או העבריינים והשתיינים שרק קלקלו אותה. אנחנו מנסים להגיד שהסיפור מורכב יותר. זו לא העלייה הכי מוצלחת ולא סיפור כישלון. לכל אחד יש את הסיפור המיוחד שלו. אנחנו מבקשים שאף אחד לא ישתמש בנו, בהגירה של יוצאי ברית המועצות, לשימושיו. כשנוח לו אנחנו המוצלחים והטובים וכשלא נוח אנחנו העבריינים. אלו בני אדם עם סיפורים, בואו נתייחס אליהם כבני אדם.

"יש כאלו שאומרים שהיום אין כבר גזענות, שהרוסים הם המדענים ואנשי ההיי-טק והם הצליחו להשתלב בחברה הישראלית. ואז אני מספרת להם שיש לי חברה, אמא לתאומות, שהיא דוברת רוסית ובעלה דובר צרפתית. הילדות מדברות שלוש שפות, רוסית, צרפתית ועברית, וכשהיא הולכת איתן לגנים ציבוריים והן מדברות צרפתית, התגובות הן איזה יופי, איזו שפה יפה. כשהן מדברות ברוסית, התגובות הן 'אתם כבר 25 שנים בארץ, למה אתם לא מדברים עם הילדים שלכם בעברית'. זה בדיוק זה.

"צריך להבין שלשפה הרוסית יש כאן מקום בדיוק כמו לשפות אחרות. בואו נשמע רוסית בגלגל"צ. יש שם כבר הרבה שירים שהם לא בעברית, בואו נפתח את זה. זה מה שיחזיר אותנו להיות עם מגובש. כשארגיש שמקבלים אותי כמו שאני, ארגיש חלק מהדבר הזה שנקרא עם יהודי במדינת ישראל. ובכל זאת, יש התקדמות. שיח הזהויות גורם לכך שאנשים גאים יותר במי שהם. היום כבר לא תהיה דמות בפריים-טיים כמו לובה מארץ נהדרת".
 

מהי הסיבה לגל החזרה לשורשים הרוסיים בשנים האחרונות?

"זה לא מקרי שמי שמוביל את השיח הם אנשים כמוני וכמו ברי. אנחנו התערינו, השתלבנו בחברה, אחרי הרבה עבודה קשה ולא מעט מזל. אבל הרבה מיוצאי ברית המועצות לא קיבלו את ההזדמנויות החינוכיות והחברתיות שאנחנו קיבלנו. הם נשארו בפריפריה, לעיתים קרובות במצב כלכלי קשה. לאנשים במקומות האלו קשה הרבה יותר להוביל שינוי. רק כשאתה מגיע למקום מספיק חזק, כשאתה בתוך המרכז ומרגיש בשלב מסוים שאתה משקר, יש לך כוח לעשות שינוי. אבל עדיין יש איזה רצון שיאהבו ויעריכו אותך ואת התרבות שלך, רק ממקום יותר אמיתי", היא אומרת מהורהרת. "אולי לילדים שלי אני אחסוך את זה, הם לא יצטרכו להיות מישהו מסוים בשביל שיאהבו אותם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg