ראשי » תרבות » מוזיקה

Freedom: לא ככה צריך לזכור את ג'ורג' מייקל

הסרט הדוקומנטרי המדובר על חייו של אחד המוזיקאים המצליחים בכל הזמנים, מציג אותו כקדוש מעונה ומתעלם מרגעים פחות נעימים בחייו. לג'ורג' מייקל מגיעות כל המחמאות על פועלו והמורשת האדירה שלו, אבל חוסר האובייקטיביות של הסרט באה בעוכריו

הסרט הדוקומנטרי, שמסכם את הקריירה אדירת הממדים ורבת החתחתים של ג'ורג' מייקל, הוא ירייה אירונית ברגל של מי שמת זמן קצר לפני סיום העבודה עליו. לו היה הסרט מופק לאחר מותו, וללא מעורבותו של הזמר, הסרט היה מתקבל באופן שונה לחלוטין.
 
מן הסרט עולה תחושה חריפה של ויתור, וזו אולי התחושה הכי אנושית ואמיתית שהסרט מעביר. אמנם כלל לא היה בטוח בעת הכנת הדוקו שג'ורג' מייקל שר את המילה האחרונה בקריירה שלו, אבל מובן לחלוטין מצפייה בו שהזמר נכנע זה מכבר לתכתיבי התקופה. גם אם יכול היה להמשיך למלא אצטדיונים בזכות עשרות להיטיו עוד הרבה שנים, מייקל של העשור השני של המילניום ויתר מזמן על מצעדי המכירות והפלייליסטים. כפי שהוא מציג זאת בעצמו בריאיון בו נשאל כיצד היה רוצה שיזכרו אותו, רגע שיכול היה להתקבל בדרך אחרת לגמרי אלמלא הסרט כשלעצמו היה מובא כצוואה - מייקל שייך לדור הנפילים של המאה הקודמת, אמני פופ בסדר גודל מונומנטלי כמייקל ג'קסון, מדונה ופרינס. ככזה, הוא לא בא להתחרות עם קייטי פרי וריהאנה, מוצרי צריכה בני חלוף. את המורשת שלו הוא בנה בכוחות עצמו עם שתי ידיים מוכשרות ולב זהב.

אם בגלל התחלת הקריירה כחצי הצמד "!Wham", ואם בגלל נטייה ללחנים צ'יזיים יחסית, ג'ורג' מייקל, גם אם הוא אכן ניצב בגאון מכל בחינה שהיא לצד מייקל ג'קסון ופרינס באותה רשימה אקסקלוסיבית של כוכבי פופ, אמנם מכר למעלה ממאה מיליון עותקים מאלבומיו, אבל לא קיבל את ההערכה העצומה שאלה קיבלו עוד בחייהם, לא באמת, לפחות לא מחוץ לבריטניה. אולי זה מה שהביא אותו להפיק בעצמו את הסרט "Freedom", מסמך נוטף האדרה עצמית, שגם אם כל מילה שנאמרת בו נכונה לחלוטין, כשזה מובא בגוף ראשון, זה מתקבל טיפה אחרת.

ומי לא לקח חלק בסרט כדי להלל ולשבח ולהוזיל דמעה ולהתפלסף על האגדה שהיא ג'ורג' מייקל: מרי ג'יי בלייג' שביצעה עמו את החידוש היפהפה ל"As" של סטיבי וונדר שחיפשה בכוח מחמאות ליוצר המוכשר כאילו כיוונו אקדח לרקתה; וונדר בעצמו שאחראי לרגע המצחיק של הסרט כשהגיב ל"שערורייה" בדבר זכייתו של מייקל בפרסי R&B שנהוג היה לחלק עד אז לזמרים שחורים בלבד – "מה, ג'ורג' מייקל לבן?! אתה רציני? תכף תגיד לי שהוא גם לא עיוור!"; מנהלי חברת התקליטים SONY שניהלו מולו מאבק עיקש במשך שנים וניצחו – וכעת באו להכות על חטא; ריקי ג'רווייס שבא להחמיא על כישורי המשחק האדירים של הזמר; כל חמש הסופרמודלס שלקחו חלק בקליפ 90' Freedom, שלא הוסיפו לסרט דבר פרט לעבודה ששוב הן לוקחות חלק כולן באותו הסרט; ז'אן פול גוטייה שהתייצב כדי ללהג על הסימבוליקה של מעיל העור שנשרף בקליפ, כאילו שהיה צריך מעצב אופנה כדי להסביר את זה; קייט מוס הגיעה לפתוח את היצירה במבט סתום, כאילו היא לא בטוחה בעצמה למה הביאו אותה לשם; אפילו ליאם גלאגר, מר ציניות וזלזול בכל מה שלא הוא בעצמו יצר, הגיע כדי להכריז שמייקל היה "אלביס של זמננו". אם כל אלה היו מהללים ומשבחים אותו אחרי מותו ולא מצטלמים לסרט שהוא בעצמו יצר, כל המחמאות הללו היו מתקבלות לגמרי אחרת, כי בבסיסן, אחרי הכל, רובן מוצדקות. אולי חוץ מהטענה שחדירתו של מייקל הלבן לשוק ה-R&B השחור כמוה כפיצוח מבנה האטום.
 

החלק הצורם ביותר בסרט, שנגזר באופן ישיר מהעובדה שמדובר בביוגרפיה שהאמן יצר בעצמו, כלומר - כפי שהיה רוצה שיזכרו אותו, הוא שערוריית היציאה מהארון של הזמר. בסרט, היציאה מהארון מוצגת באור יקרות, כמשהו מתוכנן כמעט, שמייקל רמז עליו עם יציאת האלבום "Older", חודשים לפני פיצוץ הפרשה. אבל הסיבה שבאמת גרמה לו לצאת מהארון, המעצר בגין קיום יחסי מין במקום ציבורי, העונש שהוטל עליו וכיו"ב, נדחקו ובקושי הוזכרו ברמיזה. יתרה מזאת שאר דברים שתפסו בזמנם כותרות אבל מעמידים את מייקל באור טיפה פחות זוהר, כמו נהיגה תחת השפעת סמים, ההתמוטטות בעקבות סיבוכים של דלקת ריאות והאילוץ לבטל סיבוב הופעות וכמובן התקופה האחרונה בחייו של מייקל, שעל פי מקורבים לו רוויה הייתה בנהנתנות בלתי נשלטת של סקס וסמים.

לא קשה היה להפוך את הסרט הזה למסמך אובייקטיבי, שמציג את מייקל כמוזיקאי מוכשר מאד וזמר נדיר, שהתמודד עם גל הצלחה אדיר כבר מהיותו בן 18, שמנהלי חברות חמדנים ניסו לעצב את הקריירה שלו מבלי להתחשב ברצונותיו האמנותיים, שהסתיר את זהותו המינית תקופה רבה עד שהגורל זימן לו התמודדות פתאומית עם הנושא, וכמובן – שאיבד את אהובו היחיד שנתיים בלבד אחרי שהכירו למחלה חשוכת מרפא. אך התעלמות משאר אלמנטים שאי אפשר להפרידם מחייו ומהקריירה שלו, מציגה את מייקל כקדוש מעונה מיום הולדתו ועד יום מותו, מה שקשה מאד לקבל ברצינות.
 

סרט שכזה היה מופק בכל מקרה לאחר מותו, עם התייחסות אובייקטיבית גם לשנים האחרונות בחייו, לרפש שנלווה ליציאתו מהארון וכיוצא בזה עניינים שמעמידים אותו אמנם באור פחות נוצץ, אך אנושי. לו היה מופק הסרט הזה לאחר מותו, או לכל הפחות – על ידי מישהו שהוא לא ג'ורג' מייקל עצמו, כל אותם קומפלימנטים היו מתקבלים לגמרי אחרת.

ג'ורג' מייקל היה נפיל שאין לו אח ורע, מכל בחינה. הוא היה גאון מוזיקלי, אדם אמיץ, פרפורמר נדיר, מוכשר כשד, הרפתקן ונושא דגל עבור קהילה שלמה. לא צריך להציגו כחיה פצועה שזקוקה לחום ותשומת לב ובטח שלא ראיונות מתרפקים ולא אמינים עם ג'יימס קורדן ואלטון ג'ון כדי להוכיח את זה. כדי להוסיף חטא על פשע, סרט התדמית הזה מסתיים בדואט של מייקל עם כריס מרטין. ועל זה באמת שאין מחילה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg