"לנשום": סרט מהונדס באופן ציני
השחקן והבמאי אנדי סירקיס כיוון לסרט אוסקרים חשוב ומעורר השראה, אבל התוצאה לא מרגשת, לא משכנעת ומניפולטיבית // ביקורת קולנוע
לנשום, במאי: אנדי סירקיס
טריילר: לנשום
בגיל 28 חלה רובין קוונדיש, בחור מקסים ואתלטי, בפוליו. השנה היא 1959 ורובין הופך לנכה מהצוואר ומטה. כנגד כל הסיכויים, ובעזרתם של אשתו האוהבת וחבריו הקרובים, מצליח רובין לשרוד ואף לשגשג. יחד עם חברו המהנדס הם מפתחים כיסא מיוחד לחולים הכולל גם מכונת הנשמה ניידת. תרומתו של קוונדיש לרווחת הנכים ולמודעות לנושא ההנגשה היא מורשתו עד ימינו.
"לנשום" מזכיר קצת יותר מדי את "התיאוריה של הכל" מלפני שלוש שנים על חייו של סטיבן הוקינג והוא מנסה בכל כוחו לשחזר את הצלחתו. גם "התיאוריה" לא היה מופתי אבל הוא נהנה מדרמה הרבה יותר משכנעת ועשייה פחות מניפולטיבית.
בתחום המשחק, אנדרו גארפילד, שמגלם את קוונדיש, דווקא מוצלח פי כמה מאדי רדמיין הנוראי שזכה באוסקר על הצגת אוסף מניירות המהוות חיקוי פיזי יעיל ותו לא של הוקינג. הצרה היא שגם כאן - אוסף מניירות, גם אם פחות בוטות, זה כל מה שנדרש כדי לגלם את הדמות הראשית, ולא משנה כמה דרכים יצירתיות מוצא גארפילד ללחשש, לגרגר ולחרחר.
כישלונו הגדול של הסרט הוא במשימתו העיקרית - לרגש. ''לנשום''
צילום: באדיבות יונייטד קינג
אבל כישלונו הגדול של הסרט הוא במשימתו העיקרית - לרגש. ולא שהוא לא מנסה. נואשות. הסיבה לכך היא שלמרות בעייתו הפיזית הקשה, לקוונדיש היו חיים שלווים מדי בשביל לכלכל סיפור מטלטל באמת. ולא יעזרו הניסיונות להעצים את הקונפליקט עם מנהל בית החולים השמרני או להבהיר שוב כמה מסוכן להסתובב עם מכונת הנשמה ניידת. אלו לא מתקרבים לתלאות שעבר הוקינג, למשל, במסעו להפוך לאחד המוחות המבריקים של המאה העשרים כמו גם לקשיים באינטימיות והמורכבויות שעלו בזוגיות שלו.
אפשר רק להעריץ את אשתו וחבריו של קוונדיש שתמכו בו באצילות נפש ממש, אבל לדרמה הקולנועית הם תרמו פחות. ניכר שגם בחדר העריכה הבחינו בבעיית הרגש וברגע של היסטריה דחפו כמה תחבולות היישר מספר הפטנטים הדלוח ביותר של "הולמרק", דוגמת מונטז' המשחזר רגעי שיא מחייהם המשותפים של הגיבורים רגע לפני הסוף המר.
הפוליו אולי הותיר את קוונדיש כשהוא מסוגל להזיז רק את ראשו ופניו, אך הסרט על אודותיו הותיר דווקא את פניי משותקות מכל הבעת רגש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם