היפ הופ הוריי: אלבומי השנה תשע"ז
גם שנת תשע"ז הייתה מפוצצת במוזיקה ישראלית מצוינת. חמישה אלבומי בכורה, ארבעה בינלאומיים, שלושה היפ הופ ואחד אלקטרוני מרכיבים את רשימת עשרת אלבומי השנה של מארז תרבות, ויש גם עוד 13 אלבומים ראויים לשבח
משנה לשנה יותר ויותר קשה להרכיב את הרשימה הזאת. כשיצא אלבומו השישי של אביתר בנאי היה נדמה שזהו, לכזו יצירה יפהפייה לא יכולים להיות מתחרים על תואר אלבום השנה. איזו טעות זו היתה. הקלפים נטרפו מאז לפחות חמש פעמים וההתלבטויות נמשכו עד שאפשר היה כבר להריח את הגפילטע פיש. לעזאזל, יהוא ירון החדש יצא ימים ספורים לפני החג ובפוּ אחד בלגן שוב את הצמרת.לפני שנצא לדרך, כמה אלבומים שלא נכנסו לצמרת הרשימה, אבל היא תהיה ריקה בלעדיהם:
לונא אבו נסאר | מערבולת
יוני ליבנה | הרופא לשבורי לב
המסך הלבן | המסך הלבן
אהוד בנאי וברי סחרוף | היא הופיעה כמו הרוח
אהוד בנאי ומייקל צ'פמן | EB=MC²
אם אהוד בנאי היה נושא היום את נאום ה"אני לא זמר מחאה", אלא "זמר שכותב על כל מיני היבטים שיש בחיים", אפשר היה להאמין לו. שני אלבומים הוא הוציא השנה, שניהם שיתופי פעולה, אחד עם סחרוף ואחד עם צ'פמן, כל אחד מהם מושך לכיוון שונה בתכלית וכל אחד מהם יפה ומיוחד כשלעצמו. בנאי עוסק היום פחות במה שמפריע לו, ויותר במה שהוא רוצה ועושה לו טוב. ולא משנה מה, זה יוצא נהדר.
קורין אלאל | כאחד האדם
היוצרת הוותיקה ממשיכה להפתיע. האלבום החדש שלה הוא מתכון שמורכב מחומרים שכביכול לא אמורים להמצא יחד באותה תבנית, אבל קורין אלאל עשתה מהם עוגה.
איה זהבי פייגלין | אמריקה
"אמריקה" של איה זהבי פייגלין מגיע כמעין המשך ישיר למיני האלבום "שבעה שירים" ונמכר כעת יחד איתו במארז כפול. נכון היה להפריד בין שני מיני האלבומים ולא לאחד אותם, מאחר שהגישה השונה כל כך של הילה רוח לעומת של אריאל טוכמן להפקת השירים הייתה יוצרת יצור כלאיים לא אחיד ומפוזר. כך קיבלנו אלבום כפול שהוא בעצם שני אלבומים, וכל אחד מהם יפה ומעניין כשלעצמו.
לולה מארש | Remember Roses
האלבום המצופה ביותר של השנה, התקבל בתגובות מעורבות. קטילה מתנפלת במגזין TimeOut הפכה אותו לסמל של פולק ישראלי גנרי. אני לא מסכים עם הביקורת ההיא, אבל גם אני קיבלתי את האלבום החדש של לולה מארש ברגשות מעורבים. הקסם האינסטרומנטלי המכשף של הלהקה בהופעה התעמעם לטובת הפקה מהוקצעת (באמת). האינטראקציה המתוקה והבלתי אמצעית בין חברי הלהקה על הבמה שויפה לכדי יהלום מלוטש.
זה מתחיל בעוצמה כבר עם השיר הראשון באלבום, You're Mine, שבאולפן הפך מבלדת אהבה תמימה וחיננית לקטע מורכב בעל סאונד מחודד ומצופצף, משל היה קטע של J.Views ולא של אותה להקה מתוקה שהתאהבנו בה בתיאטרון תמונע. רק אחרי מספר האזנות והרבה שריקות יחד עם המוזיקה, מובן שכל אותם אלמנטים אהובים של הלהקה המצוינת עדיין שם, ושהשירים שכבשו אותנו הם אותם שירים. רק קצת אחרת.
עומר קורן | יש לי אישה
הסיבה היחידה ש"יש לי אישה" לא נכנס לטופ 10 היא כי מדובר באלבום שהוא בקושי מיני אלבום, שלושה שירים בלבד. אבל איכותו הגבוהה לא אפשרה לאלבומונצ'יק הזה לחמוק מהרשימה הזאת.
עומר קורן החליט להלחין ולבצע שירי משוררות באופן הכי נאמן לטקסטים שאפשר, משימה לא קלה ומלאכה שלא פשוט לעמוד בה בכבוד. אבל הוא הצליח. שלושת השירים שבחר להלחין, "יש לי אישה" של חני כבדיאל, "חמצן" של דליה רביקוביץ' ו"שים סכר גדול" של יונה וולך, מתהדרים בתשומת לב עצומה למילה הכתובה, חיבורים נימוחים וכושר המצאה.
שני פלג | ניתוקים
שני פלג יוצרת רוק מקושט אך לא מנייריסטי. כמו כל אלבום רוק טוב באמת, כזה שהמאזין חש בכעס, כאב, זעם, עצב או תשוקת הדובר ללא מאמץ פרשני, האלבום השני של פלג תופס את המאזין ולא מאפשר לו לברוח. האלבום "ניתוקים", באופן אירוני, הוא למעשה דוגמה ומופת לחיבור מיידי עם הקהל השומע, בזכות אותנטיות בלתי מתפשרת, יצירה שיוצאת מהבטן ומוגשת ללא יומרות.
עומר אדם | אחרי כל השנים
עם השניות הראשונות של שיר הנושא שפותח את האלבום, כבר בולטת הייחודיות של הזמר הנהדר הזה. השירה שלו נשמעת כאילו מדובר בטייק ראשון, ויחד עם זאת היא מושלמת באופן שברירי, רב כוונות ומלא אופי. האלבום כחבילה רחוק מלהיות מושלם. חלק מהטקסטים נדושים ושטותיים והוא ארוך מדי שלא לצורך. אבל בין טקסטים סתמיים לשירים שאפשר היה לוותר עליהם בקלות, מסתתרים כמה מהביצועים הווקאליים היפים של השנה החולפת, בהם הדואט עם לירן דנינו "סיפור ישן" ו"פוליטיקה וסקס".
אמנים שונים | השעה הכי יפה, משירי יותם ראובני
מה שעשה דויד פרל, מי שיזם, הפיק וניהל אמנותית את "השעה הכי יפה", זה לא פחות מקסם. הוא רתם עשרות מוזיקאים נהדרים להלחין ולבצע שירים של יותם ראובני, ללא גב תומך או חברת הפקה, הכל מתוך תשוקה ואמונה. שלוש שנים הוא עבד על הפרויקט הזה. כאילו לא די בכך, הקסם ממשיך גם בתוצאה עצמה - לא פחות מ-28 שירים שהולחנו ביד רגישה. על אף מגוון המוזיקאים שמגיעים ממקומות שונים על פני הסקאלה המוזיקלית, כמו נינט, אלון לוטרינגר, אלון עדר ואליוט, סרט משי רך מחבר בין כל השירים. זה האלבום המקסים של השנה, בכל מובן של קסם.
יקיר הלל | כך לא נראית אהבה
ההאזנה ל"כך לא נראית אהבה", החזירה אותי לפעם הראשונה ששמעתי את האלבום המעולה "דוד" של אביב נוימן, אי אז ב-2013, בזכות תמהיל של רוח מדברית, רפרנסים לוקאליים וטקסטים לא בנאליים. ליקיר הלל קול רענן אבל עם קמצוץ של משהו מפעם. המפיק והמעבד יוסי מזרחי, ממשיך להוכיח את כוחו עם הפקה רגישה וחמימה מצד אחד ועיבודים שמעיפים את השירים הצנועים של הלל גבוה, אבל לא יותר מדי.
הדבר הישראלי הכי טוב שקרה לעולם בשנות האלפיים לא מאכזב גם באלבום החדש. מהביקורות בחו''ל: "(האלבום) חריף ואקזוטי, אבל גם קהל של להיטי פופ ברדיו יוכל ליהנות ממנו, וכך צריך להיות".
בהופעת השקת האלבום, הקדיש תומר יוסף את שיר תאוות הבצע הסיסטמתית Chin Chin, שכולל בין היתר את השורה "Another loser win", לנשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ. עוד קודם לכן, במופע הסוגר את פסטיבל ג'אז בים האדום 2016, הביע יוסף את כמיהת הלהקה להופיע גם בלבנון וסוריה, בדיוק כפי שהם מופיעים באירופה, ארה"ב, דרום אמריקה ואיפה לא בעצם. הוא עדיין לא ידע שאסור לישראלים להביא דעה פוליטית באמצעים אמנותיים.
ה-EP הראשון של שרון ללום ומני סונינו, או שרון מני, מצטיין בשכבות על גבי שכבות שכביכול לא קשורות זו לזו בשום פרמטר, ובכל זאת משתלבות נהדר. יש תנועות טקטוניות של לחישות רכות וכלי קשת, יש שינויים אטמוספריים שמבשרים קלידים פתאומיים, ובין לבין עולם שלם של התרחשויות.
אלבום לא קל לעיכול, אבל מחזיק כמה מההברקות הגדולות של השנה במוזיקה הישראלית, של אחת היוצרות המעניינות בישראל. החיבור בינה לבין תמיר מוסקט הוא שיתוף הפעולה של השנה, וכל אחד מחמשת השירים שהם יצרו יחד הוא ממתק לאוזניים שחשבו בתמימותן ששמעו כבר הכל.
זו כבר מזמן לא "תופעה", לא "תחייה", לא "התעוררות" ולא "לידה". ההיפ הופ הישראלי הוא חלק בלתי נפרד מהנוף ויותר מזה – הוא המרכיב העיקרי ברשימה הזאת. וכמה טוב שכך. בזכות אמנים כמו טונה, המיינסטרים שלנו נשמע מעניין יותר, מגוון יותר, חכם יותר, מאתגר יותר, מפתיע יותר. זה כבר לא קוריוז, לא רק עסק שחור ולא בא לעשות פה מסיבה. אלו השירים הכי טובים שנכתבו השנה במוזיקה הישראלית, עם המסרים החריפים ביותר והגוונים המגוונים ביותר.
הסינגלים שקידמו את האלבום, במיוחד אמורים היו להכין אותנו לזה, אבל בכל זאת קיבלתי את האלבום החדש של יהוא ירון בהפתעה. השמיים התבהרו, הקצב התגבר ואפילו עיצוב האלבום מתפרץ בכל צבעי הקשת.
יש את "יאהו" המעולה, שמזכיר את יהוא ירון המוכר משני האלבומים הקודמים. גם הבס הדומיננטי והטקסטים החריפים, הם סימני היכר מובהקים של האמן. אבל הרוח האופטימית, המתוקה כמעט, שנושבת בין "נצח זה שקר" הממכר בפתח האלבום לבין "רעל" שסוגר אותו, יש יהוא טיפה אחר, מרושת גוונים. ויפה לו מאד מאד, לאחד המוזיקאים הכי כנים בארץ, להראות צבעים נוספים.
טרנד קצת מאוס, למתג את עצמך או את האמנות שלך או את שיתוף הפעולה שלך כ"פרויקט", אבל במקרה של גיא מוזס, אדם ותופעה של סאונד, שיתופי פעולה יפהפיים ואפילו צילום ותנועה, מדובר בתיאור מדויק של מפעל מדהים. לפרויקט הזה נחשפו רבים בהופעות שהותירו אותם פעורי פה, והאלבום קיים את כל מה שההופעות הבטיחו.
זה נשמע כמו משחק מילים צפוי, אירוניה בהפוך על הפוך ושאר ביטויים נדושים, אבל האלבום שנושא את השם Imperfections ("פגמים") הוא לא פחות ממושלם, ועם סאונד יותר ממושלם.
סער גמזו בחר בסיכום השנה שלו את "פרגולה" לשיר השנה, ועם נימוקיו היפים אי אפשר להתווכח. גם לדעתי אביתר בנאי אחראי לשיר השנה, אבל עבורי מדובר דווקא בשיר הנושא. כל פעם שאביתר זועק לשמיים "השמש שולחת לשונות של אש", צמרמורת עוברת מבהונותיי ועד לקודקודי. השיר הסופר דרמטי הזה הוא דוגמה ומופת של הפקה מאוזנת ומרוסנת לעילא, טקסט מכמיר לב וזמר שיודע לשלב נאיביות ועוצמה לכדי ביצוע ווקאלי מרשים עד כאב. הנאיביות העוצמתית הזאת, סימן ההיכר המובהק של בנאי מאז החל את צעדיו בתעשייה, מקבל דווקא עכשיו משנה תוקף, עם אלבום שרוחניות וארציות מחוברים בו בהלחמה מושלמת, משימה שנדמית כבלתי אפשרית במדינה שסועה כשלנו.
אלבום הבכורה של ג'ימבו ג'יי הוא יצירה שלמה ומגובשת, קשה אבל זורמת, ביקורתית ועם זאת כיפית מאד, בדיוק כמו כל דבר שיצר עם חבריו לטריו "המופע של ויקטור ג'קסון", בהם גם חברים פדרו גראס, שאף לו יצא אלבום בכורה מרשים השנה, ואיציק פצצתי, שהפיק את שניהם. המתנה של "ויקטור ג'קסון" לא מפסיקה לתת.
הרבה זמן חיכינו לאלבום הבכורה של נגה ארז, והצעירה המוכשרת הזאת קיימה אפילו יותר ממה שהבטיחה. בזכות ההפקה המלאה והאווירה החללית, בזכות האטיטיוד של ארז, בזכות העובדה שהאלבום עם הווייב הכי אסרטיבי וחזק השנה הוא של קול נשי, בזכות המוזיקה שלעתים נשמעת כמו תזמורת שלמה של דיג'יים, בזכות הסאונד המצמרר בדקויותיו, בזכות העובדה שהאלבום הזה נשמע כאילו ארז ושותפה ליצירה אורי רוסו המציאו מכונת זמן והביאו לנו את האלבום הכי טוב של השנה הבאה - בזכות כל אלה, Off the Radar נושק לאלבום השנה. והקרב היה צמוד.
הרבה הרבה זמן התלבטתי מאיפה להתחיל בכלל את ההסבר בבחירת האלבום של נצ'י נצ' לאלבום השנה של מארז תרבות. איך להביע את כל ההערכה אליו, את האומץ הענק שהוא מפגין, את הכנות הכובשת, את המשחק הגאוני שהוא מלהטט בו בין פשוט ומורכב, את ההרגשה שמדובר באבן דרך במוזיקה הישראלית, את הכבוד לעבר והביקורת המשתלחת בהווה, את היכולת לדחוס את כל ההוויה הישראלית על כל צדדיה לחמישים ומשהו דקות, ולקראת סיום גם להביא את חידוש השנה ל"שיר ארץ", כאילו שהוא לא הכאיב עד עתה מספיק.
"שפל וגאות" מציב את נצ'י נצ' במקום גבוה, והרבה מאד עיניים יישאו לעברו מעתה והלאה. זו הייתה גם השנה של המפיק איציק פצצתי, ששמו כבר הוזכר ברשימה זאת. יחד הם יצרו את האלבום השלם של השנה, משברי מציאות לא פשוטה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם