חיים טובות: A-WA מגשימות חלומות בכל העולם
עם שילוב יוצא דופן בין שירה תימנית לגרוב אלקטרוני, הפכו האחיות חיים, להקת A-WA בשבילכם, לסיפור הצלחה בינלאומי. עכשיו, אחרי שכבשו גם את ניו יורק, הן מספרות על הילדות בערבה, על החיבור למסורת המשפחתית ועל החלומות שמתגשמים בקצב מסחרר
הכניסה ל־Night Bazaar, מתחם הופעות בברוקלין שנראה כאילו שנות השמונים קפאו בו לנצח, הייתה עמוסה לעייפה ברוכשי כרטיסים שהצטופפו במעלה המדרגות הצרות. הסיבה להתקהלות הייתה שובה לעיר של A-WA, להקה ישראלית ששרה בסגנון אלקטרו־פופ תימני, והפכה בשנתיים האחרונות להצלחה בינלאומית במועדונים ופסטיבלים נחשבים באירופה ובארצות־הברית. כשהן עולות על הבמה האולם כבר מלא לחלוטין. הקהל, שמורכב מישראלים שגרים בניו־יורק וממיקס של יהודים ומוסלמים אמריקנים, חלקם ממוצא תימני, מקבל אותן בתשואות רמות ומתחיל לדקלם יחד איתן את השירים.
"בהתחלה הכול נראה לנו סוריאליסטי, החיים שלנו השתנו לחלוטין והיה לנו קשה לקלוט איפה אנחנו בכלל", נזכרת תגל חיים, הצעירה מבין שלוש האחיות שהקימו יחד את ההרכב. נפגשנו מוקדם יותר באותו הערב מאחורי הקלעים, לאחר שסיימו את שלב הבאלאנס. "עם הזמן הדברים הפכו לקלים יותר והיום הם ממש זורמים לנו. בשנה שעברה הופענו 85 פעם ברחבי העולם, בנוסף להופעות בישראל".
"זה מדהים להגיע למקומות כל כך שונים ומרוחקים ולפגוש אנשים שקנו את האלבום ומכירים את המוזיקה", מוסיפה תאיר חיים, האחות הבכורה, "זה לא נתפס מצד אחד, אבל מצד שני ההצלחה לא עלתה לנו לראש, אנחנו תמיד עם הרגליים על הקרקע, זה הפך כבר לאורח חיים, לחוות כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. העבודה עצמה מאוד קשה, אנחנו נוסעות לכל מקום עם ארבעה נגנים, ולמזלנו אנחנו לא מפסיקים לצחוק. יש הרבה בדיחות פנימיות ודינמיקה שמאוד מקלילה ומקלה על ההתמודדות עם הקור, העייפות והרגעים הלא פשוטים".
"אנחנו קוראות לעצמנו 'חיות טורים' ושנייה אחרי שעולים לוואן, כולם נרדמים", צוחקת לירון חיים, האחות האמצעית במשולש המשפחתי, "הגענו מאוד בוגרות ומוכנות נפשית לסיטואציה הזו, הספקנו לעבוד לאורך השנים בעבודות צדדיות, מגעילות יותר או פחות, ולמדנו להעריך את הטוב. יש לנו רגעים זוהרים וכאלה שלא ואין לנו בעיה להיות עייפות ולעבוד קשה. זו התשוקה הגדולה שלנו, יותר מכל דבר אחר".
סיפורה של להקת A-WA, שנקראה בתחילה בפשטות "האחיות חיים", החל לפני שנים ביישוב שחרוּת שבערבה, שהוקם ב־1985 וחיות בו כיום 35 משפחות בלבד. "ההורים הגיעו מרחובות לנחשולים, שם הכשירו זוגות צעירים לחיים בערבה ולהקמת קיבוץ", מספרת לירון, "הם היו בין המקימים של קיבוץ נווה־חריף, ואחרי שלוש שנים החליטו לעבור לשחרות, יישוב שנמצא על הר, בלי כבישים ובלי ההגבלות והחוקים המוזרים שיש בקיבוץ. היישוב שלנו משקיף על כל הקיבוצים בסביבה, ובגלל שזה כל כך גבוה, זה הרגיש כמו במה מעל הכול. אין שם גדרות ויש תחושה שאין גבולות ואפשר לחלום בגדול. תמיד סִקרן אותנו מה קורה בחוץ".
"היינו ילדות מאוד מוזיקליות וכשהיינו קטנות כל הזמן שרנו והופענו. קראנו מחזות של שייקספיר, התעסקנו בכל אמנות שהיא, והיינו יוצאות החוצה להרים ומפנטזות שיום אחד נופיע בעולם כולו", נזכרת תאיר, "גדלנו בבית שכל הזמן התנגנה בו מוזיקה, בעיקר יוונית. וכשלא - אז אנחנו שרנו. בקיבוצים הסמוכים אלינו, קטורה ולוטן, גרים הרבה אנגלוסקסים, ושם נחשפנו לג'אז, למחזות זמר, לשירת מוטאון ולהרמוניות צפופות, שאנחנו שרות היום, למרות שבשירה הקלאסית התימנית זה לא קיים. כל הזמן רצינו במה וחיפשנו דרכים להופיע, למדנו לתופף על כלי הקשה, לנגן על קלידים וכל הזמן עשינו הצגות לכל מי שרק היה אפשר".
גם תגל נהנית להיזכר בחוויות הילדות המשפחתיות: "היה כבר ברור לכולם שברגע שמגיעים אורחים, אנחנו נהיה החלק האמנותי. זו הייתה תקופה בלי אייפונים, בלי ריאליטי ועם סרט ערבי ביום שישי אחר הצהריים, בערוץ היחיד שקלטנו בטלוויזיה. ביישוב היה מועדון נוער ריק עם כמה משחקי קופסה, והכלום הזה הוביל אותנו להיות כל הזמן בפעולה, להמציא משחקים ולהפעיל את הדמיון. סיבוב ההופעות הראשון שעשינו היה לשיכון המשפחות בבסיס עובדה, שנמצא עשר דקות מהבית. בכל קיץ היינו מגיעות לשם בכל יום לשתי הופעות בגני ילדים".
לתאיר (33), לירון (31) ותגל (27), שתי אחיות ואח נוספים. "זה טוב שיש הרבה כוח אדם במשפחה", צוחקת תגל, "בהופעות בארץ, האחיות שלנו מוכרות את המזכרות, והמשפחה הגרעינית שלנו הם האנשים הכי חמודים ותומכים שיש".
ששת האחים גדלו בבית מוזיקלי. אביהם, שהוריו עלו מתימן ב־1949, ניגן על גיטרה ובוזוקי לצד עבודתו כאדריכל.האם, שהוריה הגיעו ממרוקו ואוקראינה, עסקה בעבר בחינוך, גידלה עיזים וייצרה גבינות, והיום היא מטפלת הוליסטית ומנחה מעגלי נשים. במקביל השניים גם מתפְעלים עסק קטן לאירוח כפרי.
"יש לנו אמא קצת היפית כזאת, שגידלה אותנו בגישה שהחיים הם קטלוג, ואנחנו רק צריכות לבחור מה אנחנו רוצות לעשות", נזכרת תאיר. "כשהיינו קטנות התחברנו מאוד למוזיקה התימנית, שאליה נחשפנו בעיקר אצל סבא וסבתא, אצל השכנים שלהם בגדרה ובחתונות ואירועים. ניסינו לגלות מידע על השירים וגילינו שזה לא כל כך פשוט. סבתא מכירה הרבה שירים וסיפרה לנו קצת על המסע שבו עלתה לארץ, על המבחן שעשו לה בעברית כדי להוכיח שהיא לא מוסלמית, אבל הדור השני רצה להיות פחות מחובר לעבר שלו. אנחנו דור סקרן שמחפש לחזור הביתה ורוצה להתחבר למשהו עמוק יותר".
"ניסינו להבין את השפה, רצינו לדעת מה בדיוק אומרים והתחלנו לקרוא ולחקור את העניין", מוסיפה תגל, "היינו מחקות את המבטא של סבתא ואהבנו לשמוע את סבא מתפלל, כי זה נשמע כמו שירה. בנוסף, העמקנו גם בשורשים של אמא, וגם שם היה קשה להגיע למידע מהמשפחה, מה שהולך ומשתפר עם השנים".
בשלב מסוים עזבו האחיות את היישוב בערבה ועברו למרכז. תאיר הייתה הראשונה, לאחר שהתקבלה בגיל 18 לשרת כסולנית בלהקת חיל האוויר. "כשהגעתי בפעם הראשונה לתל־אביב הייתי בשוק", היא מודה, "אבל לאט־לאט התרגלתי. פגשתי הרבה אנשים, השתתפתי בהפקות, הכרתי את הביזנס מבפנים ולמדתי לתואר ברימון ובמכללת לוינסקי, במדרשה למוזיקה. שרתי לאורך השנים בהרבה סגנונות, אבל תמיד כששרתי בתימנית, ראיתי איך העיניים של האנשים סביבי נפתחות בתדהמה. הרגשתי שיש כאן משהו מיוחד, ושזו הדרך שבה אני רוצה להתבטא, רק לקחת את זה למקום שהוא יותר שלי".
אחרי תאיר, הצטרפה למגורים במרכז גם לירון, שהגיעה כדי ללמוד אדריכלות פנים. "בשלב מסוים מצאנו את עצמנו שוב בשחרות, אחרי שתגל סיימה צבא ואנחנו סיימנו תואר במרכז", מספרת לירון, 'פתאום קלטנו שבכל רגע נתון אנחנו שרות, מנגנות ומקליטות, בדיוק מה שעשינו כשהיינו קטנות".
"העלינו ליוטיוב סרטונים, והרגשנו שיש לנו צורך ליצור יחד אלבום, להוציא אותו החוצה ולהפוך באופן רשמי להרכב, שלמעשה פעל מאז שהיינו קטנות, רק בלי שידענו מזה", צוחקת תאיר, "להגשמת המטרה הזו, עברנו יחד למרכז וגרנו ארבע שנים יחד ברמת־גן. החלטנו שבכל שבוע נקליט סקיצה אחת לפחות, כדי שהדברים יתחילו לזוז ומשהו יתגבש. אח שלנו אביתר, שהוא איש סאונד, הביא ציוד לדירה והתחלנו להקליט יחד בסלון".
כדי למצוא שירים לאלבום, החלו השלוש בשלב נוסף של חיפושים ותחקיר בעולם המוזיקה התימנית העתיקה. "המטרה הראשונית הייתה ליצור אלבום שכולל בחלקו שירים מקוריים וחלקו שירים תימניים מסורתיים", נזכרת תאיר, "השיר הראשון שמצאנו היה 'חביב גלבי' בביצוע ציון גולן, שהכרנו מילדות. כשחפרנו בתקליטים, מצאנו ביצוע נוסף לשיר, הפעם של שלמה מוגה, נגן עוד וזמר מדהים שעלה לארץ בשנות החמישים.כשתרגמו לנו את המילים, גילינו שזו בכלל שירת נשים, שהוקלטה כאן בארץ בידי גברים ושזה יכול מאוד להתאים לנו".
חלק מהחיפוש כלל גם מפגש עם אנשים שונים, אחד מהם הוא איתמר פנחס, ששם לו למטרה להנציח את השירה התימנית העתיקה, ומעלה לרשת הקלטות ישנות בצירוף הטקסט המקורי. "נפגשנו איתו, שרנו לו והוא פרגן לנו מאוד", נזכרת תגל, "חלק גדול מהשירים שמצאנו מנוגנים רק על עוּד, אז לכל אחד מהם שבחרנו, היינו צריכות למצוא את ההרמוניה. בנוסף, השירים במקור ארוכים מאוד, אז העמקנו במילים ובחרנו מה חשוב ואיפה ניתן לקצר".
הסקיצות שהעלו השלוש לרשת זכו לתגובות חיוביות, והובילו לפניות ממפיקים מוזיקליים שביקשו לשתף איתן פעולה. "החלטנו למצוא מפיק שנתחבר אליו, ופנינו לתומר יוסף מהבלקן ביט בוקס, שאהב את הכיוון שלנו", מספרת תאיר, "הגענו אליו מוכנות וממוקדות עם החזון שלנו לגבי הפרויקט והמטרה לצאת מגבולות הארץ, להופיע בפסטיבלים ולטייל בעולם. הרגשנו שיש כאן משהו שיוכל לדבר להמון אנשים, והעובדה שחברנו להרכב שמאוד אהבנו ושעשה כבר את מה שאנחנו שואפות אליו, עזר לנו מאוד".
"במשך השנה שעבדנו שלחנו לתומר את הסקיצות, בזמן שהוא היה במסע הופעות עם בלקן ברחבי העולם, שהם היום כמו אחים גדולים שלנו", מוסיפה תגל, "יחד הבנו שאת האלבום הראשון נייחד כולו למוזיקה תימנית, מה שגרם לנו לשנות פאזה. בתקופה הזו עיצבנו את הסאונד שלנו ונכנסנו להקליט את האלבום".
באפריל 2015 יצא לאוויר העולם הסינגל הראשון "חביב גלבי", בסגנון אלקטרו פופ־תימני. השלוש שרות שם בהרמוניה כובשת ובהגייה תימנית מדויקת, שנשמעת כאילו השרות הן נשים המבוגרות בהרבה מגילן האמיתי. "ההגייה התימנית זה משהו שלמדנו כשהיינו קטנות ואנחנו ממשיכות לשכלל כל הזמן", מסבירה לירון, "בשלב מסוים, תומר לקח את ההקלטות של האלבום לשבט המשפחתי שלו, של נשים תימניות מבוגרות בכפר־סבא, והן היו בטוחות שמי ששר אלו נשים מצנעא".
הסינגל התקבל בהתלהבות גדולה ברדיו הישראלי, והקליפ שהופק לכבודו וצולם בשחרות, הפך לוויראלי ומתקרב כבר לתשעה מיליון צפיות. הבנות החלו להופיע, תחילה כאורחות במופעים של הבלקן ומהר מאוד במופע לבד. "הפעם הראשונה שהופענו בחו"ל הייתה במסגרת הפסטיבל למוזיקה יהודית בקרקוב", נזכרת תגל, "הגיעו לשם אלפי אנשים, ואני זוכרת שמאוד חששנו לפני ההופעה, כי לא ידענו איך המוזיקה שלנו תתקבל ואם יאהבו אותנו. בסוף זה הפך לערב מדהים, ולחוויה שלא נשכח בחיים".
"משם התחילו כל מיני דברים משוגעים. הופענו בטלוויזיה הצרפתית, הזמינו אותנו להופעה בריוניון איילנד, שזה אי קטן ליד מדגסקר, והתחלנו לטייל בעולם", נזכרת לירון, "אנחנו זוכות לפגוש אנשים שלא היינו פוגשות בדרך אחרת, כמו סטודנטים תימנים שגרים בצרפת ובאו להופעה שם. למוזיקה היום יש כנפיים, ועם הרשת החברתית היא עפה לכל מקום. מספרים לנו שמשמיעים אותנו במוניות במצרים ודובאי, ואנחנו מקבלות הודעות מדהימות מאנשים במקומות שאנחנו לא יכולות להופיע בהם, כמו תימן ולבנון. זה מרגש מאוד להגשים את החלום שלנו, להבין כמה כוח יש לנו וכמה כוח יש למוזיקה להגיע לאנשים".
"נשים מחמיאות לנו על העובדה שזו העצמה נשית לראות אותנו שרות בפרונט, שזה דבר שכמעט לא קיים", מוסיפה תאיר, "אנחנו מגיעות לפסטיבלים ורואות בליין־אפ שאנחנו היחידות מישראל, ושרוב הלהקות והזמרים הם גברים. בפסטיבלים באירופה יודעים לתת לך תחושה שמחכים לך. איך שאנחנו נוחתות, אנחנו רואות פוסטרים שלנו תלויים בעיר, לוקחים אותנו למפגשי מעריצים, ופתאום אנחנו מוצאות את עצמנו יושבות סביב שולחן, ועשרות באים אלינו עם האלבומים שנחתום להם כאילו שאנחנו ג'סטין ביבר".
בלקן ביט בוקס מארחים את A-WA:
ההצלחה הגדולה הובילה את השלוש גם לקפוץ ראש לתוך עולם המוזיקה מהכיוון העסקי שלו, שידוע כקשוח במיוחד. "בוא נגיד שאם היינו יודעות אז את מה שאנחנו יודעות היום, הדברים היו נראים אחרת", קובעת תאיר, "אבל כנראה אין קיצורי דרך בעניינים האלה. ידענו מראש שאנחנו רוצות להיות הכי עצמאיות שיש, ולחבור ספציפית לאנשים שאנחנו מתחברות אליהם והם מדויקים לנו, ועד היום זה הקו שמנחה אותנו".
"בשלב מסוים קיבלנו הרבה פניות מלייבלים בעולם, והיינו צריכות להחליט מה הכיוון ומה מתאים לנו", מספרת תגל, "נפגשנו עם לא מעט אנשים, ידענו לנתק את עצמנו מההמלצות של הצוות מסביב, וללכת עם תחושות הבטן שלנו. החומר האנושי היה חשוב לנו יותר מהצעה כזו או אחרת. רצינו להרגיש שנעבוד עם אנשים, שייקחו את הבייבי האמנותי הזה וישמרו עליו. במציאות היום בעולם המוזיקה, אנחנו מחויבות להתפתח מבחינת ההבנה העסקית והאמנותית, ולהיות מעורבות בכל מה שקורה".
פרט לכתיבת החומרים וההופעות, לכל אחת מהשלוש יש תפקיד בלהקה. "תגל היא המעצבת הגרפית והמאיירת שלנו, ומי שיצרה את עטיפת האלבום ואת הפוסטרים והחולצות שאנחנו מוכרות בטור", מסבירה תאיר, "לירון היא הגזברית, היא טובה בארגון מידע והעברת חומרים לרואה החשבון שלנו. אני מתעסקת עם כל מה שנוגע לרשתות החברתיות וממש נהנית מזה".
בשנה שעברה יצא אלבום הבכורה של השלוש באירופה ובארצות־הברית, מה שהוביל לסיבוב הופעות אינטנסיבי שמצריך מהן להיות יחד מסביב לשעון - סיטואציה נפיצה מאוד, בטח כשמדובר במשפחה קרובה.
"אנחנו באות ממקום קטן, גדלנו יחד ואנחנו החברות הכי טובות אחת של השנייה", מבהירה תאיר כשאני מעלה את הנושא, "יש פה אהבה גדולה ודאגה, ובשנים שהיינו בנפרד התגעגענו לדבק הזה. ברור לנו שזה בסדר שאנחנו לא תמיד מסכימות על הכול. אנחנו משכללות את הדינמיקה שלנו כל הזמן - בכתיבת שירים, כאחיות ושותפות לעסקים. אם משהו לא עובד, אנחנו פותחות את זה לדיון והוויכוחים היחידים שיש לנו הם רק על איך לשפר ולשכלל את הדברים. כל אחת מביאה את האופי שלה להרכב ורואים את זה גם על הבמה. בתור האחות הגדולה אני מרגישה שאני מגוננת על האחרות".
"תאיר היא האחות הפולנייה שלנו", צוחקת לירון, "באחד הראיונות שאלו אותנו אם גם אנחנו, כמו בספייס גירלז, בנינו אופי מסוים לכל אחת. זה הצחיק אותנו, כי אנחנו פשוט באות הכי טבעיות שיש". גם בכל הנוגע לזוגיות, למרות העומס והמסעות, יש לאחיות עמדה ברורה. "אני חושבת שאסור לוותר על חיי משפחה בשום אופן ואנחנו בעד לטפח את הבית ואת הזוגיות", קובעת תאיר, "אני התחתנתי לפני כמה חודשים עם בחור ישראלי־אמריקני, בני הזוג שלנו מצטרפים אלינו מדי פעם ואם הזוגיות טובה ותומכת, אז זה רק מפרה את הכול עוד יותר".
המסעות הרבים בעולם הפכו את הבנות גם לסוג של שגרירות של ישראל, בתקופה שבה מושמעת ביקורת רבה כלפיה. "אי אפשר לברוח מהעובדה שאנחנו מייצגות את המדינה", קובעת תאיר, "אנחנו נשאלות הרבה לגביה, ומתברר שהידע הוא לא כזה נרחב. באחד המקומות למשל, שאלו אותנו אם לנשים אצלנו מותר ללבוש מה שהן רוצות. מה שרואים במדיה ברחבי העולם, זה לא מה שמרגישים בחיי היומיום בארץ וחשוב לנו לומר מילה טובה על המדינה שלנו, גם אם הדברים לא תמיד מושלמים".
"הזהירו אותנו ממקרה שמישהו בקהל לא יאהב את העובדה שאנחנו מישראל, אבל תודה לאל עד היום זה לא קרה", מוסיפה לירון, "ביטלו אותנו פעם אחת בפסטיבל, ונאמר לנו שהשנה לא יופיעו בו להקות מישראל. לקחנו את זה ברוח טובה כי מבחינתנו ההפסד הוא כולו שלהם. אותי זה מאכזב שעדיין יש אנשים כאלה, כי אנחנו באות עם מוזיקה, עם אהבה, פתיחות וערכים שמעודדים משהו רחב וטוב, ומשתדלות לא לדבר על פוליטיקה".
"אנחנו מביאות את הישראליות שלנו בצורה נעימה ואמיתית", משלימה תגל, "באחד המקרים שאלו אותנו מה שונה בישראל. אמרנו שיש לנו את האוכל הכי טעים בעולם, שתל־אביב היא עיר מאוד ליברלית ומלאה באמנות, ושאנחנו הישראלים מדברים הרבה עם הידיים".
במהלך ההופעה בברוקלין, שרובה קצבית ומקפיצה, ביצעו הבנות שיר חדש מהאלבום הבא שלהן. "האלבום הבא יהיה מקורי לחלוטין, עם טקסטים ולחנים שלנו, וזה הדבר שהכי מדליק אותנו כרגע", משתפת תאיר, "במהלך המסעות שלנו בשנה שעברה, כשכמעט לא ראינו את הבית, הקלטנו כל הזמן רעיונות שעלו לנו לראש, מלודיות ורעשים שאהבנו. בחודשים האחרונים התחלנו לכתוב את השירים ולגבש הכול. זה עומד להיות אלבום קונספט, ובקרוב נבחר גם מי יפיק אותו מוזיקלית. תומר עסוק מאוד בפרויקטים שלו, והמטרה כרגע היא לרענן הכול וללכת למשהו חדש. בכל מקרה, אני בטוחה שבדרך זו או אחרת הוא יהיה חלק".
מעבר לשירים החדשים, ממשיכה הלהקה גם להתפתח בכיוונים אחרים. "יש לנו רעיון לפיתוח של קו לעיצוב אופנה, אנחנו עובדות על חנות אונליין של מזכרות מקוריות ועל אתר חדש", מספרת לירון, "הכול הולך לעלות בכמה רמות למעלה, ונשתף פעולה עם מוזיקאים, צלמים ומעצבים ישראלים. חשוב לנו לא למכור קרח לאסקימוסים, אלא להתלבש עם בגדים של מעצבים מקומיים ושהמפיק והסאונד יהיו ישראלים. יש היום סצנה מאוד מעניינת אצלנו, הרבה מוזיקה טובה שיוצאת החוצה וגם יותר ויותר התעניינות בינלאומית. יש משהו במוזיקאים אצלנו, בסגנון ובדרך שהם מנגנים, שמעיפים אותנו יותר מאשר מבכל מקום אחר, ותמיד נרצה שמרכז היצירה שלנו יישאר בישראל".
אקו"ם