מהגנקי לכנסת? החיידק הפוליטי של עינת שרוף
בריאיון לרגל עליית הסדרה "ויקי ואני" בערוץ עשר שבה היא מככבת, מספרת מלכת הזמר העברי על הביקורת שספגה כשהחלה להוסיף לערבי השירה בציבור גם שירים ים–תיכוניים, על הקשיים שעברה בדרך לקדמת הבמה, ועל השאיפה להשפיע גם בזירה הפוליטית
חמש דקות לפני הפגישה המיועדת איתה, עינת שרוף שולחת הודעת ווטסאפ ומבקשת לשנות את מיקום המפגש מהצפון הישן של תל־אביב לבית החולים איכילוב. לבית הקפה של בית החולים היא נכנסת כרוח סערה - עונה לשתי שיחות נכנסות, שולחת הודעות במקביל ובינתיים תרה בעיניה אחרי מקום לשבת, "אם אפשר בשמש". אגב כך היא מציינת באגביות שכרגע קרוב משפחה עובר פרוצדורה רפואית (הלך מצוין, תודה לשואלים), ומציעה לשבת בגינה הסמוכה.
תוך כדי הליכה, שרוף עוברת למצב צבירה של ריאיון. בלי הפוגות מיותרות היא מתחילה לדבר על השינויים במועדון הגנקי שאיתו היא מזוהה, על מזג האוויר, על הנכדים שמחכים שתאסוף אותם ועל הופעה שמתקיימת היום בערב ושהיא עוד חייבת לרוץ אליה.
זאת לא הצגה. דרושות רק כמה דקות בחברתה של שרוף כדי לקבוע נחרצות שגם אם נחפש מתחת לאדמה, נתקשה למצוא הבדל בין הדמות שמרימה את הקהל עם "אדון עולם" או "פני מלאך" לבין האופן שבו היא מתנהלת בחיי היומיום. נדמה שלו רק הייתה במה בחצר בית החולים איכילוב, שרוף כבר הייתה עולה עליה ומתחילה לבקש מהקהל להתאסף מסביב לאיזה שיר משותף.
גם שרוף יודעת שהאינטנסיביות הזאת שלה על הבמה ובמציאות מושכת תשומת לב. כדי לנסות לפתוח צוהר לנפשה, היא מוציאה מהתיק יומן מסודר "של פעם", עם כריכה מעור ועמוד נפרד לכל יום בשנה. כמו תיכוניסטית נלהבת, קישטה שרוף כל אחד מהימים בגזיר עיתון שקשור לתאריך: תמונה של שמעון פרס ביום פטירתו, תמונה של המשפחה ביום שבו נקבעה חופשה משפחתית.
"אני עושה דברים מהמקום של מה אשאיר אחריי. הידיעה שיום אחד לא אהיה פה מלווה אותי, והייתי רוצה שהנכדים והנינים שלי יגלו על סבתא שלהם שהיא הייתה הרבה דברים. ששרתי, שציירתי, שאהבתי אמנות וששיחקתי", היא אומרת.
אזכורו של המוות כבר במערכה הראשונה של הריאיון לא לגמרי מפתיע. אביה של שרוף, חבר הכנסת וסגן שר החקלאות בן־ציון חלפון, נהרג בתאונת דרכים כשהייתה בת 12. הפרדה הפתאומית ממנו אמנם אינה קשורה באופן ישיר לבחירות המקצועיות שלה, אך נראה שהטראומה משפיעה בכל זאת על הלך הרוח של שרוף.
"כשאת בת 12 ואבא שלך נהרג יש לך שתי אופציות - או להדחיק את זה עמוק־עמוק, או פשוט לא להפסיק להתעסק בזה ולדבר על זה כל הזמן. אני כמובן בחרתי באופציה השנייה. אולי כתוצאה מזה, אני עוסקת במוות אבל לא חוששת ממנו.
"בראש יש לי חלוקה מסודרת - מי יקבל את החולצות שלי, את התיקים, את התמונות. אמנם תמיר בן זוגי אחראי על ניהול הלו"ז שלנו, אבל אם במקרה מישהו מתקשר אליי אני אף פעם לא קובעת הופעות לחלון זמנים רחוק מדי. יכול להיות מצב שמתקשרים אלינו להזמין הופעה שנה מראש, נניח לספטמבר 2018, ואני אומרת להם שאין לי מושג אם אחיה בכלל עד אז ושזה נורא רחוק. בוא נעשה דברים עכשיו, זה מסר שאני משתדלת לשדר לכל מי שבסביבה שלי".
מכאן מגיע גם הרצון לשמח את הקהל, להעמיד אותו על הרגליים? כדי שלא תרגישי לבד?
"אני לא מסתכלת על זה ככה. אני קודם כול שמחה מאוד עם התפקיד הלא רשמי הזה שלקחתי על עצמי בחיים. זה לא התחיל אגב רק בשירה בציבור - הייתי עושה שמח כילדה בגן, עושה שמח בבית ספר, כחיילת. תמיד כשכולם היו כבר מעולפים סביבי, אני הייתי בשיא האקסטזה".
"לא מעניין אותי לנוח", מדגישה שרוף, "מעניין אותי שיהיה לי עוד כוח לעשות את הדברים. אני מציירת, אני הולכת, אני מאוד אוהבת אמנות. אני מופיעה, ועדיין מספיקה לעשות דברים שאנשים אחרים יוצאים לפנסיה בשביל לעשות אותם".
מגיע רגע שבו האנרגיות נגמרות?
"לעיתים רחוקות אני מרגישה שהמאגר מתרוקן ואני פשוט נכבית. פעם כדי להתגבר על זה הייתי נכנסת לסחרור של בילויים ויציאות. היום אני במקום אחר, תן לי לשבת בבית לקרוא ספר וככה האנרגיות שלי חוזרות. כשהכוחות מתחדשים, הגעגוע לבמה מורגש כאילו לא היה שום משבר לפני זה. אני ישר נכנסת למוד הופעות כמו חיילת - יודעת מה אני לובשת, מה אני אוכלת באותו היום, והחלל מתמלא ברגע. פעם פחדתי יותר מהחללים האלה, אבל היום אני מקבלת אותם באהבה ואפילו נהנית מהם. בינתיים אני עושה גזירות של עיתונים ותמונות ליומן שלי".
האנרגיות הבלתי נגמרות הופכות את שרוף לישות שקשה להגדיר: היא נעה בין הנחיית ערבי שירה בציבור להנחיה טלוויזיונית, בין המסך הגדול ("ישמח חתני", "איים אבודים") לשירה ומשחק על הבמות. מקומה אינו נפקד גם מהמסך הקטן, ובימים אלה היא מגלמת תפקיד משמעותי בסדרה "ויקי ואני" בערוץ 10 (מוצ"ש ב־22:20), שעוד ידובר בה.
ב־54 שנותיה עברה שרוף לא מעט גלגולים. למותו הטרגי של אביה קדמה ילדות במושב החקלאי חצב בשפלה, שמשפחתה הייתה בין מקימיו. לאחר התאונה עברה עם אמה לרמת־אפעל הבורגנית למדי. "המעבר מהמושב למקום כמו רמת־אפעל היה שוק אדיר בשבילי. כשאני שרה את 'חורשת האקליפטוס' במופעים, אני מדמיינת את האסם במושב ואת השבילים בשקיעה ביום שישי ואת מגרש הכדורסל. זאת צביטה שמניעה אותי עד עכשיו קדימה, ושאני מצליחה להרגיש מחדש בכל הופעה כמעט".
שרוף נישאה בגיל צעיר ונולדו לה שתי בנות, תאומות. היא עברה תקופה של מגורים בסיני, הקימה להקה בשם "סמטה מדברית" ונפרדה מבעלה. מזה שנים היא מנהלת זוגיות עם תמיר הרפז, הזכור כ"תמיר והלהקה" מתוכנית האירוח המיתולוגית של יאיר לפיד.
לפני כשלוש שנים אובחנה שרוף עם גידול בשד, בעקבות בדיקה שגרתית. היא עברה ניתוח ואחרי שבועיים כבר חזרה אל הבמות. את הזוגיות עם הרפז היא מגדירה כ"נהדרת", וצוחקת כשאני אומר שבטח לא קל לחיות כשלידך מישהי שרואה במנוחה איום קיומי.
"בלי ההומור שלו הוא לא היה שורד את זה. אני כל הזמן אומרת לו שהוא אוהב אותי הכי בעולם ואז הוא יודע שאני בדרך לעוד פגישות ולעוד עיסוקים שיש לי. בערב אני חוזרת לתת לו חיבוק, אבל הספייס הוא מרכיב חשוב בזוגיות שלנו. העברנו שנים בחפירות שלי על איך צריכה להיראות הזוגיות שלנו. האסימון נפל ברגע קלישאתי למדי, כשהיה משחק של ברצלונה בערוץ הספורט; אמרתי לו שנורא חשוב לי שנדבר, הוא סימן לי עם היד וכבר הייתי בטוחה שסוף־סוף נעשה את השיחה שחיכיתי לה - ואז הוא ביקש שאזוז טיפה כי אני מסתירה לו את המסך. ותכלס הוא צודק, אי אפשר כל החיים לנתח מה הבעיות, למה אתה כועס על אמא או אבא שלך, למה בן הזוג עושה x ולא y. צריך לחיות.
"הזוגיות שלנו אינטנסיבית, כי בגלל העבודה המשותפת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים באותו המרחב צמוד בטיסה, ואז לאוטובוס ואז לבמה ואז שוב לרכב ומשם לעוד הופעה. זה באמת מתיש, אבל אולי בגלל שבשבילי כל הדברים האלה הם הזדמנות לחוויה, גם הוא נסחף בזה. אם זה היה עם מישהי אחרת זה אולי היה הולך לכיוונים אחרים, פחות משוגעים ומלאי הפתעות".
אם יש רגע בשיחה שבו שרוף מורידה הילוך לכמה שניות, הוא מגיע כשהיא מדברת על בנותיה שיר וירדן - האחת רופאה בבית חולים תל־השומר ואילו השנייה סיימה לימודי מנהל עסקים בחו"ל - ועל הנכדים, שהיא כאמור צריכה לאסוף בצהריים. במהלך רגעי החסד הללו, שרוף שולפת את מכשיר הטלפון כדי להראות תמונות של כל אחד מהצאצאים. סבתא זאת סבתא, גם אם היא על בטריות מלאות.
"אני סבתא במשרה מלאה ואני אוהבת את זה, זה ממש לא פוגש אותי עם זִקנה. החיים ממשיכים והנכדים רגילים שאני מאוד אנרגטית. הם כבר יודעים שעם סבתא זה סיפורים בלי הפסקה. יש רגעים שהם גמורים, ואני ממשיכה וממשיכה עד שעוצרים אותי בכוח".
לאורך השנים זכתה שרוף להצלחה גדולה, אך גם לביקורת צורבת. כניסתה אל הטריטוריה האליטיסטית, המקודשת כמעט, של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, לא התקבלה תמיד בהבנה. המאבק בין חדש לישן בזירת השירה בציבור זורק כמובן לכיוונה של שרה'לה שרון, שעד הגעתה של שרוף לתחום נחשבה לכוהנת הגדולה והמיוחסת של התחום.
"'ערב של שושנים', 'היו לילות' ו'שיירה פונה אילתה' - כן, זה הבסיס של השירה בציבור. אני חידשתי בזה שהכנסתי גם את הרפרטואר הים־תיכוני. הבאתי אל התחום את הבית שלי. בבית אצלנו היו גם הרדיו ששידר את שירי ארץ ישראל וגם התקליטים של פריד אל־אטרש ואום כולתום. אבא היה יושב בשבת בבוקר עם הקפה ושומע את אסתר עופרים ואז פריד. בתודעה שלי, ארץ ישראל זה גם וגם".
בביקורת כלפייך מעורבת לא מעט התנשאות עדתית.
"ברור שיש והיו עניינים עדתיים, אני לא מתעלמת מזה. אני נותנת לזמן לעשות את שלו בעניין הזה, זה הפתרון הטוב ביותר.
"לא מזמן הופעתי בקיבוץ יטבתה, ואחת המארגנות ניגשה אליי לפני ההופעה והזהירה אותי בעדינות שאולי לא ממש ישתפו איתי פעולה עם הרפרטואר הים־תיכוני כי אולי זה פחות ידבר אל האנשים. מה אתה חושב שזה עשה לי? רק נתן עוד יותר דרייב. התפקיד שלי הוא להיות הדבק בין אלו שנולדו בפולין ובקיבוץ גינוסר וגדלו רק על הגבעטרון, ובין אלו שגדלו במרוקו.
"אני לא חסינה מביקורת וזה לא עובר לידי. ברור שיותר כיף לשמוע ביקורות טובות, אבל תמיד יהיה מי שיביע ביקורת על הסגנון הוולגרי שלי. האמת? אני יכולה להבין את זה, כי אני מודעת לכך שאני קיצונית ברצון שלי 'להרים' את הקהל. אבל זה מגיע מאהבה".
קורה שבאים אנשים למועדון ולא מבינים מה את בכלל רוצה מהם?
"כן, קורה לי שאני עומדת מול מישהו ואני מזהה שהוא באמת לא רוצה להיפתח, אז אני הולכת אחורה ומוותרת. המרחק בין חינניות לבין ברוטליות יתר הוא קטן וצריך להישמר מפניו. מצד שני, הרבה פעמים מביאים תיירים לגנקי כדי שיחוו 'פולקלור ישראלי', ועושים להם קודם שיחה על המשוגעת שהם הולכים לראות. במובן מסוים זה כמו לראות קרקס בווגאס - רוצים לראות 'איך עושים הישראלים', ואני שמחה לגמרי עם זה.
"בחלק מהערבים האלו היו אנשי עסקים שחשבון הבנק שלהם שווה מיליארדים ולכאורה הדבר האחרון שהם אמורים לרצות זה אותי על הראש שלהם, אבל העליתי אותם על השולחן ולא אשכח את החיוך שהיה להם. לא מעניין אותי הטייטל של מי שנמצא מולי - זה לא רלוונטי להופעה".
מועדון הגנקי התל־אביבי, שנפתח לאחרונה מחדש לאחר שיפוץ מסיבי שבמסגרתו גם הפך לכשר וסגור בשבת, משחק תפקיד משמעותי בקריירה של שרוף. כאשר נכנסה לנעליה של שרה'לה שרון לפני כ־15 שנה כמנחת ערבי השירה בציבור במקום, היא הפכה את המועדון לאחד ממקומות המפגש המיתולוגיים של הצמרת העסקית־כלכלית ואף פוליטית של מדינת ישראל. תפקיד מרכזי בהפיכת המקום לאבן שואבת עבור המיליה הזה שמור בין השאר ליאיר וליהיא לפיד, חבריהם הטובים של שרוף ובן זוגה, שהיו אורחים קבועים על השולחנות.
שרוף לא מהססת לרגע כשאני שואל אותה האם מה שאנחנו רואים מהצד בהקשר הפוליטי הוא גם מה שרואים בתוך ביתה של משפחת לפיד.
"תמיר ויאיר חברים מגיל נעורים, ועוברים הרבה דברים ביחד. יאיר שלם ברמה שאי אפשר כנראה לתאר עם המקום שהוא נמצא בו היום, גם בימים הפחות טובים. אני אגב לגמרי מבינה למה הוא נהנה מזה. אנחנו מגיעים מאותה זווית הסתכלות של 'מה נשאר לנו חוץ מלנסות להשפיע'.
"אני רואה למשל את העבודה שמירי רגב עושה ואת הביקורת שהיא סופגת. קל לבקר, אבל צריך לזכור שלהיות שר זאת עבודה קשה, אין רגע דל ואף פעם לא כולם יהיו מרוצים ממה שעשית. במידה מסוימת אני תמיד נזכרת דרכה באבא שלי מגיע למושב מישיבות הממשלה, מוריד את החליפה, שם עליו את בגדי החקלאות הכחולים והולך לישיבות ועד.
"אנחנו חיים על שעון חול ואנחנו רוצים לשנות כל עוד אנחנו יכולים. כשיאיר סיפר שהוא הולך לפוליטיקה היינו המומים כמה דקות, אבל אז זה היה נראה טבעי ביותר. לדעתי, כל מי שיכול בתחום הזה - שיעשה".
כל מי שיכול, זה גם את.
"יש לי הרהורים על פוליטיקה, לא בגלל יאיר אלא בגלל שגדלתי בבית פוליטי. זה חיידק של עשייה שנמצא בי. כרגע זה לא בא בחשבון בגלל שאני אוהבת יותר את הפרויקטים שאני עושה, אבל אני לא מורידה את זה מהפרק".
לפחות מבחינה טלוויזיונית, לשרוף כבר יש דריסת רגל בעולם הפוליטי. כאמור, בימים אלה היא מגלמת בסדרה הקומית "ויקי ואני" את אמה של כוכבת הסדרה ויקי זערור (מגי אזרזר), שרת החינוך בממשלת ישראל. הסדרה אמנם לא זכתה לביקורות נלהבות מדי עד כה, אך כמעט בכל ביקורת מוזכרת שרוף לחיוב תחת הכותרת "מפתיעה" ו"מרעננת".
"הפנייה אליי הייתה מחמאה גדולה. אני אוהבת את התפקיד, הקאסט נהדר והרבה זמן חיכיתי לשחק במשהו כזה. 'ויקי ואני' התחבר לי בדיוק למקום הזה של התפר בין החיידק הפוליטי לבין עולם הבידור. גם הרכב השחקנים נראה לי מוצלח, גם העבודה עם רמי סער הבמאי הייתה משהו שהסתקרנתי לגביו, וגם הרגשתי שאני חייבת לעשות וי גדול על הסיפור הזה של עולם המשחק.
"עד גיל 49 לא הופעתי בכלל כשחקנית בטלוויזיה ובקולנוע, ואז התחילו להגיע תפקידים קטנים ולאט־לאט נבניתי ונראה היה לי שאני בכיוון הנכון. נורא נחמד לי שבמאי כמו עמוס גיתאי מתקשר אליי ואומר שיש לו תפקיד בשבילי בסרט הבא שלו. סרט שנקרא אגב 'רכבת קלה לירושלים'. מבחינתי ההצלחה עכשיו היא קצת תיקון, כי שום דבר לא בא לי בקלות. יש הרבה פרויקטים שרציתי לעשות ולא קיבלו אותי וברור שהתאכזבתי, כל מיני הפקות גדולות או הצגות תיאטרון שאני רואה ואומרת לעצמי שהייתי מתה לעשות אבל בחיים המלהקים לא יחשבו עליי בקטגוריה הזאת".
אז זה בעצם התחום היחידי שבו ה"שמח" הוא קצת משקולת.
"אין לי מה להתלונן, ומבחינתי זאת לא משקולת אלא זכות. המשחק הוא כמו כל דבר שאני עושה בחיים - פרויקט שצריך להכניס אליו תשוקה. ככה אני חיה בכל תחום וככה אמשיך לחיות גם בעתיד, בתקווה שזה יימשך כך עד גיל תשעים".
אקו"ם