הריקוד שיציל את ילדי שכונות המצוקה בקובה
בלב שכונת עוני קובנית ניצב בית ספר גדול למחול. בעיני המייסדת, ליזט אלפונסו, זהו שער יציאה לעולם טוב יותר. רגע לפני שהלהקה המצליחה שלה מגיעה לראשונה להופיע בישראל, דותן מלאך ביקר שם וניסה להבין איך נראית המציאות המקומית באמת, מעבר לחזות הצבעונית והמוזיקה הכובשת של הקריביים
אולם המראות הקטן במבנה שבשכונת העוני היה מלא מפה לפה. לאורך הקירות המתינו נרגשות כמה עשרות רקדניות, לבושות בשמלות אדומות מעוטרות רקמה שחורה. הנגנים תפסו את מקומם מאחורי הכלים שלהם, והקהל הממתין השיב בינתיים על עצמו מעט רוח בעזרת מניפות. החום הכבד והלחות ששוררים כאן, בהוואנה בירת קובה, הם מזכרת מהוריקן אירמה שהכה קשות במדינה רק שבועיים קודם הגיענו, והשבית את מערכת החשמל שטרם שבה לפעול.סוף־סוף ניתן האות, וההופעה יוצאת לדרך. להקת הרקדניות פורצת למרכז הרחבה בפלמנקו סוחף, מתואם להפליא ומלא עזוז. מהצד משקיפה על הנעשה ומחלקת הוראות ליזט אלפונסו, המייסדת והכוריאוגרפית, ששם הלהקה כשמה. בתחילת נובמבר צפויות היא והרקדניות שלה להגיע לישראל, לסיבוב הופעות ראשון אי פעם של להקה קובנית בארץ. "מאחר שאין בין קובה לבין ישראל יחסים דיפלומטיים, מי שמטפל בכל נושא הנסיעה והוויזות היא שגרירות קנדה", מסביר חואן קרלוס, מנהל הלהקה ובן זוגה של אלפונסו.
קובה, המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים, הפכה לקומוניסטית ב־1959 עם עלייתו של פידל קסטרו לשלטון, ונותרה כזו באופן רשמי גם לאחר פטירתו. עם זאת, חואן קרלוס טוען כי מורגש כבר שיפור בחיי היומיום: "המצב בקובה השתנה. למשל, אתה לא צריך אישור לעזוב את המדינה, אם יש לך אישור כניסה למדינה אחרת (עם זאת, לא קל לקובנים לקבל אישורי כניסה, בשל החשש שיהפכו למהגרים - ד"מ). הם יודעים כאן שאנחנו נוסעים. תמיד יש סיכוי שמשהו ישתבש ברגע האחרון, אבל אנחנו לא רואים סיבה שזה יקרה".
"עבורי ישראל היא אחת המדינות המיוחדות בעולם", אומרת אלפונסו. "הרבה מאוד דברים מתרחשים אצלכם, ועכשיו, כשאני בת חמישים, הגיע הזמן להגיע אליכם. אני כבר מחכה לרגע שבו אראה את תל־אביב וירושלים.
"לי ולבנות בלהקה קשה לבוא ולרקוד במקום כלשהו בלי להכיר את הרקע שלו, ולפני כל נסיעה אנחנו עושות הכנה מקדימה, שכוללת לימוד על האוכלוסייה, ההיסטוריה והאמנות במדינה. חשוב לנו ליצור קשר עם אנשים שגרים בכל מקום שאליו אנחנו מגיעות".
להוואנה הגענו במסגרת סיור עיתונאים, לקראת סדרת המופעים הצפויים ללהקה של אלפונסו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים. ביקור בקובה משאיר אצל התייר המזדמן תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר במדינה צבעונית ויפהפייה, שנראה כאילו הזמן עמד בה מלכת לפני שנים. מכוניות שברולט ישנות בצבעים מבריקים נוסעות בכבישים המשובשים, לצד לאדות רוסיות ישנות שכבר לא רואים במקומות אחרים. מוזיקה חיה וסוחפת מתנגנת בכל מקום, האנשים חמים ושמחים, הסיגרים איכותיים ויש היצע מרשים של מסלולי טיול, אפשרויות בילוי, חיי לילה, ארכיטקטורה יוצאת דופן ומסעדות פאר שמציעות מנות יוקרה ומים מינרליים שיובאו מאיטליה. מצד שני, הסופרמרקט השכונתי שבו אפשר למצוא ביום טוב רק שלושה או ארבעה מוצרים על המדפים, מציג תמונה אחרת. תמונה של מדינה קומוניסטית שרוב תושביה עניים וחיים על מזון בסיסי של אורז ושעועית, שאותו הם מקבלים באמצעות תלושים. שירותי הבריאות והחינוך אמנם ניתנים חינם, אבל הצצה לבתים מגלה דלות מחרידה. יוקר המחיה אינו מאפשר לרוב התושבים לרכוש מוצרים יומיומיים כמו שמפו ונייר טואלט.
"מאז שפתחו לנו את האינטרנט, כבר לא יכולים לספר לנו סיפורים ולהגיד שהשמיים ירוקים. הם לא. הם כחולים, למרות שאמא שלי עדיין מנסה לשכנע אותי שמזוויות שונות זה נראה אחרת", אומר לי תושב מקומי. הוא אמנם ביקש להישאר בעילום שם, אך בניגוד לרבים אחרים, הסכים לשתף בתחושותיו באופן פתוח. "היום אנחנו יכולים לראות מה קורה בעולם, ועד כמה אין לנו כאן כלום. החיים שלנו יקרים, ועם משכורת של עשרים דולר בחודש אין לי אפשרות להתקדם לשום מקום. השלטון שלנו אוהב למכור סיפורים כאילו הרמה באוניברסיטאות שלנו גבוהה ורבים מהתושבים משכילים, אבל זה פשוט לא נכון. חלק גדול מהתלמידים מקבלים ציונים טובים שלא מגיעים להם, רק בשביל הסטטיסטיקות. אנחנו הצעירים מבינים היום שאין לנו שום אפשרות להשפיע על השלטון במדינה, ומעדיפים לעסוק בפוליטיקה כמה שפחות. הדגש שלנו הוא להרוויח כמה שיותר כסף, במטרה לבנות לעצמנו עתיד טוב יותר. יש לי קרובי משפחה בארצות הברית, שעובדים שם קשה ומרוויחים שכר מינימום אבל עדיין מאושרים, כי הם חיים במדינה חופשית. מבחינתם הם נמצאים בגן עדן".
סיפורה של אלפונסו ולהקת המחול שלה, "ליזט אלפונסו דאנס קובה", נותן תחושה אופטימית יותר. הקשר שלה לריקוד ולקצב המקומי החל כשהייתה בת ארבע. "ראיתי אז הופעה של להקת הבלט הלאומית של קובה, ונפעמתי. החלטתי להתחיל לרקוד בעצמי. בגיל תשע הלכתי להיבחן בבית הספר הלאומי לבלט, ולא קיבלו אותי. טענו שאין לי יכולות פיזיות מתאימות להפוך לרקדנית מקצועית. חברה של אמא שלי הכירה את אליסיה אלונסו, אחת הרקדניות המפורסמות בקובה, אז התחלתי ללמוד בבית הספר שלה. היא הייתה מורה מאוד קשוחה. למדתי אצלה בלט, פלמנקו, ריקוד אפרו־קובני וסגנונות נוספים, וגם יצרתי אצלה את הכוריאוגרפיה הראשונה שלי. היא צירפה אותי לקבוצת מחול מיוחדת שעזרה לי לפתח את היכולות שהיו חסרות לי, מה שאפשר לי להתקבל לקבוצת הבלט הלאומית שנה לאחר מכן".
אלפונסו רקדה בקבוצה במשך חמש שנים, אבל אז נערכו מבדקים כדי לקבוע מי תעלה ללהקה הבוגרת. היא שוב נכשלה, ונופתה מהקבוצה. "אבל אצלי אין דבר כזה 'לא'. החלטתי להמשיך לבד. רקדתי לבד, עבדתי בלהקה של אלונסו, יצרתי עוד כוריאוגרפיות ונפתחתי לעוד סגנונות ריקוד, שפתחו לי את הראש ואת הלב לבלט המודרני והניאו־קלאסי".
אלפונסו נרשמה ללימודי תיאטרון ואמנויות באוניברסיטת הוואנה. כשסיימה אותם החליטה להקים להקה משלה, בהיותה בת 23 בלבד. זה היה ב־1991, בימי התפרקותה של ברית המועצות, מה שהוביל למשכר כלכלי חמור בקובה. "באותה תקופה לא היה מקובל שאתה מקים להקה משלך, מאחר שכל הקבוצות שייכות למדינה", היא מסבירה. "כולם אמרו לי אז שאני משוגעת ושלא אצליח לשרוד, אבל זה לא עניין אותי. היו לנו 16 רקדניות ולא היה כלום חוץ מחלום, שהחלטתי להילחם עליו. התחלנו להעלות יצירות ועשינו הכול לבד, בשיתוף בני המשפחות שעזרו לנו לתפור את בגדי ההופעה ולהשיג את כל מה שנחוץ. הדרך שלנו לא הייתה קלה, אבל האסטרטגיה שלי בחיים היא שמה שלא הולך ישר, הולך עם קצת מעקפים מהצד".
הלהקה של אלפונסו פעלה באופן עצמאי וללא תמיכה כלשהי במשך תשע שנים, והחלה לצבור קהל מעריצים מקומי. "אחרי כל השנים שבהן הצלחנו לשרוד איכשהו, פנו אלינו ממשרד התרבות של המדינה והציעו לנו תמיכה כלכלית. מיד הסכמנו", מתאר חואן קרלוס. "מאז הם משלמים משכורות לחברי הלהקה בסכומים המקובלים בקובה (עשרים דולר בחודש - ד"מ), כשאת הכסף להפקות עצמן אנחנו מגייסים מתורמים ומספונסרים שונים. אנחנו מתמודדים לא מעט עם הקושי להעביר דולרים למדינה, בגלל האמברגו האמריקני.
"בשלב הראשון משרד התרבות העמיד לרשותנו חדר חזרות בתיאטרון הלאומי. באחת מהופעות הגאלה ברחבי המדינה נכח פידל קסטרו, ובסיום ההופעה הוא התעניין לדעת מי אנחנו ושאל מה אנחנו צריכים. אמרנו שנחוץ לנו מבנה, ואכן, בתוך זמן קצר קיבלנו את המבנה הזה באזור הוואנה הישנה".
לאורך השנים הפכה "ליזט אלפונסו דאנס קובה" להצלחה בינלאומית ולאחת הלהקות הבכירות בקובה, לצד הבלט הלאומי ומופע ה"בואנה ויסטה קלאב". בניגוד לרבים מתושבי המדינה, שלא יזכו בחייהם לבקר מחוץ לגבולות קובה, הלהקה נהנית ממעמד מיוחד ועד היום יצאה לארבעים סיבובי הופעות בעולם. במהלך המסעות הללו הופיע ההרכב למעלה מ־500 פעם, במאתיים ערים הנמצאות בעשרים מדינות, על פני חמש יבשות. בין השאר הגיעה הקבוצה לסין, קנדה, ניו־זילנד, מצרים, הולנד, ספרד, גרמניה ובחריין. הרקדניות של אלפונסו גם היו ללהקה הקובנית הראשונה שהופיעה בברודווי שבניו־יורק (ועוד כמעט 150 הופעות נוספות ברחבי ארצות הברית), וזכו לחשיפה של מיליארדי צפיות ביוטיוב כאשר ליוו את אנריקה איגלסיאס בווידאו קליפ למגה־להיט הלטיני שלו Bailando. ב־2014 הופיעה הלהקה בטקס פרסי הגראמי הלטיני, שם ביצע איגלסיאס את השיר.
"מבחינתי לטייל ברחבי העולם ולראות מקומות אחרים, זה אחד הדברים הכי חשובים שיכולים להיות. זו אוניברסיטה שמלמדת אותך הרבה על עצמך ועל העולם", מסביר קרלוס. "אני חושב שהנסיעות הללו עזרו לי ללמוד ולהעריך את מה שיש לנו פה, ולא רק להתלונן על מה שאין. נכון, יש גם דברים רעים שצריך לשנות, אבל לכל מקום יש בעיות וחסרונות משלו. יש אנשים שמחכים להזדמנות שתקרה, אנחנו מאמינים שאתה זה שצריך לעבוד קשה וליצור את ההזדמנויות. לשמור על התקווה וכל הזמן לדחוף קדימה".
"החברות שלי ואני בנות מזל", אומרת תמי גונזלס, אחת הרקדניות. "הריקוד בלהקה הציל רבות מאיתנו מהרחוב, ובזכותו אנחנו יכולות לראות מקומות שרבים אחרים בקובה לא מגיעים אליהם. עבור אמן, חשוב מאוד להכיר מדינות ותרבויות אחרות. אני לומדת הרבה מהמסעות האלה והם מעשירים אותי כאדם. אני גם גאה להציג ברחבי העולם חלק מהיופי התרבותי של קובה. בכל מקום שאליו אנחנו מגיעות, אנשים מבינים כמה עוצמה, תשוקה וכישרון יש אצלנו".
את רוב הכוריאוגרפיה לששת המופעים השונים שהעלתה הלהקה לאורך השנים, יצרה אלפונסו לבדה. המופע שיגיע לישראל, Fuerza Y Compaz ("עוצמה וקצב"), מוצג כבר מ־1999. הסגנון שלו מוגדר כפיוז'ן שמשלב בין בלט קלאסי, ריקודים קובניים פופולריים, קצב אפריקני ופלמנקו, עטופים כולם במוזיקה מקורית שמבוצעת בידי נגנים על הבמה. "הייחוד שלנו הוא שאנחנו משלבות בכל צעד כמה סגנונות. אפשר לראות במקביל זרועות מונפות בתנוחת בלט קלאסית, ומותניים זזות במקצב אפרו־קובני", מסבירה אלפונסו. "יש לנו מסר בכל ריקוד, ובהופעה שתגיע לישראל הדגש הוא על הכוח והעוצמה הנשית. במקומות רבים בעולם נשים נדחקות לשורה השנייה. אני לא חושבת שיש לזה הצדקה, ובטוחה שמגיע לנו מקום גם בשורה הראשונה".
מערכת יחסים בין משטר קפדני לבין גוף תרבות עם יוצרת עצמאית וחזקה נשמעת כמו בסיס לחיכוכים, אבל ברגע שאני מעלה את הנושא, קרלוס ממהר להרגיע. "אף אחד לא בא לבדוק את ההופעות שלנו, יש לנו חופש אמנותי מוחלט", הוא טוען. "אולי זה בגלל העובדה שהיינו עצמאיים לפני כן. תיאטרון ומופעי אמנות הם המקום היחיד שבו אתה יכול לומר אמת לאמיתה, ועדיין כל אחד יכול להבין את מה שהוא רוצה. אף פעם לא תדע מה באמת הייתה כוונת היוצר".
בנוסף ללהקה המקצועית מנהלת אלפונסו גם בית ספר ענק לריקוד. סיור במבנה הממשלתי בן ארבע הקומות שקיבלה מביא אותנו לחדרי חזרות, מתפרה וחדרי לימוד שונים. "הקמנו את בית הספר שנה אחרי שייסדנו את הלהקה, ואז היו לנו פחות מעשרים תלמידות", נזכרת אלפונסו. "היום יש לנו 1,300 תלמידים ותלמידות בגילאים שבין 6 ל־61, והשיעורים מתקיימים בכל יום משעות הצהריים ואילך. בתחילת כל שנה אנחנו עורכים אודישנים, והביקוש הוא אדיר. אחד הדברים הכי קשים מבחינתי הוא להחליט מי יתקבל ומי לא, כי אני יודעת שעבור רבים, הלמידה כאן היא מעין אופציה לחיים אחרים וטובים יותר. כואב לי הלב לנפות מועמדים, בעיקר כאלה שמגיעים משכונות עוני ומצוקה. לכן אני גם נותנת אפשרות למבחן שני למי שנכשל, הזדמנות שאני עצמי לא קיבלתי כשהייתי ילדה קטנה. יש כאן לא מעט תלמידים שניצלו את האפשרות הזו והגיעו עד ללהקה הבוגרת".
הביקור בבניין הוא בהחלט חוויה מרגשת. מצד אחד ילדים בגילאים שונים שכבר רוקדים, משקיעים ונותנים את הנשמה בחדרי החזרות המיוזעים; מצד שני רבים אחרים שעומדים עם בני משפחותיהם בחוץ, בתוך שכונה מוזנחת, ומחכים לשיעור הבא. "יש לנו בעיות כמו לכל מקום אחר. במקרה שלנו, אנחנו מנסים לשפר את המצב באמצעות ריקוד", אומרת אלפונסו. "גם עבור מי שלא ימשיך כרקדן, הלימודים פה תורמים לחיים. יש לנו הרבה מאוד בוגרים שלומדים היום באוניברסיטה, ואחרים שמחזיקים בעבודות טובות. אנחנו מאוד ממוקדים ופועלים מתוך הרבה תשוקה, מנסים להתקדם כל הזמן ולפתוח עוד ועוד דלתות. אנחנו לא יכולים ללכת, אנחנו רוקדים".
הצלחת הלהקה הפכה את אלפונסו לדמות מוכרת מאוד בקובה. היא מתארחת באופן קבוע בתוכניות טלוויזיה שונות, ולאחרונה הסתיימו צילומי העונה הראשונה לגרסה הקובנית של הריאליטי "נולד לרקוד", שבה השתתפה כשופטת. עד כה זכתה בפרס הלאומי הקובני לתרבות, בפרס דורה הקנדי ובפרס האגודה הקובנית לאמנות בניו־יורק, והייתה לכוריאוגרפית הראשונה שזכתה בפרס מטעם איגוד האמנים והסופרים בקובה. פעילותה עם הילדים הפכו אותה לשגרירת ארגון יוניצ"ף, שאיתו היא משתפת פעולה בפרויקטים שונים. אך הדובדבן שבקצפת הוא פרס "הזרקור הלאומי" שהוענק לה בשנת 2016 מטעם ועדת נשיא ארצות הברית לאמנויות ומדעי הרוח, בראשותה של מישל אובמה. "בשלב הראשון חברי הוועדה הגיעו לסטודיו שלנו לראות חזרה. כששמעתי על הזכייה הייתי מאוד מופתעת. אני עושה את הדברים מתוך רצון לעשות אותם, לא כדי לזכות בפרסים. אני חיה את הפרויקט שלי מדי יום ומדי שעה, ורוצה להמשיך ולעשות עוד הרבה".
טקס הענקת הפרס התקיים בבית הלבן. "זה היה מדהים ומרגש. קיבלו אותנו שם בלב רחב ופתוח, ומאוד התרשמתי מהמפגש עם מישל אובמה. היא אישה נפלאה ואני מאמינה שנמשיך לשתף איתה פעולה בעתיד. שמחתי לגלות שבארצות הברית מפעילים תוכנית דומה לשלנו, ושיש הרבה דברים טובים שקורים. אמנות, מוזיקה, ריקוד ושירה הם תחומים שמאחדים בין כל הדתות וכל האנשים בכל מקום בעולם. זו הדרך הנכונה לחבר בין כולם".
אקו"ם