ראשי » תרבות » קולנוע

סיכום שנה: הסרטים הגדולים של 2017

רגע לפני ש-2017 מסתיימת, התבקש ישי קיצ'לס לבחור את עשרת הסרטים שעשו לו את השנה. התוצאה: שלושה סרטים ישראליים, שלושה סרטים זרים ואפילו סדרת טלוויזיה אחת

1. "הצד האחר של התקווה"

פה ושם יוצא שנתקלים בסרט שנותן  תחושה שאם רק יצפו בו מספיק אנשים, העולם יהפוך למקום קצת טוב יותר. "הצד האחר של התקווה" הוא סרט כזה. התסריטאי-במאי אקי קאוריסמקי שב כאן אל מולדתו, פינלנד, כדי להגיש דרמה טרגית-קומית על אודות מסע התלאות של פליט סורי שמוצא את דרכו להלסינקי. ללא מונולוגים נרגשים וצדקניים וללא הטפות מוסר, אבל עם הרבה אלכוהול וכמות נדיבה של שורות מחץ עקומות, "הצד האחר של התקווה" הוא לא רק מאסטר-קלאס בקומדיה, הוא גם מאסטר-קלאס באמפתיה.

2. "מעבר להרים ולגבעות"

יצירת המופת החריפה וחסרת הרחמים של התסריטאי-במאי ערן קולירין משתמשת בסיפורה של משפחה בורגנית כדי להציג את המורכבות הטרגית ומרובת הסתירות שמתלווה לחיים בישראל, ומנסחת באמצעותה אמירה צלולה, עגומה ומייאשת על אודות הונאה עצמית וחוסר אונים. משחק מצוין, תסריט מהודק ועבודת צילום רבת השראה.
 
3. "דנקרק"

מותחן המלחמה המסעיר והמרתק של כריסטופר נולאן עוסק במבצע החילוץ ההרואי והנועז שבמהלכו פונו יותר מ-300 אלף חיילים בריטים מחופי דנקרק בצרפת. מדובר בסרט וירטואוזי וסופר-אינטנסיבי שהוציא אותי מהאולם בסוג של הלם. במקום קלישאות של סרטי מלחמה, תמצאו כאן שרשרת ארוכה של סיטואציות קרב בסיסיות מאוד, שמתנהלות כמעט ללא דיבורים ונסחטות עד טיפת המתח האחרונה. סיפור מדהים שמסופר בצורה מדהימה.
 
4. "שתיקה"

הדרמה ההיסטורית הספקנית, המרגשת והבלתי סנסציונית בעליל של מרטין סקורסזה מנקזת אל תוכה את כל הנושאים האמוניים שהעסיקו אותו לאורך העשורים, ומביאה אותם לידי ביטוי באופן מזוכך ומעורר מחשבה. במרכז הסיפור: שני נזירים ישועיים מפורטוגל יוצאים ליפן בחיפוש אחר המנטור שלהם שנעלם. ככל הנראה הסרט הכי אישי, הכי אינטימי והכי קשה לצפייה שסקורסזה עשה אי פעם. המאמץ משתלם בענק.

5. "פיגומים"
  
סרט הביכורים של התסריטאי-במאי מתן יאיר - שמתמקד במערכת היחסים שנרקמת בין תלמיד תיכון בעייתי למורה שמביא לשינוי בתפיסת עולמו - הוא פנינה קטנה, חכמה ושוברת לב שמבינה שהחיים אינם תמיד אלגנטיים, ברורים או הגיוניים. והם לבטח לא הוגנים. עם משחק מצוין של אשר לקס ועמי סמולרצ'יק, טוויסט אפקטיבי בטירוף וסצנת סיום בלתי נשכחת, "פיגומים" הוא הכל מלבד מה שאתם מצפים שהוא יהיה.

6. "טווין פיקס - החזרה"

אמנם כבר לא נותנים לו לעשות קולנוע, אבל החזרה של דיוויד לינץ' לעולם של "טווין פיקס" (שהוגדרה על-ידיו כ"סרט באורך של 18 שעות") היא בקלות הדבר המופרע ביותר שראיתי השנה, בהפרש ניכר, והרשימה הזאת פשוט לא תהיה שלמה בלעדי הסדרה הזאת. זוהי חוויה אודיו-ויזואלית מהפנטת ומחשמלת שתפוצץ לכם את המוח לאלף חתיכות; חגיגה אדירה ומרהיבה של מוזרות אבסורדית ואקספרימנטלית שמותחת את גבולות המדיום הטלוויזיוני עד הקצה, תוך כדי שהיא מגדירה אותו מחדש. בדיוק כפי ש"טווין פיקס" עשתה כאשר עלתה לאוויר לראשונה ב-1990.
 

7. "נרודה"

הדרמה הביוגרפית המפתיעה ומלאת ההשראה של פבלו לריין מערבבת בין פוליטיקה לפואטיקה ובין אמת לבדיון, כדי להביא את סיפורו של המשורר והפוליטיקאי הצ'יליאני פבלו נרודה. בצעד מבריק, לריין מוותר כאן על רבות מהקונבנציות של הז'אנר הביוגרפי לטובת יצירת מותחן "חתול ועכבר" ספרותי, ומגיש יצירה חושנית, ממזרית ומורכבת ששועטת קדימה במרץ, ושאינה פוסקת לספק תופינים ויזואליים ומילוליים. מפגש מושלם בין צורה לתוכן.

8. "אור ירח"

סרטו זוכה האוסקר של בארי ג'נקינס עוקב אחר התבגרותו של בחור שחור מופנם על רקע אחת משכונות המצוקה של מיאמי בשנות ה-80. בניגוד לספייק לי, שנוטה להעביר את מסריו בצעקות, ג'נקינס לוחש. סרטו הוא מופת של מחוות ושל ניואנסים; של שיחות מהוססות ושתיקות ארוכות שהולכות ונבנות בסבלנות ובעדינות, ושמניבות שיאים רגשיים ודרמטיים שלא רואים בכל יום. "אור ירח" מתגנב אל תוך הלב, ותוקע שם שורש.
 
9. "טוני ארדמן"

טרחנותו מעט מייגעת ואורכו מעט מוגזם, אבל סרטה של מארן אדה הגרמנייה - שעוסק ביחסיהם של פנסיונר בודד ושטותניק ובתו הקרייריסטית והמנוכרת - הולך ונבנה לקראת ארבע סצנות אדירות שמתרחשות כולן בישורת האחרונה שלו. עם השפעות שנעות בין "האידיוטים" ל"ג'ק אס", "טוני ארדמן" הוא סרט שעוסק בפרפורמנס, סרט שרואה את העולם כבמה ואת כולנו כשחקנים, והוא ניחן בכנות רגשית שסרטים אחרים יכולים רק לחלום עליהם.

10. "פוקסטרוט"

מסוגנן, מטלטל ומעורר מחלוקת - סרטו של שמוליק מעוז הוא טור דה פורס של עשייה קולנועית. בגדול, זוהי יצירה על שכול, על אשמה, ועל צחוקו האכזרי והאירוני של הגורל. בקטן, זוהי טרגדיה של טעויות שמתנהלת בשלוש מערכות, שלא יכולות להיות יותר שונות זו מזו מבחינה טונאלית וסגנונית. ליאור אשכנזי מעולם לא היה טוב יותר. ומעוז עוד עשוי להביא לישראל את האוסקר המיוחל. מגיע לו.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg