יחידה מובחרת: הכירו את "יונית לוי הדרוזית"
למרות הסטיגמות מצד ישראלים והביקורות מצד המגזר - רדיר כמאל-מריח, המגישה הדרוזית הראשונה בעברית – לא מתנצלת שפרצה את גבולות החברה שממנה היא באה. "אם לא הייתי טובה – לא הייתי פה"
את רדיר כמאל-מריח אני פוגשת בשעת צהרים מוקדמת באולפנים של "כאן" במודיעין. אמצע היום, ואנשים מסביבנו כבר אוכלים ארוחת צהרים ובעוד מספר שעות ילכו לביתם. בשביל כמאל-מריח, שיום העבודה שלה התחיל בחמש וחצי בהכנת "מק'לובה", (תבשיל אורז) תוך האזנה לחדשות מרחבי העולם, עבר דרך נסיעה של יותר משעה מביתה בדלית אל-כרמל, וייגמר רק אחרי שמונה, כשתסיים את הגשת מהדורת החדשות המרכזית בערבית בערוץ מכאן 33 ותסיר את האיפור, זה רק תחילת היום.
כמאל-מריח עשתה היסטוריה כשהחלה להגיש בפברואר האחרון את מהדורת "חדשות השבת" בערוץ הראשון. זו הפעם הראשונה שאישה לא יהודיה, עם קמצוץ מבטא, ועם שם הרבה פחות קליט ממיקי, יונית או תמר הובילה מהדורת חדשות ישראלית בעברית. כמאל-מריח מייצגת את הדור הצעיר של הדרוזיות- חילוניות, משכילות, אקדמאיות, שמשתלבות בכל תחומי החיים בחברה הישראלית.
ההודעה לעיתונות על מנויה שהכריזה "לראשונה- מגישה דרוזית תגיש את החדשות ערוץ 1" הצליחה להכעיס אותה. "אני לא סוג של מוצר, והמקום ממנו באתי לא רלוונטי. אני פה כי אני טובה ואם לא הייתי טובה ומקצועית בכל מה שהמקצוע הזה דורש- ידע כללי, עמידה מול מצלמה, שפת גוף, יכולת לראיין, ידע, מכלול של דרישות שמתבקשות לתפקיד הזה, לא הייתי פה. וזה לא משנה אם אני דרוזית או מעדה אחרת".
מצד שני היא מבינה את גודל המחויבות שהוטלה עליה. "אין ספק שהיותי דרוזית בכזה תפקיד, גורמת להרבה נשים דרוזיות להבין שאין דבר העומד בפני הרצון. אני באה מחברה פטריארכלית שמרנית. הוכחתי לעצמי ולנשים רבות אחרות ממגזרים שמרנים שאם אנחנו רוצות אנחנו יכולות להגיע לכל תפקיד, להגיד לך שהיה לי קל? ברור שהיה לי יותר קשה, אבל בסוף אנחנו מצליחות".
בקרוב, שבעה חודשים אחרי שהחלה בהגשת מהדורת החדשות בעברית היא תאלץ לפנות את מקומה לטובת מיכל רבינוביץ' שחוזרת לתפקיד. וימצא לה תפקיד אחר בהגשה ב"כאן". כמאל-מריח נשמעת מאוכזבת על רקע המהלך, אך בטוחה שתצליח לממש את כישרונה. "על אף הרזומה האקדמי והניסיון המקצועי, יש שיאמרו שאני: 'לא מספיק נראית או נשמעת יהודייה\ישראלית'. חלק מקברניטי התקשורת הישראלית לא אמיצים מספיק לחשוף את הצופה לעיתונאי מזן אחר, חלק חוששים להוליד תופעה חדשה, להרגיל את הצופה 'חלילה' לעובדה שהמסך הקטן יכול להכיל גוונים ומבטאים שונים. זה ממחיש לי שלאישה בת מיעוטים בתקשורת הישראלית הרבה יותר קשה להצליח, שלא תמיד יש ייצוג הולם.
"לעיתים מנהלים יעדיפו ללכת על בטוח, לשבץ מגישים מה'מיין סטרים' ולא להסתכן בכל מה שנשמע שונה. ואם מתעקשים על פלורליזם, אז שיהיה עיתונאי בן מיעוטים שלא נראה או נשמע כך, זה כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. פעם פנה אליי קולגה וטען שהאות ר' נשמעת לו ערבית מדי, גרונית מדי, מתגלגלת מדי ותהה אם אצליח לעדן אותה. לשמחתי, אני מעריכה את עצמי נכון, גאה בזהות שלי ונחושה תמיד להתמודד מול אתגרים ועדיין רואה בהטרוגניות החברתית הון אנושי חשוב בכל תחומי החיים"
היא נולדה לפני 33 שנה בדלית אל-כרמל לאבא קבלן ואם עקרת בית, ומגיל צעיר קינן בה חיידק התקשורת. עבודות שהייתה צריכה להגיש בבית ספרה הפכו לסרטון מצולם, ובשעות הפנאי שלה היא הייתה מתאמנת מול הראי ב"להיות חיים יבין". הרבה שנים אחר כך ידבק בה הכינוי "יונית לוי הדרוזית". בגיל 14 כבר הגישה פינות וכתבות בתחנת הכבלים המקומית בכפר.
בכל זאת, כשהגיע הזמן ללמוד מקצוע היא בחרה ללמוד תואר ראשון במדע החברה והדימות הרפואי באוניברסיטת בר-אילן, בהמשך עבדה כטכנאית אולטרא סאונד כלי דם. היא יכלה להמשיך בעבודה הרפואית, אילולא תקפו אותה כאבים בכתף כתוצאה מהעבודה הפיזית. היא למדה תואר שני ביחסים בינלאומיים עם התמחות במשא ומתן באוניברסיטת חיפה. בהמשך למדה גם בבית הספר לתקשורת של "רשת" והתמקצעה בתחומי התקשורת השונים, את הכול סיימה בהצטיינות וחלק אף יתרה, כשחלום הילדות, להגיש חדשות ממשיך לפעם בה. ההזדמנות הראשונה ניתנה לה על ידי איילת כהן-הייבלום מנהלת התוכניות בערבית ברשות השידור שבחרה בה להגיש תוכנית מגזין, אף שניגשה לאודישנים כשהיא בהריון מתקדם. ב-2015 נבחרה על ידי יאסר עטילה מנהל המדיה בערבית לעבור למחלקת החדשות ולהגיש את מהדורת החדשות המרכזית בערבית בערוץ 33.
העיסוק באקטואליה, מאז ועד היום, מצריך אותה להתעדכן כל הזמן. את הבוקר היא פותחת בסקירת עיתונות מן הארץ והעולם. היא מנצלת את הערבית שבפיה לקריאת האתרים והעיתונות גם בערבית. את עבודות הבית היא מבצעת עם אוזניות אלחוטיות המאפשרות לה לשמוע חדשות כל הזמן. היא מקפידה לצפות במהדורות של כל הערוצים כדי ללמוד ולהפיק לקחים.
בפברואר האחרון כאמור החלה להגיש את מהדורת סוף השבוע של הערוץ, ועשתה בכך היסטוריה כשהייתה למגישה דרוזית שמובילה מהדורת חדשות בעברית. בתחילת דרכה בתקשורת העניין לא התקבל באהדה במגזר, חלק מאנשי הדת של העדה לא אהבו את העניין. הם פנו להוריה ואמרו לה שזה לא הולם שאשה ואמא לילדים תעבוד בערבים ובשעות לא שגרתיות. אך עם הזמן היא זכתה ליותר ויותר חיזוקים וחיבוקים מהעדה. "התמיכה של המשפחה שלי, של ההורים ובן הזוג שלי, ובעיקר האמונה שאני עושה משהו טוב, גרמו לי להמשיך בדרך שלי, למרות המלכוד המשולש שאני נתונה בו. זה תחום תובעני, ואני אישה ואמא לשני ילדים קטנים. שנית, המרחק הפיזי- אני מתגוררת בדלית אל-כרמל, לא ממש לב תעשיית התקשורת, והמרחק הפיזי מאד מקשה. ובכלל קשה לגור בפריפריה. והגורם השלישי הוא העדה. לא היה פשוט להיות אישה פורצת דרך במגזר הדרוזי".
עם ההודעה על מינויה, היא הוצפה בברכות, אבל הברכה שריגשה אותה יותר מכל והציפה דמעות בעיניה הייתה של מנהיג העדה הדרוזית, השייח מוואפק טריף. "יש בזה אמירה עצומה. לקבל כזו שיחת טלפון זה לא מובן מאליו. וזה מתחבר לשינוי היפה שמתחולל בעדה. יש סוויץ' מחשבתי, ראייה חדשה. המודרניזציה והליברליזציה מגיעות גם אלינו. אנחנו תמיד בדיליי של כמה שנים, אבל בסוף זה קורה".
איך היה המעבר בין הגשה בעברית לערבית?
"תתפלאי, אבל הרבה יותר קשה להגיש בערבית. בערבית מדברים ביום יום בשפה מדוברת, וכשאני מגישה זה בשפה ספרותית. יותר קל לי בשפה העברית. מגיל קטן גדלתי על השפה הזאת, אני חיה את ההוויה הישראלית תרבותית וחברתית. מדברים עברית בלימודים, בעבודה, עם החברים, אני דוברת אותה כשפת אם".
איך הצופה הישראלי מקבל את המבטא שלך?
"יש לי את המבטא שלי, זה מי שאני, ומשקף את הזהות שלי, אני לא מדברת עברית כמו אישה יהודייה, זה מי שאני, מאמינה שהצופים מתרגלים עם הזמן. אם נסתכל ברמת המקרו, זו תופעה גלובלית, התקשורת העולמית משלבת מזמן אנשי תקשורת ממוצאים שונים שמופיעים על המסך, שפעם היה חסום בפניהם. כריסטיאן אמנפור מסי־אן־אן היא עיתונאית למופת ואשת מקצוע מהשורה הראשונה, למרות השורשים האיראניים שלה והמבטא. זה לא מפריע לה להיות מקצועית להפליא. הרעיון הוא שכל צופה מכל קצה ימצא את הדמות או הסיפור שאליו יתחבר אתו יזדהה. אני כאישה דרוזית שגרה בפריפריה, באתי ממקום אחר ואני יכולה לחשוף את הצופה לסוגיות או נושאים שעיתונאי אשכנזי תל אביבי לא מכיר. כאן כוח הפלורליזם. כאן חשיבות הייחוד".
לציבור הדרוזי יש תקשורת מגזרית?
"ישנם כמה עיתונים ופורטלים באינטרנט שלאו דווקא פונים לדרוזים אלא לקהילה בצפון הארץ, הם יותר ברמה הלוקאלית. הציבור הדרוזי ניזון מהתקשורת הישראלית הכללית, פחות מהתקשורת של העולם הערבי.
למה העדה הדרוזית סובלת לדעתך מיחסי ציבור גרועים בחברה הישראלית?
"אני חושבת ששני הצדדים אשמים. מצד אחד, אני חושבת שזה תלוי גם בנו, שלא ממש 'שיווקנו' את עצמנו כמו שצריך, מצד שני חלק מהפלחים בחברה הישראלית לא מתעניינים או לומדים על השכנים שלהם. הדרוזים זה מזמן כבר לא רק לאבנה ופיתות, צימרים ו'ברית דמים' בצה"ל. זו חברה משכילה ומפוקחת שלומדת להתמודד בחוכמה עם האתגרים הלא פשוטים בשנים האחרונות, הבולטים שדרוג מצב מוסדות החינוך, והבניה הכביכול 'לא חוקית' אף שמדובר בכשל ממסדי ממושך עקב אי הרחבת תוכניות המתאר בישובים הדרוזים.
כשאני מבקשת ממנה לתת לי סקירה של מצבן של בנות גילה במגזר הדרוזי, מבחינה תעסוקתית, היא חוזרת אל שנות התיכון שלה בבית הספר אורט רונסון דלית אל-כרמל, ואל החברות שחלקן נותרו חברותיה עד היום. "כמעט כל בנות הכיתה שלי הפכו לנשים מצליחות בכל תחום אפשרי. רבות מהן עם תארים מתקדמים".
חברתה הטובה ביותר היא אימאן נסראלדין, העוזרת המשפטית של נשיא בית הדין לעבודה בחיפה. אחרים השתלבו בתחומי הרפואה והמשפטים. "אין תחום שנשים דרוזיות לא נכנסו אליו. יש אפילו מדענית דרוזית בנאסא ודיפלומטיות במשרד החוץ. אין תחום שהוא טאבו".
ובכל זאת, אם יש נושא שהוא כן טאבו אצל הנשים הדרוזיות, זה השירות בצה"ל.
"זה לא קורה, וכנראה לא יקרה מטעמי שמרנות. שני הערכים המרכזיים בחברה הדרוזית הם "אל-ארד", האדמה, לא רק כמקור פרנסה, אלא חיבור לאדמה ולשורשים, ואל ערד" כבוד המשפחה. הכבוד של הנשים הדרוזיות הוא ערך עליון בחברה הדרוזית, ואולי זה מסביר למה עד עכשיו אין גיוס של נשים דרוזיות לצה"ל. יש היום יותר מאלף מבנות העדה שהולכות לשירות לאומי בכל מיני תחומים". היא עצמה לא שירתה בשירות לאומי. "בתקופתי לא הייתה מודעות לזה, לא דיברו על זה".
נתקלת במהלך חייך בגזענות?
"לא נתקלתי בגזענות. לא הרגשתי גזענות אף פעם. חונכתי שאדם אחראי על עצמו- לפתח את הכישורים שלו, לדאוג לעצמו לרזומה הנכון. ואם למדת מספיק את יכולה להתברג בכל מוסד ובכל תפקיד בלי שום קשר לדת ממנה את באה".
כמאל מריח נשואה לשאדי, הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה אותו הכירה בצ'אט בחדר לדרוזים באינטרנט. השניים הורים לשני בנים, בני 8 ו-3. הקריירה בהחלט חשובה לה, אבל חשוב לה לא פחות לנקות מאחורי המקרר עם העוזרת, ולדאוג שהילדים יאכלו אוכל בריא. על אוכל תעשייתי מוכן אין מה לדבר, ואפילו שניצל הוא סוג של פשרה. היא תמיד תעדיף את הביתי והמסורתי. גם אם זה כרוך בלקום מאד מוקדם בבוקר כדי שהכול יהיה מושלם. "לא אסכים להיות יותר אשת קריירה מאשר משפחה, קודם כל הילדים והמשפחה שלא יחסר להם כלום. בעלי אומר שאני חייבת שכל דבר יהיה פרפקט במה שקשור בבית, אם זה האוכל שהם אוכלים, החינוך שהם מקבלים, 'זמן האיכות' או טקס ההשכבה של הילדים. אולי זה פיצוי אישי שלי אליהם, אני יותר דואגת להם לדעתי מאשר אימהות שלא עובדות".
לא מזמן כשבילה במשחקייה, נשאל בנה הגדול, "מי אתה", בתשובה הוא ענה. "אני הבן של רדיר, מגישת החדשות". "סיפרו לי שהוא אמר את זה עם ניצוץ של גאווה בעיניים", אומרת כמאל והיא עצמה מתרגשת. "מחקרים מוכחים שאמא קרייריסטית משפיעה לטובה על הילדים, במיוחד כשמדובר בבנים. הגדול מלא גאווה. הוא מספר לכולם שאמא שלו עובדת בחדשות. זה גורם לו בעצמו לשאוף גבוה, ולדעת לתכנן לעצמו את העתיד בצורה הכי טובה.
ויש רגשות אשם?
"רגשות אשם יש לכולנו. לכל אמא עובדת יש את זה. קשה לי עם זה. יש רגעים שאני אומרת, טוב אני צריכה לעזוב הכול ולהיות "עקרת בית נואשת". הילדים הם הנכס הכי חשוב שלנו, זה מה שנשאר בסוף. אבל ככל שאני יותר חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שצריך למצוא איזון בין קריירה לבית. זה חשוב לבריאות הנפש. חשוב לממש את עצמך, לצאת מהבית, בנוסף להיותך אמא. או כמו שאני אומרת "לא בריא לחבוש רק כובע אחד ביום".
אמה וסבתה שתיהן עקרות בית, דתיות וחובשות כיסוי ראש, והפער ביניהן לבין רדיר מספר את השינוי שעובר המגזר הדרוזי הנשי בשנים האחרונות- אקדמיזציה, קרייריזם והפחתה במספר הילדים.
"יש פער עצום בין הדור שלי לבין הדור של אמא וסבתא שלי. פעם היו בודדות הנשים שעבדו או למדו. כולן היו עקרות בית, היום מעטות הן עקרות הבית במגזר".
איך סבתא ואמא שלך מקבלות אותך?
"הן כל כך גאות בי, שתיהן נשים דתיות וזה לא מובן מאליו. התמיכה שלהן מרגשת אותי כי יש בזה גם אומץ. אני כאן בזכות ההורים שלי ובן הזוג שלי, הם אלו שדאגו לקדם אותי ושאלמד, ומי שאני היום זה בזכותם, זה מעיד על האומץ שלהם".
רדיר אומנם מגדירה את עצמה חילונית, אך חשוב לה שילדיה יישארו מחוברים למסורת. בחג הקורבן היא לקחה את הילדים לח'לווה, המקום המקודש לעדה "כדי שיתקרבו לדת, שיבינו מי אנחנו ומאין באנו. לבשנו את הלבוש הדתי, שמתי מטפחת ולקחתי אותם שיראו, שיבינו וישמעו את התפילות שלנו, באיזשהו מקום דרך זה אני מוכיחה גם לעצמי, שאפשר גם לעבוד בשעות הלילה מחוץ לבית בתחום גברי, וגם להיות היאשה הדרוזית הטובה".
בכלל, לדבריה, הפן החברתי מאד משמעותי בחברה הדרוזית, וכך לצד המשפחה והקריירה היא מקדישה זמן גם להשתתפות בטקסים של קרובי משפחה וחברים- חתונות, לוויות, שמחות. "זה נורא חזק אצל הדרוזים, הפן החברתי. אנחנו מאד מלוכדים. מצד אחד זה מחייב, ומצד שני זה כיף להרגיש שאתה שייך לחברה מסוימת שמכילה ואוהבת".
לאחרונה מוצאים את עצמם בני הזוג דנים בסוגיית הילד השלישי, מתי ואם בכלל, וגם זה, מהלך שמאפיין את שאר הזוגות הצעירים בגילם. בשונה מהמשפחות ברוכות הילדים שגידלו דור ההורים שלהם, הדרוזים הצעירים מסתפקים ב-2.2 ילדים, כך על פי סקרים שנעשו לאחרונה. "זה המספר הנמוך ביותר בישראל", אומרת כמאל. "ודאי שהוא קטן משמעותית ממה שהיה מקובל בעבר, וזה אולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את השינוי העובר על הנשים הדרוזיות- יותר השקעה בהשכלה ובקריירה על חשבון כמות הילדים. וזה עצוב, כי כן צריך משפחה גדולה, אבל בשביל זה צריך זמן".
אקו"ם