ראשי » תרבות » במה

"פולישוק" בתיאטרון: הסאטירה עולה על כל דמיון

כשהשלטון הישראלי מתעלה משנה לשנה מעל הבדיה שיצר שמואל הספרי, שאלת הרלוונטיות של הדמות המטורללת לימינו כלל לא עולה על הפרק. גם בפורמט תיאטרלי, קשה להתייחס לסוגיה החברתית המורכבת בלב המחזה בתוך המעטפת הפרועה, אבל זה בטוח מצחיק

"התכנית הינה דמיונית לגמרי ותכניה, אם בכלל, מבוססים על מקרים שקרו במדינות רחוקות שלא קיימות ולא יעלה על הדעת שיש להם איזשהו קשר לאדם או אירוע בישראל", כך נחתם כל פרק של "פולישוק". הצהרות דומות, המבקשות לנתק קשר בין יצירה מסוימת לחומרי המציאות שמהם היא שואבת השראה לצורך הסרת אחריות משפטית, נכתבות לרוב בלשון עניינית. ההיתוליות שבציטוט שלעיל קצת חריגה. באצטלה של "אסור להשוות" – כאילו שהמתרחש מופרך לחלוטין ולעולם לא יוכל לקרות – ברור שהסאטירה עולה על כל דמיון.
 
שלוש עונותיה של הסדרה המצליחה עקבו אחר מעלליו של רובי פולישוק, פוליטיקאי נתנייתי כושל שמתמנה במפתיע לשר, תחילה במשרד לקידום חברתי ואחר כך כשר התח"ת (תיירות, חוץ, תרבות). מדובר באדם הלא נכון במקום הלא נכון מאינסוף סיבות אפשריות (חלקן משעשעות, אחרות מדאיגות). גם הצוות שסביבו, כל אחד ושריטתו שלו, מגיע לשיאים חדשים של פארסה.

שמואל הספרי, התסריטאי והבמאי, הוא איש תיאטרון ותיק. לכן ההחלטה ליצור גרסה בבית ליסין, מעוטרת בכוכבי המקור הטלוויזיוני, היא עניין טבעי. הפעם נדרש השר למלא את מקום ראש הממשלה ערב חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים. כמובן שהעניינים מסתבכים ועסקה מפוקפקת עם הסינים מאיימת להמיט אסון על האתוס הלאומי.
 
"פולישוק" זכתה ליחס אוהד במיוחד בזכות הסטנדרטים הגבוהים: כתיבה שנונה השוחטת מקסימום פרות קדושות, משחק ניואנסי ורמה גבוהה של מודעות עצמית. שאלת הרלוונטיות כלל לא עולה על הפרק כי השלטון הישראלי מתעלה משנה לשנה מעל הבדיה הפולישוקית. יו"ר מל"ל הוא רק הסימפטום. החולים אחראים לעתיד המדינה.

האם האיכויות המוכרות נשמרו? בהחלט. האם האדפטציה התיאטרלית מחדשת משהו? לא ממש. הרבה יותר מש"פולישוק" הצגה בועטת, היא חוגגת את האוויליות במלוא תפארתה. האם זה מצחיק? זה בטוח. הספרי עוסק בסוגיה חברתית מורכבת בלב המחזה, לא כדרמה אלא כמעט כקומדיה שחורה, ואף על פי כן קשה להתייחס אליה ברצינות המגיעה לה בתוך המעטפת הפרועה.

כאמור, "פולישוק" הסדרה וההצגה אינן שונות בהרבה. חמש השנים שחלפו מאז כתיבת העונה השלישית, ששידורה הסתיים בינואר 2015, אפילו העניקו נפח נוסף לסיטואציות הסוריאליסטיות (מישהו דיבר על רעיית ראש ממשלה מניפולטיבית? הפרטת משאבים? שחיתות בשירות הציבורי? חברי כנסת נטולי ממלכתיות? ואולי לא היו הדברים מעולם?).
 
תצוגות המשחק עושות שחזור לאנרגיות שהביאו השחקנים למסך. בראש הצוות, כמובן, ששון גבאי כפולישוק. קומיקאי ענק, אקספרסיבי, שובה לב. פולישוק הוא אידיוט מושלם או גאון מטורלל, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. חנה אזולאי הספרי כרל"שית סולי ברזל, יודעת להשיב את הסדר על כנו, גיא לואל, כמזכיר הממשלה קוזו אביטל, חלקלק כתמיד, שירי גדני, כדוברת תקומה שהרבני, היא קומדיה של טעויות באישה אחת ודנה סמו, כויקי המזכירה, היא קסם מהלך. בולטות בהיעדרן דמויות מפתח כחומי שליט (אמנון דנקנר המנוח), שמחה/הרצליה (שושה גורן), בראשי (מוטי בן ישי) ותנדורי (יואב לוי).

כשהתפאורה הנאה שעיצב במבי פרידמן מסתובבת, המאבטח (מגלם אותו יקיר שוקרון, בסדרה ארז תדהר) מחווה בידיו תנועה מעגלית, כמו אומר שבמשחק הזה כולם מסובבים את כולם על האצבע הקטנה. תחושה ממכרת, אם כי מסוכנת למדי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg