מ-1980 עד 2023: תחנות תרבות עם איה כורם

מהאב המוזיקלי הרוחני שלה, דרך המורה שלימד אותה פרספקטיבה ועד המשוררת שלימדה אותה לעצור ולהתבונן: איה כורם בוחרת חמש תחנות תרבות בדרך ל-"2023"

האהבה הכי יציבה שלי, כבר 37 שנים. החל מהסלון הקטן בנצרת עילית, כשאבא שם תקליט והקול העמוק שטף את כל הבית, הגיע לחדר שלי, ואני בגיל ההתבגרות, על מיטת נוער, מתחילה להבין חלק מהמילים... זה המשיך בהופעה באצטדיון רמת גן, דרך מסך של דמעות וכלה בסוף, הסופי, לפני שנה, כשהגיבור הכי גדול שלי הלך לעולמו.

לאונרד כהן הוא המורה שלי לכתיבה, זה שבחיים לא אגיע לקרסוליו, המורה שלי ליהדות, כי אף אחד לא גרם לי להתעניין ולהתגאות בה כמוהו, המורה שלי לסבלנות והליכה מדודה בשביל שהוא רק שלי. לא להביט ימינה ושמאלה, לא משנה מה קורה אצל אחרים, האמת נמצאת במילים, במוזיקה, במבט פנימה.
 

כשהייתי בת 17, התחלתי לעבוד בחנות דיסקים בקומה העליונה של הקניון בנצרת עילית. לפני עידן ההורדות והיוטיוב, החנות הנידחת הזו הייתה הדרך שלי לצרוך מוזיקה ולגלות מוזיקה חדשה. בגיל 17 יכולתי בפעם הראשונה לגשת למדף ולשמוע אחד אחרי השני אלבומים, אמנים ולהקות שלא שמעתי עליהם או אותם בחיים. מנהלת החנות הייתה כועסת שאני שמה "אלבומים מוזרים" שמבריחים לקוחות. ככה הכרתי את הסמאשינג פאמפקינז, טום ווייטס וטורי איימוס, והרגשתי מגניבה כמו מינימום וינונה ריידר.
 

המקום המושלם להכיר מוזיקה. איה כורם צילום: אריק סולטן

קרה לכם פעם שנתקלתם ביצירה שהרגשתם שנכתבה אחד לאחד עליכם? מוזר שדווקא במקרה שלי, לא מדובר בשיר או באלבום, אלא בסרט מ-2004 עם ג׳ים קארי וקייט וינסלט.

קיבלתי כאפה מצלצלת. יצאתי בתחושה משונה מאולם הקולנוע, הגוף הסתחרר מעט, העיניים הצטמצמו... והכוח האמיתי של האמנות נגלה בפני במלואו בפעם הראשונה.

לא נרגעתי מהסרט הזה שבועות אחר כך. עד היום יש לי דפיקות לב כשהוא משודר בטלוויזיה. הלוואי ומשהו שאני אכתוב יגע במישהו פעם ככה. הלוואי הלוואי.
 

כאפה מצלצלת. ''שמש נצחית בראש צלול'' צילום: יח''צ

המורה הכי טוב שהיה לי אי פעם. רפי מלמד פסנתר, תאוריה של המוזיקה, עיבוד, ניצוח ומה לא בעצם, והוא יכול לספר לכם שהייתי תלמידה ממש גרועה של כל הדברים האלה. מה שכן למדתי, זו אהבה אמיתית למקצוע שלי, כבוד אינסופי לקולגות שלי, פרספקטיבה שחורגת מהכאן והעכשיו, מההצלחות והכישלונות. אני כמובן לא היחידה, בפייסבוק יש אפילו קבוצה משעשעת של תלמידים של רפי שחולקים את הפנינים, דוגמת: "אתה כמו בטהובן. זאת אומרת מבחינת כתב היד. עכשיו נשאר רק הכישרון".
 

תמיד אהבתי שירה, לקחת ליד ספר ולעלעל. שימבורסקה היא הראשונה שגרמה לי, בגיל מבוגר יחסית, גם להניח אותו, כדי לשתוק, להרהר, לתהות. בתור תולעת ספרים, ואישה חסרת סבלנות באופן כללי, אני רגילה "לבלוע" שורות במהירות, אבל שימבורסקה, כלת פרס נובל, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים (כל הגיבורים שלי מתים, מה יהיה?), לימדה אותי לעצור ולהישאר עוד קצת.
 

לעצור ולהתבונן. ויסלבה שימבורסקה צילום: AP